הטראוולינג וילבוריז חוזרים וכולם שואלים איפה ווליום 2

ב-29 באוקטובר בשנת 1990 יצא האלבום השני של הסופרגרופ, הטראוולינג ווילבריז. אבל שמו הוא... VOL. 3.

אז תרימו את הווליום! חבורת העל הכי מסעירה אז בעולם המוזיקה שחררה את אלבומה השני במספר, אבל משום מה החליטה לקרוא לו "הטראוולינג ווילבריז ווליום 3". למה, אתם שואלים? ובכן, נגיע לזה. 

על העטיפה התנוססו הפרצופים המוכרים של בוב דילן, ג'ורג' האריסון, ג'ף לין וטום פטי. אבל מעל כולם ריחפה רוחו הגדולה של החבר החמישי, רוי אורביסון המנוח, שחסרונו הורגש בכל צליל. באותם ימים ממש של סתיו 1990, כל אחד מחברי החבורה היה שקוע בשיא של עשייה אישית קדחתנית: בוב דילן שחרר רק חודש קודם לכן, בספטמבר 1990, את אלבום האולפן שלו UNDER THE RED SKY והמשיך ללא הפסקה בסיבוב ההופעות הבלתי נגמר שלו; ג'ף לין הוציא ביוני 1990 את אלבום הסולו שלו ARMCHAIR THEATRE; טום פטי רכב על גלי ההצלחה הפנומנלית של אלבום המופת שלו FULL MOON FEVER (שאותו הפיק כמובן לין) וכבר תכנן את הצעד הבא עם להקת הליווי שלו; וג'ורג' האריסון, שהיה בתקופת פריחה מחודשת לאחר ההצלחה הענקית של CLOUD NINE, כבר החל לתכנן בראש את הגיחה המרגשת לסיבוב הופעות ביפן.

בדיחה באולפן והולדתה של סופרגרופ אגדית

אבל רגע, בואו נחזור להתחלה. קודם כל, מאיפה השם המוזר הזה, ווילבריז? הסיפור הוא כזה: זו הייתה בדיחה פרטית לחלוטין בין ג'ורג' האריסון לג'ף לין בזמן שעבדו באולפן. בכל פעם שהייתה טעות קטנה בהקלטה, אחד מהם היה אומר לשני בבדיחות, "אל תדאג, WE'LL BURY IT IN THE MIX" (בתרגום חופשי: "נעלים את הטעות במיקס"). המילה BURY הפכה ל-WILBURY, וכשהחבורה התגבשה, השם דבק. האריסון, אגב, הציע בתחילה את השם "הווילבריז הרועדים" (TREMBLING WILBURYS), אבל לין חשב ש"הווילבריז הנוסעים" (TRAVELING WILBURYS) נשמע הרבה יותר קול.

החבורה הזו, שהיא כנראה סופרגרופ עטורת הכוכבים ביותר בתולדות הרוק, נולדה כמעט במקרה, כגחמה של רגע באפריל 1988. ג'ורג' האריסון היה זקוק לשיר חדש עבור הצד האחורי, צד ב', של התקליטון שלו THIS IS LOVE (מתוך התקליט CLOUD NINE). ג'ף לין, שהפיק לו את התקליט, היה בדיוק בעיר ועבד עם רוי אורביסון וטום פטי. האריסון הזמין את כולם לאולפן הביתי של בוב דילן במאליבו, והם החליטו לכתוב ולהקליט משהו קטן ומהיר.

התוצאה? שיר מופלא בשם HANDLE WITH CARE. הכימיה בין החמישה הייתה מחשמלת. ג'ורג' האריסון פשוט ראה קופסת קרטון במוסך של בוב דילן שעליה התנוססה המדבקה HANDLE WITH CARE והכריז מיד בהתלהבות שזה חייב להיות שם השיר. כשהאריסון השמיע את השיר למנהלי חברת התקליטים שלו, מו אוסטין ולני וורונקר, הם כמעט נפלו מהכיסאות. "אתה משוגע?!" הם אמרו לו, "השיר הזה טוב מדי בשביל להיות צד ב'. אתם חייבים להקים להקה ולהקליט תקליט שלם!".

וכך היה. באוקטובר 1988 יצא האלבום הראשון, "הטראוולינג ווילבריז ווליום 1". זה היה היסטרי. הלהיטים HANDLE WITH CARE ו-END OF THE LINE כבשו את הרדיו, והתקליט נמכר במיליונים. כדי להוסיף לכיף, החברים אימצו שמות בדויים של משפחת אחים חורגים: נלסון (האריסון), אוטיס (לין), לפטי (אורביסון), צ'ארלי טי ג'וניור (פטי) ולאקי (דילן). אפילו המתופף ג'ים קלטנר, שהיה הלב הפועם של הקצב בכל הסשנים, אומץ למשפחה וקיבל את הכינוי באסטר ווילברי.

