כשג'ון לנון מנסה להציל את הקריירה ואת השפיות

ב-29 באוקטובר בשנת 1973 יצא בארה"ב (לפני שיצא באנגליה) התקליט MIND GAMES של ג'ון לנון.

תאמינו או לא, אבל ב-29 באוקטובר 1973, ארצות הברית קיבלה את תקליט הסולו הרביעי של ג'ון לנון, MIND GAMES, בעוד הממלכה המאוחדת נאלצה לחכות. מעריציו הבריטיים נאלצו לכסוס ציפורניים עד ל-16 בנובמבר, בזמן שהאקס-ביטלס האחרים געשו בעשייה מסחררת: רינגו סטאר עמד לשחרר בנובמבר את אלבום הסולו המצליח שלו RINGO בהשתתפות כל חברי הרביעייה, פול מקרטני השלים בניגריה את המאסטרפיס BAND ON THE RUN, וג'ורג' האריסון שלט במצעדים עם LIVING IN THE MATERIAL WORLD. באותו זמן בדיוק, עורכי הדין עבדו שעות נוספות סביב פירוק השותפות עם המנהל אלן קליין, והאווירה הייתה חבית חומר נפץ. 

באותו יום ממש, יצא בחנויות גם התקליטון עם שיר הנושא הקליט, שנשמע כמו געגוע לימים יפים יותר. אבל אל תתנו למנגינה המתוקה לבלבל אתכם: ג'ון לנון היה במשבר העמוק ביותר בחייו. הכל התחיל שנה קודם לכן, עם האלבום הכפול והפוליטי הבוטה SOME TIME IN NEW YORK CITY. אז לנון חשב שהוא משנה את העולם, אבל העולם בעיקר סובב את הראש. הכישלון המסחרי היה צורב, והביקורות היו איומות. 

המבקרים, שפעם סגדו לו, שלפו את הסכינים וחתכו אותו לגזרים. האמירה הייתה ברורה: הביטחון העצמי של לנון התרסק לרסיסים. הוא הבין שהוא לא יכול פשוט לשלוף מהמותן כל גחמה מוזיקלית-פוליטית ולצפות שהמונים יקנו את זה. חיצי הביקורת נגדו, בקטע האומנותי, היו קשים מנשוא. כתוצאה מכך, לנון פשוט הדיר את רגליו מאולפני ההקלטות לתקופה ארוכה. הוא הסתגר בדירתו בבניין הדקוטה, מתוסכל, שותה יתר על המידה ובוהה בטלוויזיה, תוך שהוא מאבד את הטאץ' שהפך אותו לאל מוזיקלי בעיני דור שלם.

סיר הלחץ האישי והפוליטי: ג'ון, יוקו ואימת הגירוש

אם חשבתם שהצרות נגמרו במוזיקה, תחשבו שוב. הדרמה האמיתית התרחשה בבית. ג'ון ויוקו, הזוג הבלתי נפרד, החלו להבין שהזוגיות שלהם כבר לא זורמת כבעבר. המתח היה כל כך גדול שהוא בחר לא להשתתף בהפקת תקליטה של אשתו, FEELING THE SPACE, שיצא מוקדם יותר באותה שנה. לנון חש שהיא עוקפת אותו בסיבוב, בקטע האמנותי, והרגיש נטוש. תוסיפו לזה סיר לחץ פוליטי: ממשלת ארצות הברית, בראשות ניקסון, ראתה בו איום וניהלה נגדו קמפיין אגרסיבי. לחצים ואיומים, כולל שלילת האפשרות לקבל גרין קארד וסכנת גירוש תמידית, השפיעו עליו לרעה והוסיפו לחרדה הקיומית. למזלו של ג'ון, פרשת ווטרגייט החלה להתפוצץ באותם חודשים ממש, מה שמשך את תשומת הלב של הממשל ממנו לכיוון הישרדות פוליטית אישית. כשלנון הגיע לנקודת השבר, הוא הבין שיש לו שתי אפשרויות: ליצור או לחדול. הוא בחר באופציה הראשונה.

אולפני רקורד פלאנט: בלי פיל ספקטור ועם צליל נקי

לנון שכר את אולפני רקורד פלאנט בניו יורק והחליט לעשות מעשה. באופן אירוני (או פסיכולוגיסטי), הוא שכר את אותו גרעין נגנים שליווה את אשתו יוקו בתקליט שלה. בהומור הטיפוסי והמשוגע שלו, הוא כינה את ההרכב באלבום בשם הפנטסטי THE PLASTIC U.F.ONO BAND.

