בלי כסף, בלי עתיד ועם חובות ענק: כך הימור מטורף אחד באולפן הקלטות הציל את להקת סופרטרמפ מתהום הנשייה.

שנת 1973. דמיינו את הסיטואציה: אתם חברים בלהקת רוק בריטית בשם סופרטרמפ, אבל התחושה היא יותר כמו סופר-באסה. מאחוריכם שני תקליטים שכמעט אף אחד לא שמע עליהם, והם נכשלו באופן כל כך מפואר עד שהפכו לבדיחה עצובה במסדרונות חברת התקליטים. מדובר כמובן באלבום הבכורה הנושא את השם SUPERTRAMP משנת 1970, ובאלבום השני INDELIBLY STAMPED מ-1971, שזכור בעיקר בזכות עטיפת החזה הנשי המקועקע ופחות בגלל המוזיקה, שפשוט לא הצליחה לתפוס את האוזן של הקהל הרחב. ותוסיפו לזה שההופעות שלכם הן סיוט לוגיסטי שמתנהל בדרכים צדדיות, כשאתם דחוסים בתוך מכונית מסחרית חבוטה ומתפרקת, נואשים לעוד הופעה בפאב נידח כלשהו. אתם פשוט להקה על סף תהום. אם זה לא מספיק, ברז המזומנים היחיד שלכם עומד להיסגר בבת אחת.

אז מה קרה? ובכן, מיליונר הולנדי חובב מוזיקה בשם סטנלי מיסגקס, שגילה את קלידן הלהקה, ריק דייויס, שלוש שנים קודם לכן והחליט לממן לו את החלום, איבד את הסבלנות. מיסגקס – שכונה בחיבה סמי – עדיין גילה בסופו של דבר נדיבות של מלאך מושיע. הוא אמנם הודיע בחגיגיות שהחגיגה נגמרה והברז נסגר הרמטית, אך במקום לתבוע אותם עד לפאונד האחרון, הוא מחל להם על חוב אסטרונומי של כ-60 אלף פאונד כדי להעניק להם הזדמנות לפתוח דף נקי. אלא שמבחינת חברי הלהקה, להישאר פתאום ללא גב כלכלי וללא אגורה שחוקה היה שווה ערך לצניחה חופשית בלי מצנח. בקיצור, המצב היה עגום, והעתיד נראה שחור יותר מוויניל שרוט.

גם בחברת התקליטים A&M התחילו להרים ידיים. אבל אז, ברגע האחרון, הגיע ניצוץ של תקווה. דייויס והגיטריסט רוג'ר הודסון, שהיו צמד כותבי השירים והגרעין המייסד של הלהקה, החליטו לעשות מעשה קיצוני: הם הודיעו שיפטרו את שאר הנגנים ויבנו את המותג סופרטרמפ מחדש. זה היה הימור של הכל או כלום. אז לתמונה נכנסו שלושה נגנים חדשים ורעננים: ג'ון האליוול, קוסם כלי הנשיפה, המתופף המדויק בוב סיבנברג, והבסיסט היציב דאגי תומסון. לפתע, כמו קסם, הכימיה עבדה. דייויס והודסון הרגישו בפעם הראשונה שיש להם להקה אמיתית, חמישה אנשים שנושמים את אותו האוויר המוזיקלי. כדי להלחים את ההרכב החדש ולהפוך מחבורת נגנים בודדים למכונה משומנת אחת, הם עשו את מה שטובי המוזיקאים הבריטים עשו באותם ימים: שכרו חווה כפרית מבודדת בשם SOUTHCOMBE FARM במחוז סאמרסט. שם, בניתוק מוחלט מהעולם, בין שדות ירוקים ופרות מנומנמות, הם חיו יחד, בישלו יחד, וניגנו שעות על גבי שעות מדי יום עד שהניצוץ הפך ללהבה ענקית.