הטרגדיה שריסקה את הלב והשמועות על המחליף

אבל אז, כשהשמחה הייתה בשיאה, הכתה הטרגדיה. בדצמבר 1988, חודשיים בלבד אחרי יציאת האלבום, רוי אורביסון מת במפתיע מהתקף לב. החברים היו שבורים. השמחה הפכה לעצב כבד. האובדן כאב שבעתיים מפני שאורביסון בדיוק חווה עדנה מחודשת עם האלבום MYSTERY GIRL (שלין ופטי סייעו להפיק) והלהיט העצום YOU GOT IT. לזמן מה, לא היה ברור אם הווילבריז ימשיכו. צצו שמועות שהארבעה הנותרים שוקלים לצרף את זמר העבר, דל שנון, כדי למלא את מקומו של אורביסון, אך ג'ף לין הכחיש את השמועות הללו בתוקף. הסאגה הזו קיבלה צביטה כואבת עוד יותר כאשר שנון שם קץ לחייו בפברואר 1990. בסופו של דבר, הם החליטו להישאר ארבעה.

חבורת נערים באחוזה בבוורלי הילס: סשנים ללא אגו

ב-1990, הם התכנסו שוב. למרות שזה היה האלבום השני שלהם, הוא קיבל את השם השובב, "ווליום 3". מי הגה את הרעיון? ג'ורג' האריסון, כמובן. "בוא נבלבל את הממזרים", הוא אמר לחבריו, כמיטב חוש ההומור הבריטי שלו. כדי להוסיף לבלבול, כל החברים החליפו את הכינויים שלהם למשפחת ווילברי חדשה: ספייק (ג'ורג' האריסון), קלייטון (ג'ף לין), מאדי (טום פטי) ובו (בוב דילן). וג'ים קלטנר המתופף שודרג בהתאם לכינוי BUSTER SIDEBURY. 

האלבום כולו הוקדש באהבה לחברם שאיננו, לפטי ווילברי (רוי אורביסון).

ההקלטות נערכו באחוזה משנות ה-20 שהחברים שכרו גבוה מעל בוורלי הילס. כמו באלבום הראשון, התהליך היה כולו ספונטני וכיפי. ג'ף לין סיפר אז: "אחרי האלבום הראשון, כולנו רצינו לעשות קצת יותר. לא יוצא לך הרבה פעמים לעבוד עם כל האנשים האלו ביחד. זה כמעט כמו מועדון. זו הקלה לכולם להיות מסוגלים לעשות משהו קצת מחוץ לקופסה, במקום לדאוג, 'אה, אני לא יכול להגיד את זה כי אני ג'ורג' האריסון'. זה פשוט כיף, ואנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו אוהבים".

על תהליך הכתיבה, לין תיאר אווירה משוחררת: "התיישבנו בספרייה, ארבעתנו עם גיטרות אקוסטיות וג'ים קלטנר בתופים, ופשוט התחלנו לכתוב שירים. התחלנו את השיר הראשון והתחלנו להקליט אותו תוך שעה. טייק אחד וזה נעשה. ואז התחלנו עוד אחד. אם נתקענו, תמיד היה מישהו שאמר, 'טוב, חכו רגע, אם אנחנו לא יכולים לצאת מזה, בוא נלך לכאן, בוא ננסה את האקורד הזה'. לפעמים זה אני שאומר את זה. לפעמים זה בוב, או טום, או ג'ורג'. זה ממש שיתוף פעולה".

אבל למרות שיתוף הפעולה, כשזה הגיע למילים, כולם ידעו למי לפנות. "כולנו זורקים רעיונות ומילים", הודה לין. "אבל כשיש לך כותב מילים כמו בוב דילן, ובכן, מה אתה הולך לעשות?".

קבלת הפנים של הביקורת: פחות קסם, יותר פלטינה

לעומת ההתלהבות האדירה שקיבל אלבום הבכורה, הפעם קבלת הפנים הייתה קרירה יותר. חלק מהמבקרים היו פחות נלהבים, והיעדרותו של הקול הפעמוני של אורביסון הייתה מורגשת. הרולינג סטון העניק לו רק שלושה כוכבים וחצי והסביר: "לפי האלבום הזה, להיות בו ווילברי זה ודאי כיף יותר מלהיות בוב דילן. עם בו ובוב באותו גוף, נראה שדילן הוריד מעל כתפיו מטען כבד. הווילבריז שיחררו אותו. באלבום זה הארבעה יצרו לעצמם זהות בדויה משכנעת אף יותר מהפעם הראשונה. כל שיר מכיל את כל הארבעה, אבל חסר בו אלמנט ההפתעה שהיה בראשון. 

