הקרב על הביטלס - מייקל ג'קסון נגד פול מקרטני

אתם מכירים את הביטלס? את פול מקרטני? את מייקל ג'קסון? ובכן, לא תאמינו איזו תסבוכת הייתה שם עם שלושת אלו. במאמר זה תקבלו את הצד הפחות נעים של המיוזיק ביזנס. אבל היי, זה חלק מהתמונה - נכון? אז ברוכים הבאים למותחן הזה של מייקל ג'קסון שהדיר שינה מפול מקרטני במשך שמונה ימים בשבוע.

בשנות השמונים, כשהייתי נער חובב מוזיקת פופ, אהבתי מאד לשמוע את החיבור המוזיקלי שהיה בין אקס הביטלס, פול מקרטני, לאקס הג'קסונים, מייקל ג'קסון. כל אחד מהם היה אז, במחצית הראשונה של האייטיז, כוכב ענק והחיבור ביניהם נראה כמפגש של שני ענקים. אם זה בשיר THE GIRL IS MINE, שיצא בתקליט THRILLER של ג'קסון, או SAY SAY SAY, שיצא בתקליט PIPES OF PEACE של מקרטני. בטלוויזיה הישראלית של אז פימפמו רבות את השיר האחרון שציינתי.

עברו שנים מאז ושני השירים שציינתי כבר פחות אהובים עליי (ואני לא מדבר על THE MAN שנכלל בתקליט ההוא של מקרטני ולא היה אהוב עליי כבר מלכתחילה). משהו בהם החמיץ לי כמו חלב - אבל מסתבר שהיחסים בין פול ומייקל החמיצו לא פחות. זה הפך להיות קרב בין שניהם, על בעלות שירים חשובים ביותר בקטלוג הענק של מה שנקרא מוזיקת רוק ופופ. במאמר זה אסביר לכם מה קרה שם.

איך הסיפור הזה התחיל?

כך מייקל ג'קסון כתב באוטוביוגרפיה שלו: "פול מקרטני תמיד מספר לאנשים את הסיפור הזה שהתקשרתי אליו ואמרתי שכדאי שנכתוב כמה שירי להיטים ביחד. אבל לא בדיוק כך נפגשנו לראשונה. ראיתי את פול בפעם הראשונה במסיבה על סיפון המלכה מרי, שעגנה בלונג ביץ'. הבת שלו הת'ר קיבלה את המספר שלי ממישהו והתקשרה אלי להזמין אותי למסיבה הגדולה הזו. פול אהב את המוזיקה שלי והתחלנו לדבר. הרבה יותר מאוחר, כשסיבוב ההופעות שלו, שנקרא 'כנפיים מעל אמריקה' הושלם, פול ומשפחתו היו בלוס אנג'לס. הם הזמינו אותי למסיבה באחוזת הרולד לויד. שם לחצנו ידיים בתוך קהל עצום של אנשים, והוא אמר, 'אתה

יודע, כתבתי לך שיר'. הופתעתי מאוד והודיתי לו. והוא התחיל לשיר לי את השיר GIRLFRIEND במסיבה הזו. אז החלפנו מספרי טלפון והבטחנו להיפגש בקרוב, אבל פרויקטים שונים והחיים פשוט הפריעו לשנינו ולא דיברנו שוב במשך כמה שנים".

בסוף, מקרטני הקליט את השיר הזה לתקליט שלו עם להקת כנפיים, LONDON TOWN:

המפיק, קווינסי ג'ונס, שמע את השיר הזה והציע אותו כאפשרות עבור ג'קסון להקליט לאלבומו משנת 1979 OFF THE WALL, מבלי שידע שהשיר נכתב עבור ג'קסון מלכתחילה.

מייקל ג'קסון בספרו: "כשהגיע הזמן להתחיל לעבוד על התקליט THRILLER, התקשרתי לפול מקרטני בלונדון והפעם אמרתי, 'בואו ניפגש לכתוב כמה להיטים'. כשפניתי לפול, רציתי להחזיר לו טובה על מה שהוא עשה לי עם GIRLFRIEND. אז כתבתי את THE GIRL IS MINE, אשר ידעתי שיהיה נכון עבור הקול שלו ושלי לעבוד ביחד. קווינסי ואני בחרנו בסופו של דבר בשיר THE GIRL IS MINE בתור התקליטון הראשון שייצא מהתקליט. באמת שלא הייתה לנו הרבה ברירה. כשיש לך שני שמות חזקים כאלו ביחד בשיר, זה צריך לצאת קודם או שזה יישחק יתר על המידה. היינו צריכים להוציא את זה מיד".

רבים בקהילות המוזיקה השחורה והלבנה הרגישו שמייקל וקווינסי ג'ונס הלכו רחוק מדי בהתאמה מודעת של

שיר עבור קהל שוחרי פופ לבן. הם חשו שאם התקליטון הראשון הזה הוא אינדיקציה למה שעוד יימצא בתקליט THRILLER, נראה היה שמייקל ג'קסון בצרות גדולות. ההיסטוריה, כמובן, תוכיח אחרת.