אבל מי חסר בתמונה? כן, זה פיל ספקטור. המפיק המוטרף, שהיה אחראי להפקות הענק בתקליטיו הקודמים של לנון (כולל קיר הסאונד המפורסם), נעדר הפעם. באותם ימים ממש לנון ניסה להקליט עם ספקטור בלוס אנג'לס אלבום של קלאסיקות רוק'נ'רול מוקדמות – סשנים שירדו מהר מאוד מהפסים כשספקטור הופיע בתחפושות, ירה באקדח לתוך תקרת האולפן ונעלם עם סרטי ההקלטה. אז ההפקה כולה נפלה על כתפיו של לנון, שרצה צליל נקי, ישיר ומסחרי יותר. גם יוקו בקושי נראתה בסשנים האלו. האווירה הייתה מקצועית, אך מתוחה. 

שיר הנושא, MIND GAMES, שפותח את התקליט, הוא באמת אחד מרגעי הקסם האמיתיים של לנון ונשמע כמו שיר אבוד מתקופת IMAGINE. זה לא מקרי. השיר הזה הודבק משני לחנים שלנון כתב עוד בנובמבר 1970, בתקופה ההיא בדיוק. אחד מהם נקרא I PROMISE והשני היה דמו בוסרי בשם MAKE LOVE NOT WAR. לנון סיפר על כך בראיון הידוע שלו לעיתון פלייבוי, זמן קצר לפני מותו: "השיר הזה נקרא במקור MAKE LOVE NOT WAR אבל זה היה שם קלישאתי לטעמי שכבר אי אפשר היה לומר אותו מבלי להישמע מגוחך. לכן החלטתי לעמעם את המסר ולהביא את השיר כאותה גברת בשינוי אדרת".

את ההשראה לשם החדש הוא קיבל ישירות מספר שקרא, שנקרא גם הוא MIND GAMES, מאת רוברט מאסטרס וג'ין יוסטון. הספר עסק בכיצד בן אדם יכול להשתפר על ידי שימוש בטריקים של המחשבה. ואפרופו שיפור - המיקס המקורי של השיר הזה מזעזע לטעמי. אני לא יודע מה קרה שם באולפן, אבל הסאונד שיצא משם אל התקליט והתקליטון נשמע כאילו מישהו הקליט את השיר הזה מרמקול של טרנזיסטור. מי היה המבוגר האחראי שם, למען השם? רק שנים רבות לאחר מכן - כשהאלבום יצא עם מיקס חדש לגמרי, הצלחתי באמת ליהנות מעושר הצלילים שם.

בנוסף, בתוך עטיפת התקליט, הכריזו ג'ון ויוקו על הקמתה של מדינה קונספטואלית חדשה בשם NUTOPIA. מדינה ללא אדמה, גבולות או דרכונים, שכל מי שהכריז על עצמו כאזרח שלה, קיבל "חסינות דיפלומטית" – בדיחה שנונה שנועדה ללגלג על ניסיונות הגירוש של ממשל ניקסון. הבדיחה הזו הגיעה לשיאה ברצועה העשירית בתקליט, שנקראה NUTOPLAN INTERNATIONAL ANTHEM, וכללה בדיוק שלוש שניות של שקט מוחלט!

חזון נוטופיה, העטיפה הגאונית והבריחה לסוף השבוע האבוד

עטיפת התקליט נרקחה כולה על ידי לנון עצמו, והיא מספרת את כל הסיפור. התמונה בעטיפה הקדמית מראה תמונה של ג'ון, שצולמה על ידי יוקו. לנון, שזמן קצר לפני תקתוק המצלמה גילח את שער ראשו, נראה מוקטן במימדיו, כמעט נבלע בנוף. מעליו ניצבים פניה של יוקו, גדולים ועצומים, משתלבים בקו הרקיע כמו הר רוחני. עננים מכסים את השמיים ומאיימים לכסות את שני הירחים, שבאים לסמל את ג'ון ויוקו. מצד ימין למטה נוספה לעטיפה חותמת יפנית (שידועה בשם CHOP), שמשמעותה "כמו ענן, צליל יפה".

