ברוס ספרינגסטין מורד בפורמט האקוסטי ועדיין קוראים לזה סוג של אנפלאגד
ב-22 בספטמבר בשנת 1992 צילם ברוס ספרינגסטין הופעה שלו במסגרת סדרת UNPLUGGED של MTV. הבוס שובר את הכ(ל)לים.
הקונספט היה ידוע ומוערך: האמנים הגדולים בעולם מגיעים לאולפן אינטימי, מניחים בצד את הגיטרות החשמליות והמגברים הרועמים, ומגישים ביצועים אקוסטיים, חשופים ומרגשים של מיטב להיטיהם. כולם ציפו לערב שקט של פולק-רוק מהורהר, אך ספרינגסטין, כדרכו, תכנן הפתעה משלו. במקום לנתק את החשמל, הוא חיבר אותו חזק מתמיד והפך את הערב לאירוע שייזכר לדורות בתור המופע ה"מחובר", או פשוט PLUGGED. הסדרה הזו, שהחלה את דרכה בסוף שנות השמונים, הפכה באותם ימים לתו התקן היוקרתי והנחשק ביותר של MTV. כל מי שהחזיק מעצמו בעולם המוזיקה התיישב על שרפרף עץ, ליטף מיתרי ניילון או פלדה, והתחבר לצד הרוחני והרך שלו. אבל לכו תסבירו לרוקר מניו ג'רזי, שכל הדי-אן-אי שלו בנוי מווליום שמרעיד מועדונים מיוזעים, שהוא צריך לשבת עכשיו בנימוס וללחוש שירים לאומה שלמה.
הייתה זו תקופה של שינוי ותהפוכות עבור ספרינגסטין. כשלוש שנים קודם לכן, ב-1989, הוא פירק במפתיע את להקת הליווי שלו, ה-E STREET BAND, מהלך שהותיר רבים ממעריציו הוותיקים בהלם. בתחילת 1992 הוא עשה קאמבק נועז כשהוציא לא אחד, אלא שני תקליטי סולו חדשים באותו היום, HUMAN TOUCH ו-LUCKY TOWN. המהלך הכפול והיומרני הזה — שנעשה בהשראת ההוצאה הכפולה של להקת גאנס אנד רוזס עם אלבומי USE YOUR ILLUSION שנה קודם לכן — היה הימור מסחרי פרוע שלא לגמרי עמד בציפיות הקופתיות, אך חשף יוצר שמחפש את עצמו מחדש אחרי גירושים כואבים, נישואים טריים לפטי סקאלפה והולדת בנו הבכור. האלבומים הציגו צליל שונה, אישי יותר, והמעריצים היו סקרנים לראות כיצד החומרים החדשים, לצד הקלאסיקות הישנות, יתורגמו לבמה, ובמיוחד למסגרת האקוסטית והמינימליסטית של MTV. הציפייה הייתה לשמוע גרסאות מופשטות שידגישו את יכולותיו כמספר סיפורים עם גיטרה אקוסטית בלבד.
אלא שמאחורי הקלעים התחוללה דרמה שאנשי MTV בכלל לא היו מודעים לה. ספרינגסטין לא הגיע במטרה לחבל בפורמט כתרגיל יחסי ציבור ציני. האמת מרתקת בהרבה: ספרינגסטין וההרכב החדש שלו ערכו בימים שלפני כן חזרות מפרכות לקראת מופע אקוסטי כהלכתו! אלא שככל שהחזרות התקדמו, ברוס הרגיש שמשהו פשוט לא עובד. עם הלהקה החדשה - שלא ניחנה בכימיה העיוורת ובאינטואיציה של עשרות שנים כמו ה-E STREET BAND - העיבודים האקוסטיים נשמעו לו יבשים, מאולצים וחסרי ניצוץ. וכידוע לכל מי שחי ונושם את הבוס, מדובר באיש שלא מסוגל לעלות לבמה ולזייף רגש או להגיש לקהל משהו שהוא עצמו לא מאמין בו במאה אחוז. ברגע האחרון, מתוך החלטה אמנותית של הבטן ודחף רוק'נ'רולי בלתי נשלט, הוא הודיע לנגנים: זורקים את הפורמט, מחברים את המגברים לחשמל, והולכים לתת בראש!