הלהיט הגדול של ג'קסון ומקרטני

ג'קסון: "השיר SAY SAY SAY נכתב על ידי פול, אדם שיכול לנגן בכל כלי הנגינה באולפן לצד ילד, אני, שלא יכול לעשות זאת. ובכל זאת עבדנו יחד כשווים ונהנינו. שיתוף הפעולה היה גם צעד אמיתי עבורי מבחינת ביטחון עצמי, שלא היה שם כשקווינסי ג'ונס היה מעליי כדי לתקן את הטעויות שלי. פול ואני חלקנו את אותו רעיון כיצד שיר פופ צריך לעבוד וזה היה תענוג אמיתי לעבוד איתו. אני מרגיש שמאז מותו של ג'ון לנון הוא נאלץ לעמוד בציפיות של אנשים".

הו לא, הנה הצרות מתחילות

הכל החל לילה אחד בשנת 1981 בביתו של פול מקרטני ממש מחוץ ללונדון, כשהביטל לשעבר הושיט למייקל ג'קסון קלסר. בפנים הייתה רשימה של כל השירים שזכויות ההוצאה שלהם היו בבעלות מקרטני. לאחר שנתן לחלק גדול מקטלוג כתיבת השירים שלו לחמוק בצעירותו, הוא קנה זכויות יוצרים במשך שנים.

בתקופה של שיתוף פעולה בעל יתרון הדדי, הסביר מקרטני לג'קסון עד כמה יכולות להיות זכויות פרסום מוזיקה משתלמות, במיוחד לאור העובדה שבסוף שנות השישים איבד מקרטני את חלקו בחברת NORTHERN SONGS, שהקים. עם ג'ון לנון, דיק ג'יימס ובריאן אפשטיין. לאחר שכתב הרבה מהלהיטים הגדולים ביותר של הביטלס, מובן מאליו שמקרטני לא היה מרוצה מכך שכבר לא קיבל תמלוגים מהקטלוג.

(את התהליך של איבוד הזכויות של לנון ומקרטני על שיריהם, בשנת 1969, תקראו בהרחבה בספר שכתבתי והוצאתי על הביטלס, "ביטלמאניה!").

ג'קסון בספרו: "רוב האנשים לא ידעו שפול היה זה שהציג לי את הרעיון של להיות מעורב בעסקי בעלות על מוזיקה. התארחתי אצל פול ולינדה בביתם כשפול סיפר לי על המעורבות שלו בביזנס הזה. הוא הושיט לי ספר קטן עם הלוגו של החברה שלו, MPL, מודפס על הכריכה. הוא צחק כשפתחתי את זה, כי הוא ידע שאני הולך למצוא את התוכן מרגש. זה הכיל רשימה של כל השירים שבבעלותו של פול והוא קנה את הזכויות לשירים במשך זמן רב".

פול כבר היה מומחה בזה ורכש כמה קטלוגים, כולל הקטלוג של הזמר באדי הולי ושירי מחזות וסרטים (הידעתם שהוא קיבל המון כסף כי היו בבעלותו גם שירי הסרט "גריז"?). "זה מה שאני עושה. הנה תדפיס המחשב של כל השירים שבבעלותי". ג'קסון היה מוקסם.

"זו הדרך לעשות כסף גדול," אמר פול למייקל. "בכל פעם שמישהו מקליט אחד מהשירים האלו, אני מקבל תשלום. בכל פעם שמישהו משמיע את השירים האלו ברדיו, או בהופעות חיות, אני מקבל תשלום".

"אתה צוחק עליי, נכון?", אמר מייקל המופתע.

"האם אני נראה כאילו אני צוחק עליך?’", ענה פול ברצינות ולמען האמת, על פי הדיווחים, פול הרוויח אז יותר מארבעים מיליון דולר בשנה מתמלוגים לשירים שלא הוא היה המלחין שלהם.

מייקל הסתקרן. הוא הרי החזיק בזכויות ההוצאה לאור של שיריו וזו הייתה אחת הסיבות שהוא ומשפחתו עזבו

את חברת המו"לות JOBETE של חברת התקליטים מוטאון והנשיא שלה, ברי גורדי - אבל הוא תמיד חשב על הוצאה לאור כעסק מייגע שעוסק בעיקר באיסוף תמלוגים וחומר רישוי עבור מדיה אחרת. פול הסביר לו שעולם ההוצאה לאור יכול להיות רווחי, במיוחד בזכות השימוש המוגבר בשירים פופולריים בפרסומות, בסרטים

ובטלוויזיה. כותבי שירים מאבדים לעתים קרובות את זכויות היוצרים שלהם מסיבה אחת או

אחרת: לפעמים הם מוכרים אותם למטרות רווח ולעתים קרובות הם מאבדים אותן מתוך בורות, כמו במקרה של הביטלס.

מייקל לפול, "נו, אז אולי מתישהו אקנה את השירים שלך".

"נהדר", צחק פול. "זו בדיחה טובה".

מייקל לא צחק ופול יתחרט בהמשך על הערב ההוא.

כשחזר ג'קסון לקליפורניה, הוא מצא את עצמו עם בעיה מעוררת קנאה. הוא הרוויח 9 מיליון דולר בשנת 1980 וישב על ערימת כסף שהיה צריך להשקיע, אחרת זה ייבלע במס ההכנסה. האינפלציה השתוללה בתחילת שנות ה-80, מה שאומר שהמזומנים שלו יתחילו לאבד מערכם במהירות. הוא היה צריך למצוא כמה השקעות טובות. אז הוא חשב על מה שמקרטני יעץ לו.

