המלך מת? יחי המלך החדש! היום שבו רוברט פריפ החליט להמציא מחדש את הצליל של שנות השמונים
ב-22 בספטמבר בשנת 1981 יצא האלבום DISCIPLINE של להקת קינג קרימזון. שבע שנים אחרי שהוכרז מותו הסופי, ההרכב האגדי קם לתחייה בצליל עתידני שהשאיר את כולם בהלם מוחלט.
אחרי שבע שנים ארוכות של דממה מלכותית, שבע שנים מאז שהמנהיג הבלתי מעורער, הגיטריסט רוברט פריפ, הודיע בקרירות שהפרויקט שנקרא קינג קרימזון "חדל מלהתקיים", יצא לחנויות תקליט חדש תחת השם המוכר. שמו של התקליט היה DISCIPLINE, והוא סימן לא רק חזרה, אלא לידה מחדש, מהפכה של ממש. אני ממליץ לכם - אל תנסו כלל וכלל להשוות אותו לקטלוג של קרימזון מהעבר. חבל על המאמץ. זה כמו להשוות סלט יווני לסלט ערבי. בשניהם יש מלפפון ועגבניה - אבל האופי שונה. אז או שפריפ היה מאוכזב מקריירת הסולו שלו (שבכישלונה אף אחד מלבדו לא היה אשם), או שהוא פשוט ניסה לחשוב על משהו שונה לגמרי – אבל העובדה היא שבתחילת שנות השמונים הוא החזיר אליו את ביל ברופורד, גייס את זמר וגיטריסט הגל החדש המבטיח, אדריאן בילו, ואת קוסם הבס וה"סטיק" טוני לוין, ועם ההרכב הזה הקים לתחייה את קינג קרימזון בפעם השלישית (או הרביעית? אולי החמישית? זה כבר נתון לוויכוח!). וכמובן, הדבר הזה לא נשמע בשום צורה כמו קינג קרימזון הישנה: לא כמו הגרסה הראשונה של הלהקה עם ההדר התזמורתי והפומפוזיות הלירית שלה, וגם לא כמו הגרסה השנייה עם חספוס ההארד-רוק והג'אמים הא-טונאליים!
כדי להבין את גודל ההפתעה, צריך לחזור אחורה לשנת 1974. אחרי התקליט האפל והכבד והמדהים RED, פריפ, המאסטרו האינטלקטואל של הגיטרה, פשוט הוריד את השאלטר בממלכה. הוא חווה אז הארה נפשית שקילפה ממנו כל אגו שהיה לו, הוא חש שהלהקה מיצתה את עצמה והכריז על סופה - כשהוא משאיר את האחרים בה נדהמים ומאוכזבים. המעריצים ההמומים התאבלו, אבל מי שמכיר את פריפ יודע שבראש שלו אין מקום לסנטימנטים נוסטלגיים, אלא רק לדיוק כירורגי ולהתפתחות מתמדת. במהלך שבע השנים הבאות, פריפ לא נח לרגע. הוא הפך לרוח רפאים יצירתית מאחורי הקלעים של כמה מהאמנים החשובים והנועזים של התקופה. הוא שיתף פעולה עם פיטר גבריאל בתקליטי הסולו הראשונים שלו (ואף הפיק את אלבומו השני), הפיק וניגן עם דייויד בואי בטרילוגיה הברלינאית ובאלבום שבא לאחר מכן - SCARY MONSTERS, עבד בצמוד לבריאן אינו ופיתח איתו את טכניקת ההקלטה הייחודית של לולאות הסלילים שזכתה לכינוי פריפרטרוניקס, ותרם את צלילי הגיטרה החדים והזוויתיים שלו ללהקת ראשים מדברים באלבום המעולה FEAR OF MUSIC. הוא ספג את רוח התקופה, את האנרגיות של הפאנק והגל החדש, והתחיל לחשוב אחרת. אפילו סאונד הגיטרה שלו השתנה.