העטיפה האחורית דומה לקדמית, אך עם שינוי דרמטי: שני הירחים מתחלפים בקשת בענן, ודמותו של ג'ון גדולה יותר במימדיה. הדבר נותן תחושה שהוא התרחק מיוקו (ההר) והתקרב אלינו, הצופים. הקשת באה כנראה לסמל צבעים חדשים ועזים בחייו של לנון. ואכן, מיד עם צאת התקליט, הנבואה האמנותית הזו הגשימה את עצמה. לנון יצא את ביתו המשותף עם יוקו ועבר לזרועותיה של המזכירה שלה - מאי פאנג, במה שייקרא לימים "סוף השבוע האבוד" (שהתחיל בהסכמתה של יוקו ונמשך 18 חודשים). ג'ון לנון סיכם זאת היטב: "התקליט MIND GAMES היה תקליט מעבר בשבילי. לפני כן היה המשוגע הפוליטי ואחרי כן היה ג'ון המוזיקאי. אני שמח עם האלבום הזה. השירים בו קיבלו מצבי רוח שונים, ממש כמו מה שיש לי בחיי".

הסכינים של המבקרים

אבל הקהל הרחב כבר לא ניגש בלהט רב לעוד יצירה של ג'ון לנון. לנוכח מה שהוא המטיר עליהם ב-1972, הפעם הם ניגשו באופן מהוסס, מבלי לדעת האם יתגלה בפניהם לנון הגאון או לנון הטרחן. התקליט אמנם הגיע למקום התשיעי במצעד האמריקאי, אבל המבקרים היו הרבה פחות סלחניים.

עיתון המוזיקה הבריטי NME לא חסך חיצים בביקורתו הקטלנית: "יש מצב שהייתי יכול לומר שזה אלבום נוראי. כי הוא לבטח לא משקף את יכולותיו של לנון. אבל אחרי ארבעה אלבומי סולו, כל אחד יותר גרוע מקודמו, אני לא בטוח שלנון יכול כיום לעשות משהו שהוא יותר ממוזיקה של סופרסטאר חלול. עד כדי כך שצפיה בתוכנית רחוב סומסום נראית מלהיבה יותר. לסיכום, התקליט הזה לא פוגעני. מצד שני הוא לא לא-פוגעני. הוא פשוט כלום אחד גדול".

במגזין רולינג סטון האמריקאי, הביקורת הייתה ארוכה ופילוסופית יותר, אך לא פחות כואבת: "תקליט זה הוא, למיטב ידיעתי, המהדורה הראשונה מהמדינה NUTOPIA, שג'ון ויוקו מכריזים על קיומה בהצהרה בדף המילים. באופן מוזר, זה לא כל כך שונה מהתקליטים שהוא עשה באמריקה בשנים האחרונות. אלו חשפו ירידה מתמדת מנקודות השיא של עבודתו שהייתה מיד לאחר הביטלס. שם, הוא זיקק את ההומניזם הפשטני שלו לכדי אמירה מרגשת אחת של אמונה."

המבקר המשיך וכתב: "עם IMAGINE הוא החל להשפיע על עמדות נטולות כוח רגשי. כשהוא פנה לרכילות קטנונית ולפרשנות חברתית דידקטית (מלמדת בכפייה), ההימור שלו, של שילוב מחשבות פשוטות עם מוזיקה פשוטה, פגע במטרה. אבל מה שהיה מרגש, כאשר הוחל על חייו שלו, הפך יומרני ובלתי נסבל כאשר השתמשו בו כדי להציע פרשנויות הנוגעות לנושאים גדולים יותר."

"מבחינה מוזיקלית, MIND GAMES היא חזרה לצורה של התקליט PLASTIC ONO BAND, שמשתמשת בכמה מאותם המהלכי אקורדים פשוטים, נגינה דומה ומנגינות שבמבט מעמיק יותר מתגלות נטולות מנגינות, המורכבות רק מאוספים נעימים של שירי פופ, גוספל ופולק, כקלישאות רוק, שתלויות במיוחד בסגנון האפוקליפטי של דילן מאמצע שנות הסיקסטיז. המוזיקה פה הייתה עשויה לשמש בסיס לתקליט טוב אם היא הייתה משולבת עם איזו תובנה לירית חדשה ועם תשוקה. אבל במקום זאת, לנון מגיע עם הכתיבה הגרועה ביותר שלו עד כה. מאזין יכול רק לקבל את מילותיו או לדחות אותן. עשיתי את האחרון".