רואי החשבון שלו הביאו לו מספר עסקאות נדל"ן, אבל ג'קסון לא התרגש מזה מספיק כדי לקנות משהו. הוא רצה לקנות שירים. ג'קסון: "מעולם לא העליתי את הרעיון לקנות שירים עד אז. כאשר קטלוג הוצאת המוזיקה, שהכיל שירים רבים של לנון ומקרטני, יצא למכירה, החלטתי להגיש הצעה".

כשמייקל חזר לארצות הברית, הוא הזכיר את ספר קטלוג השירים בבעלות פול לעורך הדין, ג'ון ברנקה, ואמר שהוא רוצה לקנות כמה שירים בעצמו, "כמו פול". ברנקה עשה את המחקר שלו והציג למייקל רשימה

של שירים שהיו למכירה. הרכישה הראשונה של מייקל הייתה עם הקטלוג של שירי סליי סטון, כולל כל קלאסיקות הפופ של סליי משנות ה-70, וזה תמורת פחות ממיליון דולר!

שותפה ותיקה בעסקיו של ג'קסון, קארן לנגפורד, סיפרה שישבה עמו בתקופה זו והשניים דנו באיזה מהשירים הגדולים בכל הזמנים עדיף להחזיק (הוא הזכיר לעתים קרובות את השירים של הביטלס, אלביס פרסלי וריי צ'ארלס, בין היתר). לפעמים הוא היה בוחן את לנגפורד, שר קטע משיר ושואל אם היא יכולה לזהות את שם השיר והמבצע. "הוא רצה להיות המו"ל מספר אחת בעולם", היא אמרה. "המטרה שלו תמיד הייתה להגיע למספר אחת, להגיע למקום הראשון הזה. להיות הכי גדול, להיות הכי טוב".

במשך החודשיים הבאים, מייקל היה עסוק מדי בסיבוב הופעות עם הג'קסונים, שנקרא VICTORY, מכדי להתרכז בכל עסקת הוצאה לאור. אבל בספטמבר 1984, כאשר ג'ון ברנקה טס לפילדלפיה כדי להיפגש עם ג'קסון כדי לדון עמו על הבעיות הנלוות לסיבוב הופעות זה, הוא הזכיר כלאחר יד זמינות של קטלוג החברת טרקטורונים. מייקל לא ידע איזה סוג מוזיקה נמצא שם. כשברנקה אמר לו שיש בפנים הרבה שירים של חברת NORTHERN SONGS, עיניו של ג'קסון נפתחו בתדהמה - "אתה לא מתכוון לחברה הידועה ההיא של הביטלס, נכון?"

באמצע שנות השמונים היה קטלוג הביטלס בבעלות חברת טרקטורונים, שבראשה עמד המיליארדר האוסטרלי רוברט הולמס, שנראה היה מוכן למכור את האוסף היקר למי שיציע את הסכום הגבוה ביותר. אותה חברה של הולמס הייתה בעלת הזכויות של 251 שירי ביטלס. ג'קסון הורה לג'ון ברנקה לרכוש בשמו את הקטלוג.

ג'קסון דילג בשמחה בחדר, צוחק וצועק, בעוד שברנקה הזהיר אותו שתהיה תחרות קשה במלחמת ההצעות על שירים כה פופולריים. "זה ממש לא אכפת לי", הכריז הזמר המאושר. "אני רוצה את השירים האלו. תשיג לי את השירים האלו, ברנקה!". ברנקה אמר שהוא יראה מה הוא יכול לעשות. לאחר מכן הוא התקשר לג'ון

איסטמן, עורך דינו וגיסו של פול מקרטני, ושאל אם פול מתכנן להציע הצעות על הקטלוג. "לא", אמר איסטמן. "זה יקר מדי". פול מקרטני ניסה כבר בשנת 1981 לרכוש את הקטלוג הזה, כשהוא מציע להגיש הצעה בסך 20 מיליון דולר. הוא פנה ליוקו אונו והציע לה שכל אחד מהם ישקיע עשרה מיליון. היא סירבה בטענה שהמחיר גבוה מדי. למרות שהשירים של הביטלס היוו בערך שני שלישים מערכו של עסק הטרקטורונים, השליש הנותר כלל נכסים שמקרטני לא רצה: זכויות יוצרים על אלפי יצירות אחרות לא משמעותיות, ספריית אפקטים קוליים, אפילו קצת נדל"ן.

הבעיה היחידה הייתה שרוברט הולמס א קורט, בעל הקטלוג, היה ידוע כפושט על תאגידים אוסטרלי שהתנהל בסבלנות פלדה, נטייה לסגת מעסקאות ברגע האחרון, ועקשנות שהתחרתה בזו של כל כוכב רוק. היו לו גם הרבה מחזרים אחרים שביקשו לרכוש את העסק שלו לטרקטורונים, כולל מפתח הנדל"ן המיליארדר סמואל לפראק, מייסד וירג'ין רקורדס ריצ'רד ברנסון ועוד. עבור הולמס א קורט, היו מעט הנאות גדולות יותר ממשא ומתן עסקי מפרך. הוא שמח במיוחד להשתעשע עם אמריקאים נלהבים מדי. כל זה לא היה חשוב לג'קסון. ההוראות שלו לברנקה: "אתה חייב להביא לי את הקטלוג הזה!"