כשהרגיש שהגיע הזמן להקים הרכב חדש, הוא לא חשב בכלל על קינג קרימזון. הוא רצה לקרוא ללהקה החדשה DISCIPLINE, כשם התקליט העתידי. הוא גייס שותף ותיק מהעבר, המתופף המבריק ביל ברופורד, שכבר הוכיח את גמישותו המוזיקלית במעבר מלהקת יס לקרימזון של שנות השבעים. להקתו של ברופורד, שנקראה על שמו וכללה את הקלידן דייב סטיוארט ואת הבסיסט ג'ף ברלין, בדיוק סיימה סיבוב הופעות בן חודשיים באמריקה שזכה לביקורות טובות. אך ביקורות לחוד ומכירות לחוד, והעסק שלו קרס בקול רעש גדול. סם אלדר מחברת EG, התקשר למתופף עם חדשות רעות כפולות: הראשונה הייתה חשבון ענק על הוצאות סיבוב ההופעות הכושל, והשנייה הייתה ההודעה הרשמית שהקריירה של להקתו הגיעה לסיומה. רגע לפני שברופורד שקע בייאוש, אלדר הוסיף שפריפ עומד להרכיב הרכב חדש. "ברור של-EG היה אינטרס שקינג קרימזון תחזור לפעילות, ובסופו של דבר קיבלתי טלפון מרוברט", סיפר ברופורד. בינתיים, ברופורד הטמיע ללא ספק כמות הגונה של מוזיקת עולם כדי לגרום לנגינה שלו להישמע אתנית ככל האפשר: רק תקשיבו לתיפוף שלו בקטע הנושא DISCIPLINE ולעומת זאת, נניח, ביצירה CLOSE TO THE EDGE של יס, ותגידו לי בכנות אם נראה לכם שמדובר באותו בנאדם בכלל!
בתחילה, ברופורד היה נלהב לראות את שותפו ג'ף ברלין מצטרף להרכב החדש, אך פריפ חשב שהנגינה שלו עסוקה-צפופה מדי, כלומר וירטואוזית באופן שמפריע למרקם הכללי. ברופורד הסכים, והשניים טסו לניו יורק כדי לחפש בסיסט. פריפ כבר היה אמור להיות בעיר כדי לפקח על חיתוך המאסטרים לתקליט של LEAGUE OF GENTLEMEN, כך שברופורד הצטרף אליו למסע, שבו גם פגש לראשונה את אדריאן בילו - זמר וגיטריסט תזזיתי ובלתי צפוי שעבד עם פרנק זאפה ודייויד בואי והיה מסוגל להפיק מהגיטרה שלו צלילים שנשמעו כמו פילים, ציפורים או מכונות מתפרקות. זאפה היה זה שגילה את בילו בבר נידח בנאשוויל, בואי "חטף" אותו מזאפה אחרי שראה אותו בהופעה, ומשם בילו נחת ישירות בחיקם של TALKING HEADS באלבומם המכונן REMAIN IN LIGHT. כמות כזו של כישרון ורסטילי בבנאדם אחד היא פשוט פשע נגד האנושות! ואיזה טירוף שבילו מביא איתו לאלבום הזה! הוא תורם כאן אווירה פסיכית אמיתית – בקרדיטים של התקליט הוא אפילו זכה לשבח על ELEPHANTOSITY עם תפקידי הגיטרה הביזאריים והמרתקים שלו, והמילים המוזרות.
עוד בשנת 1971, מייסד קרימזון איאן מקדונלד אמר פעם: "אם יש לך את בוב פריפ בלהקה, אתה פשוט לא מנגן גיטרה". היה ברור שהדברים השתנו. בפעם הראשונה, פריפ הרגיש שהוא זקוק לגיטריסט נוסף כדי לטוות את שטיח הצלילים הצפוף שדמיין בראשו. במבט ראשון, הבחירה באדריאן בילו (שם אמיתי: רוברט סטיבן בילו) לא הייתה מובנת מאליה. מה משך את פריפ לגיטריסט הצעיר והפרוע? "האנרגיה", הסביר פריפ. "ראיתי את אדריאן לראשונה עם דיוויד בואי במדיסון סקוור גארדן בסיבוב ההופעות של HEROES, זה שאני לא ניגנתי בו למרות שהוצע לי. נפגשנו אישית במועדון THE BOTTOM LINE בניו יורק, כשאדריאן הלך עם בואי לראות הופעה של סטיב רייך, וגם אני הייתי שם באופן עצמאי. אדריאן הציג את עצמו וקבענו להיפגש לתה".
עצם גיוסו של בילו היה צעד מהפכני עבור פריפ. עד לאותה נקודה, הוא נמנע כמעט לחלוטין מעבודה עם גיטריסטים אחרים. בראיונות משנות השבעים הוא ציין את ג'ון מקלאפלין כאחד היחידים שזכו להערכתו, אך באופן כללי, הוא פשוט לא החזיק מרוב עמיתיו למקצוע. הוא היה ידוע בלשונו החדה, ובשנת 1974 היה חריף במיוחד כלפי גיטריסטים נערצים כמו אריק קלפטון, אותו תיאר כבנאלי ומייגע יתר על המידה. מה השתנה? פריפ פיתח תפיסה מוזיקלית חדשה, שהושפעה עמוקות מהמקצבים השזורים זה בזה של מוזיקת הגמלאן האינדונזית ומהרעיונות המינימליסטיים של המלחין סטיב רייך. הוא הבין שהוא זקוק לשתי גיטרות שינגנו תפקידים משלימים ומורכבים, ובילו, עם היצירתיות המתפרצת והחוש הקצבי שלו, היה האדם המושלם למשימה. האוזן של בילו לפרטים ויכולתו המדהימה ליצור סולואים יוצאי דופן היו כל הגורמים שהובילו את פריפ להתקשר אליו עם הצעה להצטרף אליו למסע. בילו אמר שהוא יחשוב על זה. אחרי הכל, החיים עם TALKING HEADS היו אז טובים מאוד, והוא בדיוק קיבל חוזה לתקליט סולו. כש-TALKING HEADS הגיעו לבריטניה, פריפ ניצל את ההזדמנות והתקשר שוב. "הגענו לאנגליה וחגגנו במסעדה רוסית", סיפר בילו למלודי מייקר. "שתינו המון וודקה חמה ולמחרת בבוקר סבלתי מכאבים. רוברט התקשר אליי מוקדם מאוד בבוקר, ואמר שהוא יודע שאני לא מהטיפוסים שיוצאים לשתות עד מאוחר, אז הוא בטוח שלא אכפת לי שהוא העיר אותי".