לפחות ארבעת החברים פה פשוט נהנים מהמוזיקה וזה מזה ולא לוקחים את עצמם ברצינות כזו, שמעריציהם מתעקשים לדבוק בה". ובכל זאת, האלבום הגיע למעמד פלטינה (מעל מיליון עותקים) וסיפק כמה להיטי רדיו חביבים, כמו SHE'S MY BABY (שכלל סולו גיטרה מחשמל של האורח גארי מור) והקריצה המשעשעת WILBURY TWIST. בניו יורק טימס נכתב אז: "להקת הפופ הסופרסטארית נשארת קרובה לשורשי הרוק של שנות ה-50 וה-60, ונעזרת בבלוז, דו-וופ, רוקבילי ובאדי הולי. אבל האלבום השני שלה הוא מהיר יותר, מצחיק יותר, קל יותר ומרושע יותר מהראשון".

גאונות מול שגרה

בואו נניח את האמת על השולחן: התקליט הזה באמת לא טוב כמו הראשון. וזה קורה בעיקר מפני שמדובר באלבום המשך, ואלבומי המשך הם כמעט תמיד נחותים יותר מהמקור. גם ההיעדר של רוי אורביסון המנוח תרם לזה מן הסתם, אם כי בהתחשב בזה שאני לא לגמרי בטוח כמה מאמץ הוא באמת השקיע באלבום הראשון, לא הייתי ממהר לחרוץ כאן משפט מיוחד.

במצב שנוצר, החברים שנותרו ניסו להמתיק את הגלולה בעזרת כל מיני בדיחות וטריקים שהמציאו על המקום. קחו למשל את ההחלטה לקרוא לאלבום VOL. 3 או החלפת השמות הבדויים של חברי הלהקה – כאילו משפחת ווילברי היא כבר לא סתם משפחה, אלא אומה שלמה, והאלבום הזה מייצג "מוזיקה ווילברית" ממש כשם שאלבומים אחרים מייצגים מוזיקה בריטית או מוזיקה מרוקאית. כל זה נורא כיפי, אקסטרווגנטי ומשעשע, ברור, אבל כל הלהטוטים האלה לא באמת מצליחים להסיט את תשומת הלב מהעובדה שהמוזיקה כאן פשוט לא נשמעת שובת לב או מפתיעה כמו זו שהייתה ב-VOL. 1.

האמת היא שהתקליט הזה קצת יותר "קונבנציונלי". שוב, רוב החומרים נשלטים על ידי כתיבה של בוב דילן וג'ורג' האריסון, אבל הם כבר לא ממש עובדים מתוך תחושת כיף טהורה ומשוחררת בלבד. וכך, השיר של ג'ורג', YOU TOOK MY BREATH AWAY, למשל, נשמע בדיוק כמו שיר האריסוני טיפוסי ובינוני למדי – למעשה, זה כמעט שחזור ומחזור של הסגנון שלו מהאלבום CLOUD NINE (אם לא סופרים את שם השיר, שכמעט מתנגש חזיתית עם השיר BREATH AWAY FROM HEAVEN מאותו CLOUD NINE, שהוא אגב שיר עדיף בהרבה!). זה שיר נחמד, אבל בקושי מתאים לאלבום של הטראוולינג ווילבריז – הייתי מצפה מהם למשהו הרבה יותר אזוטרי וייחודי מאשר שיר אהבה פסימי ובנאלי שמונח על מנגינת קאנטרי שגרתית.

דילן, מהצד השני, נראה שחזר לשטנץ הרגיל שלו – הלקאה עצמית וביקורת עוקצנית על אחרים, בשירים טובים כמו THE DEVIL'S BEEN BUSY (מישהו יכול להגיד לי בבקשה איזה שיר של הביטלס השיר הזה מזכיר לי?), ובשירים בינוניים לחלוטין כמו WHERE WERE YOU LAST NIGHT. טובים או רעים, השירים האלה עדיין שגרתיים. בסיבוב השני, לדילן כבר לא באמת היה אכפת להסתתר מאחורי דמות שונה מעצמו הרגיל. וחוץ מכמה פנינים ליריות אמיתיות (כמו השורה: "לפעמים אתה חושב שאתה משוגע / אבל אתה יודע שאתה רק חסר שפיות"), שזה בדיוק מה שהייתם מצפים מקטע לירי הגון של דילן, אין פה שום דבר שמבדיל את השירים האלה מכל דבר אחר שהוא עשה במהלך שנות השמונים – כלומר, כמעט ואין פה שום דבר מקומם, אבל גם אין פה אף נקודה שממש מזנקת החוצה.