כמה ימים לאחר השיחה של ברנקה עם איסטמן, יוקו אונו התקשרה לברנקה ואמרה שהיא שמעה שמועה שמייקל מעוניין לרכוש טאת הקטלוג. לאחר מכן, היא ניסתה לגרום לעורך הדין להאמין שקניית הקטלוג היה רעיון נורא. ברנקה דן בשיחה עם ג'קסון. "נו, ברור שהיא רק רוצה את זה לעצמה", אמר מייקל, "אבל היא לא רוצה לבזבז את הכסף. היא מקווה שהמחיר יירד אם לא אקנה אותו. אם כך, תקנה לי כבר את הקטלוג הזה".

החודשים הבאים היו מלאים באינטנסיביות של משא ומתן מתסכל. ברנקה פתח בהצעה של 30 מיליון דולר. אבל קורט רצה יותר, במיוחד מכיוון שעוד כמה מחזרים עדיין היו מעוניינים לקנות. ג'קסון אישר לברנקה להעלות את הצעתו מעבר ל-40 מיליון דולר. יועציו של ג'קסון חשבו שהזמר איבד את דעתו. הפזמון הקבוע של ג'קסון היה, "אי אפשר לשים מחיר לפיקאסו... אי אפשר לשים מחיר על השירים האלו, כי אין להם שום ערך. הם השירים הכי טובים שנכתבו אי פעם". במהלך ישיבת ועדת כספים, ג'קסון כתב לברנקה,"זה הקטלוג שלי. תביא לי אותו".

בשלב מסוים, ג'ון ברנקה ביטל את המשא ומתן לחלוטין. במהלך שמונת החודשים המתוחים הללו, פול מקרטני שוב ניסה לשכנע את יוקו אונו להצטרף אליו בהצעה. כשיוקו חזרה ואמרה שהיא לא מעוניינת, החליט פול לא להציע עוד הצעות. בינתיים, ג'קסון לא הפסיק להתקשר לברנקה כדי לקבל חדשות בעניין. בסוף 1984 הציע ברנקה הצעה ראשונית בשם ג'קסון בסך 30 מיליון דולר והמשא ומתן נמשך כשנה עד שג'קסון הגדיל את הצעתו ל-47.5 מיליון דולר, אבל קופלמן ובנדייר איחדו כוחות והגישו הצעה משותפת בסך 50 מיליון דולר. ג'קסון היה לחוץ. "ברנקה, אנחנו לא יכולים לאבד את זה, עכשיו. אתה חייב לעשות משהו. אני יודע שהסכמנו שלא אוציא יותר מ-41 מיליון דולר, אבל אני מוכן לעשות את זה".

הסתבר שהצעת קופלמן ובנדייר מומנה על ידי חברת MCA, אז ברנקה התקשר לראש החברה, אירווינג

אזוף. "בנאדם, אתה לא יכול לתת לחבר'ה האלו כסף כדי לקנות את הקטלוג הזה. הידעת שהם מתחרים מול מייקל על זה? תזכור, היית יועץ לסיבוב ההופעות האחרון של הג'קסונים". אזוף השיב לברנקה שלא ידאג יותר בעניין ומיהר למשוך את השטיח מתחת לרגלי שני המשקיעים הנלהבים. זמן קצר לאחר מכן, ברנקה קיבל טלפון מאחד מעמיתיו של קורט. האם הוא יכול לבוא ללונדון ולסגור את העסקה? הם סיכמו על 47.5 מיליון דולר. ג'קסון העניק לברנקה ייפוי כוח, ועורך הדין טס לניו יורק ועלה על טיסת קונקורד לבריטניה. אולם ברגע שנכנס למטוס העל-קולי, הוא הבחין בשני פרצופים מוכרים בדרכם ללונדון: בנדייר וקופלמן. "מה אתה עושה פה?" שאל בנדייר. "אה," אמר ברנקה, "סתם עסקים".

בנדייר וקופלמן הבינו שלהולמס א קורט אין עניין בפרסום מוזיקה והוא פשוט מחפש לפרוק טרקטורונים כמה שיותר מהר. הם לא סמכו על הסבלנות שלו, או על השמחה שאולי הפיק מקצת ספורט תאגידי. הם בהחלט לא ציפו למה שקורט עמד לומר להם כשהם הגיעו: שהוא אמור לפרוק טרקטורונים לגורם אחר תמורת 2.5 מיליון דולר פחות ממה שהם הציעו. פנים אל פנים מול קורט ועל סף הפסד בעסקה, בנדייר העלה מיד את הצעתו בעוד 500,000 דולר. האוסטרלי לא התרשם. "יש היבט אחד של העסקה שאתם לא יכולים לעשות", הוא ענה. "וזה לעשות מופע בפרת' למען ארגון הצדקה האהוב עליי". "אנחנו יכולים לעשות מופע צדקה", לחץ בנדייר, וחשב שהוא יכול בקלות למנף את הקשרים שלו, ואולי את הכסף שלו, כדי לפתות כמעט כל אמן גדול.

"לא, לא, אתה לא מבין", המשיך קורט בסיפוק. "אני מוכר את זה למייקל ג'קסון".