המבקר סיכם בכך שלנון מטיף למקהל המשוכנעים: "מילות השירים של לנון אינן פוגעניות ורק מוטעות בכך שממעיטות בהערכת האינטליגנציה של הקהל שלו. לא צריך להטיף למעריציו של ג'ון לנון לגבי חשיבות האהבה... התקליט החדש ניתן להאזנה בשלמותו, וזה בהחלט יותר ממה שניתן לומר על האלבום הכפול SOME TIME IN NEW YORK. הקול של לנון במצב טוב, ההפקה שלו מעל הממוצע. התקליט הזה חושף עוד אמן גדול מהסיקסטיז שאבד בסביבה החברתית והמוזיקלית המשתנה של הסבנטיז, מנסה בחוסר אונים לכפות את האגו העצום שלו על קהל שכבר ספג את התובנות שלו ועכשיו מחכה בתקווה שהוא יתווה מסלול חדש".

מבט ממרחק השנים: גאונות מלודית, פארודיות והמנונים מזויפים

כמו שנאמר, עד שנת 1973 ג'ון הצליח להירפא במידת מה מהסכיזופרניה הפוליטית שלו, ולהתרכז יותר בבעיותיו האישיות. המתחים בינו לבין הממשל האמריקאי נרגעו מעט, והוא ביצע סוף סוף את המעבר לפעילות נורמלית מבלי לתת למצב הפוליטי להעיב על המסר הגלובלי של שיריו. וזה בהחלט דבר נהדר עבורנו, המאזינים שלא שמים קצוץ על ג'ון סינקלייר – ואפילו לא שמים קצוץ על אנג'לה דייוויס.

אבל האם שמעתם את ONLY PEOPLE? שיר שמבוסס על פזמון אידיוטי וחוזר על עצמו, שניצב שם בבירור בתפקיד תוכנת מחשב שפולטת את המשפטים חסרי המשמעות: 'רק אנשים יודעים איך לדבר עם אנשים... רק אנשים יודעים איך לשנות את העולם... רק אנשים... רק אנשים...', בזמן שג'ון ממשיך לצעוק 'היי היי' ו'קדימה עכשיו'. אבל על מי הוא צועק? זה נשמע כאילו הוא צועק על המקהלה הזו, וכל מה שהם מסוגלים לעשות בתגובה זה להמשיך לחזור על אותן שורות מתוכנתות מראש. תקשיבו לזה, ולו רק מתוך סקרנות! זה שיר מאוד מוזר.

אני מתערב שג'ון פשוט חשב שזה יעבוד כהמנון לזכויות העם, אבל במקום זה זה יוצא כמו פארודיה על המנונים למען זכויות העם. ביזארי לחלוטין. כמעט אותו הדבר תקף ל-BRING ON THE LUCIE (FREEDA PEOPLE), שהוא לפחות אנרגטי יותר, אם כי זה לא באמת אומר הרבה. והשם "לוסי"? הוא לא בא להזכיר את לוסי ברקיע היהלומים. זה הוא למעשה עיוות מכוון של לוציפר! השיר, שהתחיל עוד ב-1971 כקריאה פשוטה לחופש, הפך למתקפה מוסווית על ריצ'רד ניקסון, כשלנון שר על פוליטיקאים שמסמנים את הציבור בחותם השטן 666, וקורא לזרוק אותם לכל הרוחות.

פנינים נשכחות, בלדות מתוקות

אבל כאשר לנון מפסיק להטיף ומתכנס לתוך עצמו, מתרחש הקסם האמיתי. החומרים המופנמים באמת הרבה הרבה יותר טובים. שיר הנושא הוא קלאסיקה מוחלטת ואחד השירים הטובים ביותר של ג'ון אי פעם. והשיר INTUITION הוא פנינה נשכחת אמיתית – אולי בגלל שהוא כל כך שקט וקצר, עם ריף בס קטן וחמוד שפשוט נראה כאילו הוא אומר לך: 'טוב, אני כאן, אבל אל תדאג, אני לא באמת אשעמם אותך, רק חשבתי שתשמח אם אסתובב פה לרגע'. אז קבלו אותו בברכה ותנו לשיר לחלחל לתוככם – ואולי תרגישו לגביו בדיוק כמוני. למעשה, שני השירים האלה לבדם שווים את קניית האלבום – ולא תמצאו את INTUITION בשום אוסף להיטים לנוני שקיים עלי אדמות! את השיר הזה לנון כתב על הפסנתר עוד כשהיה בלונדון, והוא ביטוי ישיר לתחושת הבטן שלו שהדריכה אותו תמיד באמנות ובחיים.