האוצר החבוי: הדילן הישן והרוקרים שבועטים בישבן

אבל רגע, יש יוצא דופן ענק אחד: השיר COOL DRY PLACE הוא פשוט יציאה מדהימה! לא שיש לו מלודיה מורכבת במיוחד – מדובר בסך הכל בשאפל קטן וצנוע – אבל מה שאני באמת מתכוון אליו הוא הטקסט. המילים נשמעות כאילו הן נשלפו ישירות מתוך תקליט משנת 1965 או 1966! דילן לא כתב שורות כאלה מאז ימי HIGHWAY 61 REVISITED או האלבום BLONDE ON BLONDE, כך שעבור כל אוהבי מוזיקה אמיתיים זו חייבת הייתה להיות חוויה נוסטלגית ומצמררת. הרעיון נולד כשטום פטי ראה קופסת קרטון של מגבר גיטרה שעליה נכתב "שמור במקום קריר ויבש", ודילן הפך את זה למשל מבריק על אגירת חפצים ונשמות.

אם מישהו מכם שאל את עצמו אי פעם: "האם דילן באמת כבר לא היה מסוגל לחזור לסגנון הקלאסי שלו מאמצע שנות השישים, או שהוא פשוט דחק את הסגנון הזה הצידה בכוונה?" – ובכן, התשובה שלכם מונחת ממש כאן! השיר הזה יכול היה להשתלב בטבעיות מוחלטת בתוך BLONDE ON BLONDE, גם אם לא בעמדת יצירת המופת המרכזית. אלא שנראה שדילן התייחס לחומרים האלה כאל משהו קליל שאפשר להשליך הצידה, בעוד שהוא מעלה כל מיני גרוטאות למעמד של שיקוף עמוק של הנפש. חבל נורא. ועדיין, זה בדיוק הקטע שמציל את האלבום: אתם רוצים את בוב הישן והטוב שלכם בחזרה? אז תעיפו הצידה את DOWN IN THE GROOVE ותשימו את הטראוולינג ווילבריז על הפטיפון, זה מה שאני אומר לכם!

והחדשות הטובות באמת באלבום הזה הן צמד שירי הפסאודו-הארד-רוק שהחבורה כנראה החליטה להשליך פנימה כדי לנפץ את התדמית שלהם כ"רכרוכי קאנטרי". במבחן האוזן, הם נשמעים טוב באופן מפתיע. קטע הפתיחה SHE'S MY BABY הוא גרובי בטירוף ובועט בישבן (עם הגיטרה הבוערת של גארי מור שהוקלטה באחד החדרים באחוזה), ושיר הסיום ההמנוני, WILBURY TWIST, הוא אפילו טוב יותר! השיר הזה הוא מעין פארודיה קורעת על שיגעונות הריקודים של הסיקסטיז. אני מניח שהוא אפילו הוקדש באיזשהו אופן לזכרו של רוי אורביסון, מפני שמדובר בבוגי-רוק קשוח שבו כל חברי הלהקה זורקים בזה אחר זה שורות היתוליות על הריקוד הבלתי אפשרי הזה. מעבר לקליפ המשעשע ששפע הופעות אורח של שחקנים וכוכבים, השיר הזה ידוע לשמצה בתור הראיה המוקלטת היחידה בהיסטוריה שבה ג'ורג' האריסון מוציא מפיו את המילה ASS בשיר. תחשבו על זה רגע – ואיפה כל תורת הקרישנה והרוחניות שלו עכשיו?!

החלום על הבמה שלא התגשם

החברים אפילו דיברו ביניהם, בזמן שלגמו בירה טובה באולפן, על יציאה לסיבוב הופעות. הם דמיינו איך זה ייראה, כל החמישה (ולאחר מכן הארבעה) על במה אחת. כמה חבל שזה מעולם לא קרה. אוף! סיבוב הופעות כזה היה יכול להיות חגיגת הרוק הגדולה ביותר של העשור, אבל כמו כל הדברים הכי יפים שנולדים מתוך גחמה, צחוק וספונטניות, הטראוולינג ווילבריז נועדו להישאר רגע נדיר, חמקמק ומנצנץ בזמן. אלבום המשך מושלם או פחות, ברגע שמניחים את המחט על החריצים של הויניל, אי אפשר שלא להרגיש את החיוך מתפשט על הפנים.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459