מאוחר יותר נודע לבנדייר שג'קסון הציע הטבה נוספת. הבת של קורט נקראה פני, והוא היה מוכן להוציא את השיר "פני ליין" מהעסקה כדי שהמיליארדר יוכל לתת לה אותו במתנה (כשהחברה של ג'קסון המשיכה לנהל עבורה את השיר). זה היה רחוק מלהיות ויתור מינורי.

כך חזר ג'קסון לשבת בכסא הנהג במכונית הביזנס הזו.

עם הרכישה הזו, בשנת 1985, קיבל מייקל ג'קסון שתי בשורות, טובה ופחות טובה.

באותו זמן: סכום הרכישה היה כמחצית מהרווחים שג'קסון עשה בחמש השנים האחרונות ועמד על 47.5 מיליון דולר. מצד שני, הוא היה בעל קטלוג חשוב מאד.

כך ניכס לעצמו ג'קסון את קטלוג השירים של לנון-מקרטני. כל השירים של השניים הפכו להיות בבעלותו, חוץ מהשירים LOVE ME DO ו- PS I LOVE YOU (אותם רכש מקרטני לחברה שלו, MPL PRODUCTIONS). שירים אחרים - PLEASE PLEASE ME, DON'T BOTHER ME ו- ASKE ME WHY נותרו בבעלותו של המו"ל, דיק ג'יימס.

איך פול מקרטני קיבל את החדשות?

מקרטני קיבל שיחת טלפון מחבר שבישר לו על הרכישה ואוזניו בערו. "אני חושב שזה מפוקפק מצד מייקל לעשות דבר כזה", הוא אמר ברוגז על הרכישה. "להיות חבר של מישהו ואז לקנות את השטיח שעליו הוא עומד. נתתי לו הרבה עצות בחינם ואתם יודעים מה? דג נתפס על ידי פתיחת פיו". השבר היה כה גדול שמקרטני וג'קסון כמעט ולא דיברו שוב. "פול ואני למדנו בדרך הקשה על עסקים", כתב מלך הפופ באוטוביוגרפיה שלו. "אני מחשיב את עצמי כמוזיקאי שהוא אגב איש עסקים".

לאחר סיום העסקה, ג'קסון ניסה להתקשר למקרטני כדי לדון בעניין. פול לא הסכים לשמוע אותו. לבסוף, ג'קסון סיכם, "לפול יש בעיה אמיתית, וסיימתי לנסות להיות בחור נחמד. חבל עליו. קיבלתי את השירים וזה הסוף של זה".

כך שאם, למשל, השיר YESTERDAY (אחת מפסגות גאוותו של מקרטני ככותב שירים) הניב ברווחים אז 100,000 דולר בשנה בתמלוגים ממכירות תקליטים, שידורים והופעות חיות, מקרטני ובעלי הזכויות של לנון - ככותבים שותפים - חלקו כ-50% מההכנסה הזו, כשזה יוצא 25,000 דולר כל אחד. המו"ל - עכשיו מייקל ג'קסון - אסף את שאר 50 האחוזים וגם שלט במכירת השיר לכל מדיה שחפץ בה.

יוקו אונו אמרה בשנת 1990:

"אנשי עסקים שאינם אמנים בעצמם לא היו צריכים את השיקול שלמייקל יש. הוא אוהב את השירים. הוא מאוד אכפתי. יכלו להיות הרבה ויכוחים וקיפאון אם פול ואני היינו בבעלות יחד על זה. לא פול ולא אני היינו צריכים את זה. אם פול היה מקבל את השירים, אנשים היו אומרים, 'סוף סוף פול קיבל

ג'ון' - ואם אני הייתי מקבלת אותם, הם היו אומרים, 'אוי, גברת הדרקון מכה שוב'...".

גם לאחיו של ג'קסון, ג'רמין, היה לכתוב על זה בספר שהוציא: "אולי עכשיו, אנשים יבינו טוב יותר למה מייקל

עשה את מה שכולם כינו 'העסקה הגדולה ביותר בתולדות בעלות על המוזיקה'. הוא הלך בעקבות העצה של פול מקרטני, שניתנה בשנת 1983. שנה לאחר מכן, בשנת 1984, מייקל הוציא 47.5 מיליון דולר על קטלוג עם כ-4,000 שירים, כולל 'טוטי פרוטי' מאת ריצ'רד הקטן. אבל הדג הגדול שם היה עם הלהיטים של הביטלס, מה שהפך את העסקה הזו, למרבה האירוניה, לשנויה במחלוקת היה שפול מקרטני ניסה לקנות בחזרה את זכויות יוצרים שהוא מכר בשנות ה-60. לפי הדיווחים, הוא רצה לתת הצעה של 20 מיליון דולר עם אלמנתו של ג'ון לנון, יוקו אונו. שום דבר לא יצא מזה, אז הוא לא לקח את זה טוב מאוד כשהוא למד על העסקה של מייקל. יוקו אונו אמרה שזו 'ברכה' שקטלוג כל כך יוקרתי היה בידי מישהו כמו מייקל. כמו תמיד, אני מניח שזה תלוי באיזה צד של הגדר אתה יושב. מייקל פעל לפי חוקי המשחק, נכנס עם ההצעה הגבוהה ביותר, ואם פול מקרטני היה רוצה בעלות מלאה על זה, הוא היה שם את כספו במקום שבו היה פיו. אבל הוא לא עשה כך והוא הפסיד. זה עסק. כמו כל כך הרבה אנשים, אני חושב שהוא זלזל במי שהיה מייקל. אם הייתה עצה שהייתי יכול לתת לכל מי שחשב שיש לו עליונות של אחי, היא הייתה הולכת כך: אל תלכו שולל על ידי מעשה הילד הגדול בחבורה, קול עדין או הכותרות. מייקל היה איש עסקים ממולח עם חזון עתידני. בעזרתו של עורך הדין ג'ון ברנקה, הוא יצא לדרך כדי להבטיח את עתידו".