שאר האלבום מורכב מבלדות שגרתיות או מקטעי רוק שגרתיים, ויש לי רגשות מעורבים לגביהם. כמחציתם נחמדים וכמחציתם בהחלט באיכות נמוכה ביחס לרף של לנון. ובכן, YOU ARE HERE ו-AISUMASEN (I'M SORRY) הם שירי-יוקו די נחמדים אבל הם שום דבר מרהיב.

המילה AISUMASEN היא ביטוי יפני פורמלי שמשמעותו "סליחה" או "אני מתנצל". לנון כתב אותו במקור עוד ב-1971 תחת השם CALL MY NAME, ועיבד אותו כאן ככתב התנצלות פומבי ומרגש ליוקו על כאבי הלב שגרם לה. זה התאום החורג של JEALOUS GUY? יכול להיות. והשיר YOU ARE HERE? שמו לקוח ישירות מתערוכת האמנות הראשונה שהציג לנון בלונדון בשנת 1968, שבה הציב בד עגול ענק ועליו רק הכיתוב הזה, יחד עם שחרור מאות בלונים לבנים לשמיים.

השיר I KNOW (I KNOW) מעט טוב יותר, כי הוא גם שיר מופנם אבל ONE DAY (AT A TIME) הוא שיר נוראי, בעיקר בגלל שג'ון אימץ מנגינת פלסט אולטרה-מתוקה שממש לא מתאימה לו. אם חושבים על זה, אני מניח עכשיו שהוא באמת התכוון שחלקים מהאלבום הזה יישמעו כמו פארודיה. ועוד פארודיה מטופשת. רק תחשבו על המילים: 'את חוכמתי, אני כוחך... את הדבש שלי, אני הדבורה שלך...' נו, באמת! ואלטון ג'ון אהב את השיר הזה ועשה גרסה משלו (שהיא למעשה טובה יותר), כבי-סייד לתקליטון שלו LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS ב-1974, ומי שניגן שם בגיטרת רגאיי מופלאה היה לא אחר מאשר ג'ון לנון בעצמו, שהסתתר בקרדיטים תחת הפסבדונים המשעשע DR. WINSTON O'BOOGIE!

רוקרים מחוספסים והכתר של פול מקרטני

באשר לקטעי הרוק, אחד מהם די בסדר TIGHT AS, עם תפקידי גיטרה מובילים מבריקים בסגנון רוקבילי דרומי חם, והשני נקרא MEAT CITY, שהתבשל אצל לנון עוד מסוף 1971 בעקבות המעבר שלו לניו יורק, אותה כינה בציניות 'עיר הבשר'. בתחילת השיר ובאמצעו לנון השתיל מסר מוקלט לאחור במהירות כפולה, שנשמע כמו ג'יבריש אך מכיל את הביטוי הבוטה "FUCK A PIG". זהו לנון הקלאסי – תמיד בועט, תמיד מותח את הגבולות, גם כשההפקה נשמעת קצת בוצית.

אז אתם כבר מבינים שזה לא תקליט חובה של לנון אבל עם זאת, אם אינכם חוששים לחפור פנימה, תבואו על שכרכם – שיר הנושא, INTUITION, השיר I KNOW (I KNOW), השיר AISUMASEN (I'M SORRY), השיר TIGHT AS והשיר OUT THE BLUE (בלדה מקסימה שנכתבה בהתרגשות על האהבה שנחתה עליו משום מקום) – באמת שווים את המחיר. אבל בסך הכל, הצליל של לנון בבירור מתדרדר מעט. זוהי הנקודה הברורה שבה התואר 'האקס-ביטל הכי מגניב', שהוענק תחילה להאריסון ולאחר מכן נדבק לג'ון, הועבר סופית לפול. ושם התואר הזה נשאר אצל פול ממש עד דצמבר 1980, אז הובן בעיני רבים שהביטל הכי מגניב הוא הביטל המת. ללא שום ספק.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459