פריפ היה זקוק לתשובה מיידית. בילו היסס, אך הבין שהעבודה עם פריפ היא הזדמנות של פעם בחיים. בנוסף, המתופף בלהקה היה ביל ברופורד, שהיה אחד המתופפים האהובים עליו. בילו גם הבין שהמרחב היצירתי שלו ב-TALKING HEADS מוגבל. הושגה פשרה: בילו יצטרף ללהקה, בתנאי שיוכל להקדיש חלק ניכר מהשנה לקריירת הסולו שלו. מבחינת פריפ, זה הספיק. בילו היה בפנים.
האודישנים בניו יורק לבסיסט מתאים היו סוריאליסטיים. "אודישנים הם עניין מדכא למדי", אמר פריפ. כדי להפריד בין המוץ לתבן, ברופורד השמיע למתמודדים קטע בקצב מסובך של 17/8 מקלטת וביקש מהם ללמוד אותו. "היה לנו יום אודישנים היסטרי", נזכר ברופורד. "רוברט ואני התמקמנו בחדר חזרות, ותוך זמן קצר השתרך תור ארוך מסביב לבניין. בחנו אותם עם הקטע DISCIPLINE מתוך הנחה שאם הם יצליחו לנגן את זה, הם כנראה יתאימו. אחרי שעה כזאת, רוברט הודיע שהוא עוזב, ואני נשארתי לנהל את שאר האודישנים מאחורי התופים".
ביום השלישי הופיע טוני לוין, והחיפוש הסתיים. פריפ פגש את לוין לראשונה בהקלטות עם פיטר גבריאל בטורונטו. פריפ הניח שלוין העסוק תמיד לא יהיה פנוי, אך שמע דרך חברת התקליטים פולידור שהבסיסט פתוח להצעות. כפי שציין פריפ ביומנו: "מכיוון שטוני כל כך עסוק, מעולם לא עלה בדעתי שהוא יתעניין בלהקה, אחרת הוא היה הבחירה הראשונה שלי".
טוני לוין, האיש והשפם, הביא עמו את ה-CHAPMAN STICK, כלי שיהפוך למזוהה עמו. מדובר בכלי בעל עשרה מיתרים, שמאפשר נגינה בשתי ידיים בו-זמנית, בדומה לפסנתר. עדיין, הוא גם ידע, כמובן, לנגן בבס רגיל, וניגן בהפקות של פיטר גבריאל, בתקליט הסולו של פריפ ובתקליט DOUBLE FANTASY של ג'ון לנון ויוקו אונו. אז בהתחשב במוניטין שלו, מדוע לוין בכלל טרח להגיע לאודישן? "הסיכוי ליצור מוזיקה עם רוברט הוא שגרם לי להגיע לחזרה הראשונה של קרימזון ב-1981", הוא נזכר. "עדיין לא ידעתי על הכישרונות הגדולים של אדריאן בילו וביל ברופורד, אבל עמדתי ללמוד זאת בקרוב!". פריפ שיבח את לוין על הבנתו האינטואיטיבית: "אחר הצהריים עם טוני היה אחת החוויות המוזיקליות הטובות בחיי. טוני קלט את הקטע המסובך לפני שברופורד הספיק לסיים את המשפט".
ברגע שבילו סיים הקלטה עם אמן הג'אז, הרבי הנקוק, הוא טס לבריטניה כדי להתחיל לעבוד עם הלהקה שנקראה אז DISCIPLINE. לוין הצטרף כמה ימים לאחר מכן. לאחר חזרות בביתו של ברופורד, הלהקה עברה לאכסניית ציד מהמאה ה-13 בדורסט. "זה אולי המבנה העתיק ביותר בבריטניה שעדיין משמש למגורים", נזכר פריפ. "שם, מתוך אלתור, נולד הקטע THE SHELTERING SKY". כמה ימים לאחר מכן, הם עברו לאולם כנסייה קטן שהדיף ריח מעופש. באולם שהיה רגיל לראות הצגות חובבים ומסיבות ילדים, הלהקה החדשה עבדה בקדחתנות. פחות מחודש לאחר תחילת החזרות, הלהקה החדשה ניגנה את הופעתה הראשונה תחת השם DISCIPLINE ב-MOLES, מועדון מרתף קטן בעיר באת', וזכתה לתגובה נלהבת.