ברגע שג'קסון ביצע את הרכישה, הוא ונציגיו חקרו טקטיקות כדי שזה ישתלם לו. הזמר שכר צוות כדי לפתח סדרת אנתולוגיה וארבעה סרטים שישתמשו במוזיקה של הביטלס, כולל סרט אנימציה בשם "סטרוברי פילדס", סרט בשם "בחזרה לברית המועצות", המבוסס בעלילתו על רוקרים רוסים; וסרטים המבוססים על "אלינור ריגבי" ו"השוטה על הגבעה". ג'קסון תכנן גם כרטיסי ברכה מוזיקליים ותיבות נגינה עם שירי ביטלס.

כשהוא נתן רישיון לחברת נעלי הספורט, נייק, להשתמש בשיר REVOLUTION, הוא השיג את הסכמתה של יוקו אונו, אך לא את הסכמתו של פול מקרטני. למעשה, פול, כמו מעריצי ביטלס רבים, חש שחברו לשעבר מוזיל את המוזיקה.

(קבלו רעיון ועיצוב תמונה שלי למצב)

בתחילה בכלל נשקל לעשות את הפרסומת עם קאבר לשיר של הביטלס. מישהו בחברה חשב שקולו של ריצ'י הייבנס, הזמר הוותיק שכבר ביצע בעבר ובהצלחה שירים של הביטלס. מישהו אחר העלה את הרעיון שג'וליאן לנון ישיר את השיר. בסופו של דבר הצליחו בנייק להגיע להסכם עם חברת התקליטים, קפיטול.

בשנת 1987 התראיין ג'ורג' האריסון בנוגע לפרסומת עם שיר הביטלס. כך הוא אמר: "ממה שהבנתי, נייקי התכוונה להשתמש בשיר ולהקליט אותו מחדש עם ג'וליאן לנון. אבל יוקו ממש התבלבלה מהרעיון הזה כי אני לא חושב שהיא אוהבת את ג'וליאן, והיא התעקשה שזו תהיה גרסת הביטלס. אין לה זכות להתעקש על זה. זה האינטרס של הביטלס ושל אפל שלא יוצגו התקליטים שלנו בפרסומות בטלוויזיה, אחרת כל השירים שעשינו יכולים להיות פסקול לפרסומות, החל מנקניקיות ועד חזיות נשיות".

ההקלטה המקורית של הביטלס שודרה לראשונה בפרסומת לנייקי ב-26 בנמרץ 1987, במהלך הפסקת פרסומות בתוכנית הנצפית ביותר אז בארה"ב - ביל קוסבי שואו. התגובה לפרסומת הטלוויזיה הייתה מיידית. זה נע בין אנשים שאהבו את הפרסומת ואת המוזיקה שבה לצד אלו שאמרו שלעולם לא יקנו עוד זוג נעלי נייקי. המחלוקת משכה עד מהרה את תשומת הלב של רשת NBC, עם תוכנית הבוקר המובילה באותה תקופה. המארחת ג'יין פאולי הביעה נקודת מבט שהייתה שותפה לרבים לפיה השימוש של הפרסומת במוזיקה של הביטלס לקח חלק מילדותה, וקוננה שהמוזיקה היא קדושה ושלא היה צריך להשתמש בה בפרסומת.

מגזין טיים מיהר להגיב: "מארק דייויד צ'אפמן הרג את לנון, אבל לקח לכמה אנשי תקליטים, חברת נעליים אחת ונפש תאומה להפכו לכותב ג'ינגלים". לא ברור האם התכוונו שם במילים SOUL BROTHER לפול מקרטני (שהתנגד לדבר) או ליוקו אונו (שאישרה את זה).

גם עיתון "שיקגו טריבון" ראה זאת באור שלילי והגיב: "כך זה נראה כשהאידיאלים של הרוק מתנגשים עם החמדנות הקרה". עיתון "ניו רפאבליק": "לשיר הייתה משמעות עד שהגיעה נייק ודרכה עליו".

ב-28 ביולי בשנת 1987, תבעה חברת APPLE של הביטלס את חברת הנעליים NIKE על שימוש ללא אישור בשיר REVOLUTION כפרסומת לנעליים. התביעה, שהוגשה לבית משפט במנהטן, טוענת כי חברת הנעליים, נייקי בע"מ, "סחרה שלא כדין ברצונם הטוב ובפופולריות של הביטלס".

פיליפ ה. נייט, יו"ר נייק, הגיב במהרה לתביעה: "ניהלנו משא ומתן ושילמנו עבור כל הזכויות החוקיות מחברות התקליטים קפיטול ואי.אם.איי, שיש להן זכויות רישוי לכל ההקלטות המקוריות של הביטלס, ושילמנו גם ל- SBK, המייצגת את האינטרסים של מייקל ג'קסון כבעלים של זכויות הפרסום. כל המשמעויות שעשינו משהו לא תקין או לא מכבד כלפי הביטלס אינן נכונות לדעתנו".