ההופעה אכן נפתחה כפי שכולם ציפו. ספרינגסטין עלה לבמה לבדו, אחז בגיטרה אקוסטית וביצע שיר חדש בשם RED HEADED WOMAN. השיר המשעשע והנועז הזה נכתב על רעייתו הטרייה אדומת השיער פטי סקאלפה, שהצטרפה אליו כזמרת עוד ב-1984. ספרינגסטין פתח את הערב עם טקסט שובב וסקסי להפליא, כשהוא מלווה את עצמו בחיוך ממזרי. הוא ביצע את השיר הזה לראשונה בהופעות צדקה ב-1990 לצד ג'קסון בראון ובוני רייט (שעליה הכריז אז בבדיחות כעל "הג'ינג'ית האהובה עליי חוץ מאשתי"), ומעולם לא טרח להקליט לו גרסת אולפן רשמית באלבומיו. הביצוע הבודד הזה היה ונותר התיעוד הרשמי היחיד של היצירה, ולמשך שלוש דקות הקהל באמת חשב שהנה מתחיל ערב פולק רוגע ואינטימי.
אך זו הייתה הטעיה מוחלטת. בתום השיר הראשון, הבוס הניח את הגיטרה האקוסטית בצד, סימן ללהקת הליווי החדשה שלו לעלות לבמה, תלה על עצמו את גיטרת הפנדר טלקאסטר החשמלית שלו, ושיגר לאוויר צליל מחשמל שקרע את כל הציפיות לגזרים. "זה היה החלק האקוסטי של המופע, עכשיו בואו נביא את הלהקה ונרביץ רוק'נ'רול!" קרא ברוס בקריצה ענקית לעבר המיקרופון. מהרגע ההוא והלאה, לא היה שום דבר אקוסטי במופע. זו הייתה הופעת רוק במלוא עוצמתה, מרד קטן ורועש בלב הממסד המוזיקלי של הניינטיז.
הירייה החשמלית הראשונה נורתה עם BETTER DAYS, השיר שפותח את האלבום LUCKY TOWN. השיר הזה נולד בתקופה שבה ספרינגסטין הרגיש לראשונה מזה שנים כמו "אדם מאושר שעוברים עליו ימים קשים, במקום אדם מדוכא שעוברים עליו ימים טובים" — בזכות האבהות הטרייה והפרק המשפחתי החדש בחייו. אגב, בהקלטת האולפן המקורית של השיר ניגן על הבס לא אחר מאשר רנדי ג'קסון, שנים רבות לפני שהתפרסם כשופט בתוכנית AMERICAN IDOL! על הבמה בלוס אנג'לס, כשהגיטרות החשמליות צועקות וחטיבת הקולות השחורה מעניקה נפח של כנסיית גוספל לוהטת, זה נשמע רחוק שנות אור מכל מה ש-MTV ייחלו לו.
ואז הגיע אחד הביצועים המרעידים של הערב: ביצוע רוק מחשמל לשיר ATLANTIC CITY. במקור, היצירה הזו הוקלטה בשנת 1982 על טייפ ביתי ופרימיטיבי של ארבעה ערוצים בחדר השינה של ספרינגסטין עבור יצירת המופת האקוסטית והקודרת NEBRASKA. שורת הפתיחה המפורסמת של השיר — על כך ש"פוצצו את איש התרנגולות בפילדלפיה אמש" — התבססה על חיסול מאפיה אמיתי לחלוטין ממרץ 1981, שבו חוסל בפיצוץ מטען מסמרים במרפסת ביתו מנהיג משפחת הפשע פיליפ טסטה, שזכה לכינוי "איש התרנגולות" כיוון שניהל עסק לעופות! אם באלבום השיר היה בלדת פולק שקטה, מצמררת ורודפת, הרי שעל במת MTV ברוס הפך אותו להמנון רוק סוער ומלא תשוקה, עם סולו גיטרה פראי בסיום ששרף את האולפן.
הלהקה שליוותה אותו כללה שורת נגנים מעולים: המתופף זק אלפורד, הגיטריסט שיין פונטיין, הבסיסט טומי סימס, וזמרי ליווי נפלאים בראשות בובי קינג ואנג'ל רוג'רס. השריד היחיד מלהקת העבר היה הקלידן הנאמן רוי ביטן, שמילא את החלל בצלילי הפסנתר המוכרים והאהובים. פטי סקאלפה הצטרפה לבמה לדואט הרמוני ומלא רגש בשיר הנושא HUMAN TOUCH - שיר שנכתב על החיפוש הנואש אחר חום וקשר אנושי אמיתי בעולם מנוכר. על הבמה היא הדביקה לברוס נשיקה על הלחי, והבוס הגיב מיד בהומור האופייני לו: "היא תעשה הכל בשביל מחיאות כפיים!". מיד לאחר מכן הרעיד את האולם LUCKY TOWN, שיר שבו הבוס הכריז באופטימיות ש"כשזה מגיע למזל, אתה מייצר אותו בעצמך".