לפני שנכנסו להקליט את התקליט הגורלי, החברים עוד ניסו את מזלם עם תקליטון בשם LAND HO, אך גם הוא צלל למצולות. הוא היה כישלון כל כך מהדהד, שבמשך שנים הפך לפריט נדיר לאספנים בלבד, עדות אילמת לדרך החתחתים שעברו. לצד אותו שיר הוקלט לסינגל ההוא גם קטע בשם SUMMER ROMANCE, ושניהם יחד הבהירו לחברי הלהקה שהם חייבים להפסיק לרדוף אחרי להיטי פופ פשטניים וללכת על יצירה עמוקה, מורכבת ומגובשת בהרבה. כעת, כל הקופה הונחה על תקליט אחד. הם נכנסו לאולפני טריידנט בלונדון, מקום בו הקליטו אמנים כמו הביטלס, דיוויד בואי, אלטון ג'ון וקווין, כשעל הכוונת מטרה אחת: להקליט יצירה שתציל להם את הקריירה. בהמשך נדדו חלק מההקלטות גם לאולפני RAMPORT ברובע באטרסי – האולפנים שהיו שייכים לחברי להקת המי – וכן לאולפני SCORPIO SOUND, שבהם הוקלטו תפקידי התזמורת העשירים.

לתפקיד טכנאי ההקלטה והמפיק-השותף נבחר קן סקוט, איש סאונד מבריק שעבד לפני כן עם הביטלס ובואי. המשימה הראשונה של סקוט לא הייתה שיר כזה או אחר, אלא אתגר טכני טהור: לבנות סאונד תופים שיהיה עוצמתי, ייחודי ובלתי נשכח. אז הוא עבד במשך שבועות, באופן כמעט אובססיבי, על מיקום המיקרופונים ועל האקוסטיקה של החדר. התוצאה הדהימה את המתופף סיבנברג עצמו, שלא האמין שכך התופים שלו יכולים להישמע. צליל התופים הזה, שהונדס בקפידה על ידי סקוט, הפך מאותו רגע לאחד מסימני ההיכר הבולטים של סופרטרמפ. סקוט, פרפקציוניסט חסר רחמים שספג את המיומנות הגבוהה ביותר באולפני אבי רואד, דרש לכוון כל עור תוף ברמת המילימטר ובחר בקפדנות מיקרופונים מיוחדים לכל מצילה ומצילה. התוצאה הייתה סאונד תופים פריך, עמוק ומדויק כמו שעון שוויצרי, שגורם גם כיום לכל מערכת סטריאו מודרנית להישמע במיטבה.

תהליך ההקלטה היה איטי ומדוקדק. קודם הוקלטו ערוצי הבסיס – תופים ובס, יחד עם קלידים, שהעניק להם צליל חם וייחודי. רק לאחר שהבסיס הזה היה מושלם, הוקלטו הגיטרות ושאר הכלים. תהליך הוספת הערוצים הנוספים היה ארוך ומורכב כל כך, עד שבשלב מסוים החלו כולם להזיע מדאגה שהזמן שהוקצב להם באולפן היקר פשוט יאזל. הפסנתר החשמלי, מדגם WURLITZER 200A, היה הכוכב הבלתי מעורער של הסשנים: הצליל הגרגרי והנושך שלו, במיוחד כשהופעל דרך אפקט פייזר, סיפק את הדופק המוזיקלי של ההרכב ויצר ניגוד מושלם בין הנגינה הבלוזית והקצבית של ריק דייויס לבין המגע המלודי והאוורירי של רוג'ר הודסון.

אבל שבועיים לתוך ההקלטות, הגיעה הודעה שהקפיאה את דמם של הנוכחים: אחד המנהלים הבכירים מחברת התקליטים עומד להגיע לביקור פתע כדי לשמוע את התוצאות עד כה. ולא סתם איזה פקיד זוטר, אלא ג'רי מוס בעצמו – האיש שמאחורי האות M בשם A&M, והבוס הגדול של הלייבל כולו. קן סקוט ניסה להסביר שעדיין אין הרבה מה לשמוע, שהכל בשלבים ראשוניים, אבל הבוס התעקש. הפאניקה באולפן הגיעה לשיא. הם הרגישו שהעתיד שלהם תלוי בתגובתו של האיש הזה.