התביעה הוסדרה בסוף מחוץ לכתלי בית המשפט.

בסופו של דבר, מקרטני נאלץ לקבל את החלטתו של ג'קסון ובכל פעם שהוא ביצע את אחד השירים שכתב, במסגרת הקטלוג שהוא לא הצליח להחזיר אליו, היה עליו לשלם לג'קסון. רכישת הקטלוג המשיכה לסייע לג'קסון לשמור על אורח חייו המפואר וכבר בסוף שנות התשעים סבר מקרטני שהגיע הזמן שיקבל העלאה עבור חלקו בכתיבת השירים. "כתבתי לו כמה מכתבים ואמרתי, 'מייקל, אחרי 30 שנה שהצלחת עם החברה הזו שבבעלותך עכשיו, אתה לא חושב שמגיעה לי העלאה?'. תגובתו של ג'קסון לבקשתו הייתה: "הו פול, זה רק עסקים". משפט זה הרתיח את מקרטני עוד יותר.

ועסקים היו בהחלט מה שג'קסון עשה בכל הקשור לרכישתו החדשה.

שירי הביטלס הפכו לפתע פסקולים לפרסומות. היה זה מהלך משתלם של ג'קסון שמקרטני גינה ויוקו דווקא עודדה (כדרך להפיץ את המוזיקה של בעלה המנוח לדור צעיר). הביטלס נמנעו בכוונה משימוש מסחרי שכזה, אמר מקרטני, למרות שהיו להם הצעות רבות.

כשג'קסון מכר את השיר ALL YOU NEED IS LOVE לחברת פנאסוניק תמורת 240,000 דולר, התקשר אליו מקרטני ואמר לו שהוא כבר ממש מגזים עם כל זה. ג'קסון ניסה להסביר לו שהוא מרגיש צורך להשתמש בשירים של הביטלס לפרסומות שיאפשרו למוזיקה להגיע לדור חדש לגמרי של מעריצים שיקנו אז את התקליטים של הביטלס. פול אמר שהוא קיווה שהשיר הזה' יישאר המנון של שנות השישים, מבלי להפוך לג'ינגל למכירות מערכות סטריאו. "אני חושב שזה מהלך מסריח של מייקל. אני לא חושב שהוא צריך את הכסף. אני פשוט לא אוהב את הרעיון שמייקל ג'קסון הוא הבחור היחיד בעולם שזוכה לשבת בכס השיפוט באשר אילו שירים של הביטלס יכולים לשמש בפרסומות", אמר מקרטני מאוחר יותר. "הוא ערך רשימה! אני לא מבין איך צריך להיות לו את הכוח הזה'".

אבל מצד שני, מקרטני החזיק בקטלוג השירים של באדי הולי וניצל את השירים של הזמר המנוח באופן מסחרי פעמים רבות, בעודו מנמק ש"באדי עצמו עשה פרסומות, ואלמנתו רוצה באופן פעיל להרוויח כסף באמצעות פרסומות. זה הקטע שלה".

בתמונה: מקרטני עם בובה של באדי הולי

בשנת 1990 נפגשו מקרטני וג'קסון כדי לדון במה שמלחין השירים כינה "הבעיה הזו של פרסום שירים".

פול נזכר: "אמרתי לו את זה כך, 'כשחתמנו על עסקה, ג'ון ואני אפילו לא ידענו מה זה פרסום. חשבנו ששירים

היו בשמיים וכולם היו הבעלים שלהם. בימינו, אפילו ילדים יודעים טוב יותר מזה. בשנה שעברה, השיר YESTERDAY עבר את רף חמישה מיליון השמעות באמריקה, מה שאף שיר אחר לא עשה מעולם. אבל אף אחד מעולם לא ניגש אליי ואמר, 'היי גבר, אני באמת חושב שאתה צריך לקבל על זה בונוס. עשית עבודה נהדרת עבור החברה הזו'. אם כך, מה לעזאזל קורה ומה אתה מתכוון לעשות כדי שאני אהיה מרוצה לשארית

חיי על העסקה הזו שחתמתי כשהייתי ילד חדש בשטח בן עשרים? הרי עשיתי הרבה עבור החברה הזו'..."

ג'קסון הבטיח לבדוק מה הוא יכול לעשות בעניין. למחרת התקשר ג'ון איסטמן, עורך דינו של מקרטני, לג'ון ברנקה ואמר לו שמקרטני וג'קסון הסכימו לנהל משא ומתן מחדש עם תמלוגים גבוהים יותר למקרטני על השירים שלו. ברנקה בדק את זה עם ג'קסון שהשיב בעצבנות, "לעזאזל, לא, לא סיפרתי לפול את זה. למעשה, הוא לא יקבל תמלוגים גבוהים יותר אלא אם כן אקבל ממנו משהו בחזרה, בתמורה".

ברנקה העביר את הערתו של ג'קסון לעורך דינו של מקרטני.

"הבנתי, אז אנחנו נתבע", איים איסטמן.

"היי, אתה מוזמן לעשות כך", אמר לו ברנקה.