ההחלטה לנגן סט חשמלי מלא בסדרה שהגדרתה המילולית היא "לא מחובר" הייתה חסרת תקדים, ויש שיאמרו, מעשה חתרני. מעריצים שהגיעו במיוחד כדי לראות את הצד המופנם והשקט של הבוס, קיבלו במקום זאת את האנרגיה הגולמית והמתפרצת שאפיינה את הופעות האצטדיונים שלו. הביצועים היו מהודקים, הלהקה נשמעה מצוין, וספרינגסטין נתן את כל כולו על הבמה, אך כל זה התרחש תחת הכותרת הלא נכונה.
בין הרגעים הבלתי נשכחים בלט ביצוע עוצר נשימה לשיר LIVING PROOF מתוך LUCKY TOWN. זהו אחד השירים האישיים והחשופים ביותר שכתב ברוס מעודו, שנולד בעקבות לידת בנו וההבנה שהמשפחה והאהבה הן ההוכחה החיה לכך שיש גאולה ותקווה לאחר שנים של משברים ואפלה נפשית. הביצוע במופע היה כה טעון ומלא הדר, עד ש-MTV החליטו מאוחר יותר להשתמש בו כקליפ הרשמי של השיר.
ולא נשכח את THUNDER ROAD, הקלאסיקה הנצחית מתוך BORN TO RUN משנת 1975. כאן נרשמה הפוגה אינטימית ומצמררת: רק ברוס מול המיקרופון ורוי ביטן ליד הפסנתר, בביצוע כה עמוק ומלא נשמה, שלימים זיכה את ההקלטה החיה הזו במועמדות לפרס גראמי עבור ביצוע הרוק הווקאלי הטוב ביותר של השנה!
ואם כל זה לא הספיק, החגיגה נחתמה באפוס הרוקי LIGHT OF DAY. את השיר הזה כתב ספרינגסטין עוד ב-1983, ונתן אותו במתנה לבמאי פול שרדר לסרטו משנת 1987 בכיכובם של ג'ואן ג'ט ומייקל ג'יי פוקס. הסיפור מאחורי השיר הזה הוא ממתק רוק אמיתי: שרדר שלח לספרינגסטין עוד ב-1981 תסריט לסרט שנקרא BORN IN THE U.S.A., בתקווה שברוס יסכים לככב בו. ספרינגסטין סירב לשחק, אך התאהב לחלוטין בשם, ו"שאל" אותו עבור שיר המחאה המפורסם ואלבום המופת שלו מ-1984! כפיצוי על גניבת השם, ברוס כתב עבור שרדר את LIGHT OF DAY. ספרינגסטין עצמו מעולם לא שחרר גרסת אולפן משלו לשיר, וביצוע ההופעה כאן - שנמשך למעלה משמונה דקות כשלספרינגסטין נכנס דיבוק של מטיף כנסייתי לוהט שצועק "עברתי דרך ארוכה הלילה!" - הפך לאוצר גנוז בקרב מעריציו.
התגובות היו חלוקות. היו כאלה שחשו מאוכזבים, כאילו הובטח להם משהו אחד והם קיבלו משהו אחר לגמרי. הם רצו לשמוע את השירים האהובים עליהם בגרסאות נדירות וחשופות, והרגישו שספרינגסטין החמיץ הזדמנות היסטורית. מנגד, רבים אחרים הריעו למהלך. הם ראו בסירובו של ספרינגסטין להתכופף לפורמט מוכתב מראש הוכחה נוספת ליושרה האמנותית שלו. הוא לא היה מוכן לשנות את הצליל החדש שלו או את אופיו רק כדי להתאים לתבנית. הוא בא להציג את מי שהוא ואת המוזיקה שלו ב-1992, והמוזיקה הזו הייתה חשמלית, רועשת ובועטת.
בסופו של דבר, ערוץ MTV מצא פתרון יצירתי. במקום לקרוא לשידור UNPLUGGED, הם מיתגו אותו מחדש תחת השם MTV PLUGGED, והוא שודר כספיישל במסגרת סדרה אחרת בשם IN CONCERT. המופע יצא גם כאלבום וקלטת וידאו, והפך לפריט ייחודי בדיסקוגרפיה של ספרינגסטין. יותר משהייתה זו הופעה, זו הייתה הצהרה: הבוס הוא הבוס, והוא קובע את הכללים, גם כשהוא אורח בתוכנית של מישהו אחר.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