הגיע היום... הבוס נכנס, התיישב, והם השמיעו לו כמה קטעים. הוא הקשיב בריכוז, הנהן קלות, וכשסיים אמר רק שתי מילים: "נחמד מאד", והלך. הדממה שנשארה באולפן הייתה רועמת יותר מכל מגבר. "נחמד מאד"?! זו הייתה מכת מוות!!! כולם היו משוכנעים שהם פישלו בגדול, שהבוס שנא את מה ששמע, ושהם עומדים לקבל שיחת טלפון שתבשר להם שהפרויקט מבוטל. האווירה הייתה כל כך קשה, עד שהם פשוט הפסיקו את ההקלטות לאותו יום, מובסים לחלוטין. מבואסים לחלוטין.

למחרת, הם חזרו לאולפן באנרגיות נמוכות, והחליטו להמשיך לעבוד עד שתגיע הבשורה המרה באופן רשמי. אבל אז, חיכתה להם הפתעה מדהימה. הגיעה הודעה מהמשרדים הראשיים: הבוס הגדול היה נלהב לחלוטין ממה ששמע. המילה "נחמד" הייתה פשוט הדרך המאופקת שלו להביע התלהבות שיא. מוס זיהה מיד שמדובר ביצירת מופת בהתהוות, והעניק ללהקה אור ירוק מוחלט, תקציב פתוח וגיבוי מלא להמשיך לעבוד בקצב שלהם. אנחת הרווחה שנשמעה באולפן הייתה כל כך גדולה, שכנראה גרמה לרעידת אדמה קלה בסוהו. מהרגע הזה, האווירה השתנתה לחלוטין, ורוב חברי ההרכב מציינים עד היום את הקלטות התקליט CRIME OF THE CENTURY כחוויה המהנה ביותר שהייתה להם אי פעם באולפן.

קן סקוט לא הסתפק בסאונד מושלם, הוא רצה גם מקוריות. הוא הציע ללהקה לוותר לחלוטין על מחסן האפקטים הסטנדרטי של האולפן. "אם אנחנו רוצים שהתקליט הזה יהיה מיוחד", אמר, "אנחנו צריכים להקליט את האפקטים שלנו בעצמנו". וכך, חברי הלהקה יצאו למסע הקלטות סוריאליסטי ברחבי לונדון.

עבור השיר RUDY, הם הלכו לתחנת הרכבת PADDINGTON העמוסה כדי להקליט רעשים אותנטיים של רכבות מגיעות ויוצאות. את המולת האנשים הם הקליטו בתחנת הרכבת התחתית LEICESTER SQUARE. בדרכם חזרה לאולפן, הם הבחינו בקבצן שניגן בכינור בכניסה לתחנה. הנגינה שלו הייתה כל כך נוגעת ללב, שהם החליטו להקליט גם אותו על המקום. אם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את נגינת הכינור של אותו איש אלמוני בשיר. השיר RUDY היה למעשה קרוב מאוד ללבו של ריק דייויס, שכתב אותו כמעין מבט אישי וכואב על עצמו, על הפחדים שלו מכישלון ועל תחושת הבדידות בעיר הגדולה, כשהרכבת משמשת כמטפורה מבריקה לבריחה מציאותית שאין ממנה מוצא. התזמור הגרנדיוזי של ריצ'רד יואיט הפך את השיר לחוויה קולנועית עוצרת נשימה.

בשביל השיר הפותח והאייקוני, SCHOOL, סקוט הגה רעיון מבריק. הוא הלך לדירה של חבר, שהשקיפה על חצר בית ספר. הוא המתין בסבלנות להפסקת הצהריים, הרגע בו כל הילדים פורצים החוצה בצעקות ושמחה, ולחץ על כפתור ההקלטה. הוא חזר לאולפן עם חצי שעה של צהלות ילדים, ערך מתוכה את הקטע המושלם, והפך אותו לפתיחה הבלתי נשכחת של התקליט כולו. הפתיחה הזו מקבלת עומק מצמרר בזכות סולו המפוחית הבלוזי והבודד של ריק דייויס, שמהדהד בחלל הריק לפני שהגיטרה נכנסת. רוג'ר הודסון סיפר לימים שהשיר נבע מטראומת הילדות שלו עצמו, לאחר שנשלח לעשר שנים של משמעת נוקשה בפנימייה בריטית שדיכאה כל טיפה של אינדיבידואליות. השיר הזה, לטעמי, הוא פצצה יעילה. הוא מתקתק באופן משכנע- מושך אותי פנימה, לאט לאט וככל שאני מאזין לו יותר - אני מרגיש שהוא מסחרר ומענג אותי. כשהתוודעתי לתקליט הזה - כבר הכרתי את "ארוחת בוקר באמריקה". עדיין, המקוריות שהושפרצה לאוזניי פה - גרמה לי להבין מיד, סופרטרמפ היא לא רק להקה לארוחת בוקר! היא להקה שכיף לאכול במסעדה שלה בכל שעות היממה, עם תפריט עשיר ומגוון.