כשברנקה אמר לג'קסון שמקרטני עלול לתבוע אותו, זה צחק בקול רם. "מגניב. תן לו לתבוע. בינתיים, לך תיתן עוד רישיונות לשירי ביטלס לשימוש אחרים. בוא נעשה קצת כסף. בוא ננהל את הדבר הזה כמו עסק אמיתי".

מקורב לג'קסון אמר, "באופן פרטי, התחושה של מייקל הייתה שלפול היו שתי הזדמנויות לרכוש את החברה. בשתי הפעמים הוא היה קמצן מדי לבזבז את הכסף. שימו לב, אומרים שפול הוא הבדרן העשיר ביותר בעולם, בשווי של כ-560 מיליון דולר. התמלוגים שלו בשנה אחת מגיעים ל-41 מיליון דולר וכפי שמייקל אמר לי, 'אם הוא לא רצה להשקיע 47.5 מיליון ליש"ט בשירים משלו, אז הוא לא צריך לבוא לבכות לי עכשיו'. מייקל הוא קשוח לב. הוא בנזונה. הוא בדיוק כמו אביו. וכשזה מגיע לפול, מייקל לא רצצה לדעת כלום. 'קיבלתי את השירים האלו באופן הוגן. הם שלי, ואף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות איתם. אפילו לא פול מקרטני. אז עדיף שילמד להתמודד עם זה'...".

בשנת 1995 פורסמה ידיעה בעיתונים:

כך נכתב בכתבה: "מייקל ג'קסון מוכר את קטלוג הביטלס? מייקל ג'קסון זקוק למזומן ומנסה למכור את קטלוג הביטלס שלו ושירים אחרים לחברת סוני מיוזיק תמורת 100 מיליון דולר לפחות, כך אומר עיתון ניוזוויק. העסקה המדווחת תיצור מפלצת להוצאת מוזיקה עם ג'קסון כמחצית הבעלים. המגזין אמר כי מקורותיו בתעשייה ובחברת סוני אומרים כי ג'קסון 'קצר במזומן בחודשים האחרונים' והוא לווה כספים בכבדות, תוך שימוש באוסף הביטלס כערובה. ג'קסון הוא הבעלים של הזכויות על שירים רבים של הביטלס. סוני לא הגיבה לניוזוויק, ואישרה רק שהיא מנהלת משא ומתן עם ג'קסון, שהונו האישי מגיע ל-200 מיליון דולר".

כך הפכה חברת סוני מיוזיק לשותפה עם ג'קסון בקטלוג השירים.

בשנת 2006 פורסם כי ג'קסון קרוב לעסקה שתמנע ממנו פשיטת רגל, על ​​ידי מימון מחדש של הלוואות שעשה בסך מאות מיליוני דולרים. חברת סוני מיוזיק ניהלה משא ומתן על עסקה בשמו של ג'קסון להפחתת תשלומי ההלוואה על חובותיו, וכחלק מהמשא ומתן, שמרה על אופציה לרכישת מחצית מהבעלות של ג'קסון, מה שיתן לה 75 אחוזי בעלות על הקטלוג. שווי הקטלוג הוערך בזמנו בסביבות מיליארד דולר, ואם ג'קסון היה פושט רגל, חלקו בחברה היה יכול לעבור למכירה פומבית בהליכים שלאחר מכן.

ג'קסון, שנכנס לחובות אדירים כדי לממן את אורח חייו היקר גם כשהקריירה המוזיקלית שלו דעכה, נראה כמה פעמים על סף חורבן. הוא כמעט סגר את החווה הרחבה שלו בקליפורניה שנקראת NEVERLAND, מהלך שבא לאחר שהרשויות בקליפורניה איימו לתבוע אותו על שכר שלא שולמו לעובדי החווה.

בעקבות מותו הפתאומי של ג'קסון בגיל 50, הסתובבו שמועות שהוא השאיר בצוואתו את זכויות הקטלוג למקרטני, רעיון שמקרטני אמר שהוא לא מאמין שאכן היה. חלקו בקטלוג עבר לשליטת עזבונו, שנוהל על ידי עורך הדין ג'ון ברנקה.

שבע שנים לאחר מותו של ג'קסון הסכימה חברת סוני מיוזיק לשלם 750 מיליון דולר למנהלי עזבונו של ג'קסון על מנת לרכוש את יתרת האחוזים בחברה. לפי הערכות, קטלוג הביטלס בלבד הוערך אז בשווי העולה על מיליארד דולר. סוני מיוזיק הפכה לחברה הבלעדית בבעלותה על השירים האלו של הביטלס.

לאחר תביעה בבית המשפט האמריקני, בשנת 2017, הגיע מקרטני להסדר עם חברת סוני בנוגע לזכויות יוצרים לקטלוג הביטלס. על פי חוק זכויות היוצרים האמריקני, שנחקק בשנת 1976, אפשר לכותבי שירים להשיב לעצמם זכויות יוצרים ממו"לים 35 שנים לאחר שניתנו להם. מקרטני הודיע ​​לשופט כי "פתרנו את העניין על ידי התקשרות בהסכם הסדר חסוי".

אז רגע, מה בעצם היה כל התהליך שבסופו איבדו ג'ון לנון ופול מקרטני את הזכויות על רוב שיריהם? - ובכן, המסע המרתק הזה, לתוך הצד העסקי של המוסיקה, נמצא לקריאה בספרי השלישי על הביטלס, "ביטלמאניה"

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.