ולמרות שהתקליט עוסק בנושאים כמו בדידות, בלבול ושיגעון, הוא לא נוצר כתקליט קונספט במקור. היה רעיון ראשוני לספר את סיפורה של דמות בשם רודי, אך הוא נזנח לטובת אוסף שירים עצמאיים. עם זאת, הדמות של רודי עדיין מהדהדת פה. השיר SCHOOL מתאר את סבלו של רודי בבית הספר, והשיר הבא, BLOODY WELL RIGHT, ממשיך את סיפורו כשהוא מצטרף לכנופיית רחוב שלועגת לשאיפותיו. שיר זה הפך ללהיט הראשון של הלהקה בארצות הברית, למרות שבאנגליה מולדתו הוא לא הצליח להיכנס למצעד. זה התחיל בכלל מג'אם ספונטני של דייויס על הפסנתר החשמלי. שמו של השיר הכיל ביטוי בריטי עממי שנחשב לסמי-קללה גסה, אך השדרנים בתחנות הרדיו האמריקאיות כלל לא הבינו את המשמעות הבריטית הבוטה, שידרו את השיר ללא הפסקה והזניקו אותו היישר אל המקום ה-35 במצעד הסינגלים האמריקאי! ואיזה יופי זה סולו הפסנתר החשמלי הזה בפתיח. הוא מבוצע ומוקלט באופן מופתי.

הסאונד של התקליט תוסס, עם שימוש מועט יחסית בסינטיסייזרים לאותה תקופה. בשיר (מה זה שיר... להיט!!!!) DREAMER - שפותח את הצד השני של התקליט, אחד הצלילים המיוחדים הופק בדרך יצירתית במיוחד: סיבוב אצבע רטובה סביב שפתה של כוס יין. גובה הצליל כוון באמצעות כמות היין שנמזגה לכוס. את DREAMER כתב הודסון בפרץ השראה פלאי כשהיה בן 19 בלבד, ברגע שקיבל לראשונה את פסנתר הוורליצר שלו לבית אמו, והשיר פשוט נשפך ממנו במלואו תוך שעה קלה. השיר הפך ללהיט ענק בבריטניה והגיע למקום ה-13. זה הקטע הפופי ביותר באלבום, שבו הודסון מאמץ גוון קול ילדותי במיוחד שלבטח גרם בזמנו לחובבי רוק רבים, אוהבי גילאן ופלאנט, להתפלץ במקום. אבל לא אותי – אני מת על הקול הזה שלו.

שיר מופתי נוסף הוא HIDE IN YOUR SHELL, שהודסון הגדיר כאחד משיריו האישיים והרוחניים ביותר שלו, שנכתב כשהיה בן 23 כדי להציע נחמה ואמפתיה לכל מי שמרגיש מבודד ופגוע מהעולם. בקולות הרקע של השיר אפשר לשמוע את כריסטין הליוול, אשתו של ג'ון הסקסופוניסט. זהו מיני-אפוס בן שש דקות שיש לו את הרגעים היפים שלו. הוא נמצא בדיוק במקום הנכון בתקליט - שיר שלישי בצד הראשון, אחרי שני תותחים כבדים, כאתנחתא רוחנית וקליטה קצת יותר. ואז הצד הראשון נחתם עם הדרמה הנוגעת של ASYLUM, שבה ריק דייויס מספק את הביצוע אולי הטוב ביותר שלו באלבום כולו! הוא שר נפלא, וחייבים להודות שרק לשמוע אותו גונח וזועק: "בבקשה אל תארגנו שישלחו אותי לבית משוגעים, אני פשוט שפוי כמו כולם" – זה תענוג צרוף ומרגש, גם אם מדובר בשיר שלא קל לעיכול!

השילוב המנצח של שירי פופ קליטים עם מבנים מורכבים של רוק מתקדם, משך ללהקה קהל חדש לגמרי, כולל מעריצים של להקות כמו קינג קרימזון וג'נטל ג'יאנט. אי אפשר להתעלם גם מהעטיפה הנהדרת שעיצב פול וייקפילד: שתי ידיים שיוצאות מתוך החשכה ואוחזות בסורגי כלא שמרחפים בחלל הקוסמי מול כוכבי היקום – סמל מוחץ לתחושת הניכור והכליאה הנפשית, שמתחברת ישירות לשיר הנושא המרטיט CRIME OF THE CENTURY, שנחתם באחד מקרשנדו הסקסופון והגיטרה המרגשים והמפעימים יותר שנחרטו על גבי תקליט. זה שיר איטי, קודר, מתוזמר להפליא ורב-שכבתי, ולמעשה מרשים ביותר – שכן כל השכבות בקודה הארוכה והמפוארת שלו נשענות על ריף פסנתר פשוט מופלא.

אז לאחר שישה חודשים מפרכים של הקלטות, יצא התקליט CRIME OF THE CENTURY וזכה להצלחה מסחררת ומיידית. גם סיבוב ההופעות שבא בעקבותיו הפך להצלחה אדירה. הלהקה שעמדה על סף פירוק, הפכה בן לילה לכוכבת ענק. הביקורות, כצפוי, היו חלוקות. במגזין הרולינג סטון קטלו את התקליט ופרסמו: "נראה כי כמעט כל שיר באלבום הזה מחזיק בתוכו קטעים שרוצים להישמע רציניים אך הם משעממים. יש את הרצון לנעול אותם בחדר עם אלבומי הביטלס הראשונים עד שהם יהיו משוכנעים שאפשר להיות דינמיים בשתי דקות וחצי כמו בחמש. נראה שהנושאים של האלבום הזה, שהופק יפה מאוד, הם הדחקה של האינדיבידואליות וחוסר הסובלנות בעולם של אקסצנטריות, אם כי קשה להסיק כל כך הרבה מהמילים חסרות החן והפרובוקטיביות. אסור להם לאפשר לאף שיר להימשך יותר מ-200 שניות, ועליהם להתרכז יותר במנגינה".

בעיתון בילבורד נכתב: "תערובת ישנה למדי של רוק בפן המסורתי יותר, צלילי אלקטרוניקה וכלי נשיפה חזקים ואותם רגעים הומוריסטיים מחמישייה בריטית שיכולה לעמוד לצד הטובים ביותר. נראה שהחומר הטוב ביותר הוא הדברים הקצביים המאפשרים ללהקה הזדמנות לעשות רוק, אבל הכל עובד טוב".

אוקי, אלו הביקורות של פעם - שחברי הלהקה ודאי קראו. אבל לא אשכח את התחושה שלי מהפעם הראשונה בה הקשבתי לתקליט הזה, אי שם באייטיז, בימי נעוריי. עם סיום השיר האחרון הגיעה אליי ההכרה שהנה זה הסתיים, ופתאום הבנתי שזהו אלבום שיכול להפוך לאחד האהובים עליי ביותר בהאזנות חוזרות ונשנות! אתם יודעים מה הדבר הכי טוב באלבומים טובים? שכל אלבום טוב יכול להפוך לאלבום מופתי ככל שמאזינים לו שוב ושוב! ובדיוק משם מגיעים אוהבי סופרטרמפ כמוני!

אז המבקר של הרולינג סטון רצה לנעול אותם בחדר עם תקליטים של הביטלס ולהגביל אותם למאתיים שניות לשיר? איזה מזל שחברי סופרטרמפ פשוט צפצפו על כל הכללים. הם יצרו יצירה מופתית, עמוקה, עשירה ומלאת רגש, שמוכיחה שכשעושים פשע מוזיקלי עם כל כך הרבה נשמה וגאונות – זהו ללא ספק הפשע המשתלם ביותר של המאה.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459

לאתר הבית – תכתבו בגוגל "נעם רפפורט מוסיקה".