ההיבט העסקי היה חשוב לפריפ לא פחות מהמוזיקה. הוסכם שכל התמלוגים יחולקו שווה בשווה. האמריקאים בלהקה, בילו ולוין, התעקשו לקבל משכורת על סיבובי הופעות, רעיון חדש עבור להקה של פריפ. במהלך החזרות, פריפ נפגש עם EG ודיבר על שם הלהקה. הוא היה משוכנע שהמוזיקה שהוא שומע היא של קינג קרימזון, אך לשינוי השם היו השלכות. השם נשא עמו יוקרה, אך גם אסוציאציות לעבר. הוא זכר היטב את הצהרותיו מ-1974, בהן הכריז שקרימזון "חדלה מלהתקיים" לנצח. כאמור, הופעל עליו לחץ להתמסחר מבחינת השם. שינוי השם התרחש במקביל להכנות לסיבובי הופעות ביפן ובאמריקה, מקומות שבהם השם הישן היה מוכר ומוערך. "היה קשה לצאת להופעות כ-DISCIPLINE כי המארגנים מיד הורידו את התשלום בחצי", טען ברופורד. "לעומת זאת, ראינו את הכסף מוכפל כשיצאנו כקינג קרימזון. די אהבתי את השם DISCIPLINE, אבל כשמישהו אמר לי שהוא השתנה לקרימזון חשבתי 'טוב', כי לפחות זה הסיר מכשול אחד מהדרך".
וכשמאזינים לשירים בתקליט הזה, מבינים שאין כאן סתם חזרה לשגרה. הייתה תקופה שבה היו כאלה שפטרו את האלבום הזה כראוותני אך חסר מסר אמיתי או אפילו הוקים קליטים; למרבה המזל, הזמן מרפא גם את זה. למעשה, יש כאן הוקים בשפע אדיר: העניין הוא שהם לא סתם קופצים עליך ברגע הראשון, אלא פשוט מוסתרים היטב בתוך הריפים שנשמעים לכאורה מונוטוניים – אך למעשה הם מהפנטים – ובתוך תבניות הקצב המורכבות. ובאשר ל"מסר" – DISCIPLINE הוא ממש לא רק מגרש אימונים להפגנת יכולות וירטואוזיות; זהו תקליט אווירתי שמתיך מוטיבים אתניים, גל חדש, מוזרות בריטית ומקצוענות אקדמית בשיא הברק והסטייל. כמעט לכל שיר יש משהו ייחודי להציע, ואמנם מצבי הרוח אינם כה שונים זה מזה, אבל זו ממש לא בעיה – זה מאותם אלבומים שפשוט מחדירים את הפואנטה שלהם ישר לתוך המוח במקום להתפזר לכל עבר.
האלבום נפתח בסערה עם השיר ELEPHANT TALK. טוני לוין פותח בנגינת סטיק תוקפנית וממכרת, ובילו פוצח במונולוג מבריק שבו הוא עובר בסדר אלפביתי על מילים נרדפות לפטפוטים וקשקושים – מ-A ועד E. הדובדבן שבקצפת הוא צלילי הגיטרה שלו, שנשמעים ממש כמו פיל זועם שמשתולל בסלון! בילו השיג את האפקט הגאוני הזה באמצעות סינטיסייזר גיטרה ייעודי של חברת רולנד וידית הטרמולו. זו מוזיקה שמצד אחד גורמת לזוז בקצב פ'אנקי היסטרי, ומצד שני מעיפה את המוח בחשיבה מבריקה. הקטעים המושרים כאן, אגב, לא באמת שונים מהאינסטרומנטליים, כי המילים מועטות וחסרות משמעות (אבל מהנות בטירוף!); יתרה מזו, לעיתים קרובות בילו כלל אינו שר, אלא פוצח במונולוגים מבולבלים.
מיד אחריו מגיע FRAME BY FRAME, שמדגים באופן מוחלט את התפיסה המוזיקלית החדשה של הלהקה. פריפ ובילו מנגנים תפקידי גיטרה מהירים ומדויקים בטירוף, שמשתלבים זה בזה כמו גלגלי שיניים בשעון שוויצרי. בעוד בילו שר במקצב של 7/4, פריפ מנגן תבנית מסחררת במשקל של 13/8 שהולכת ומאבדת פאזה ביחס לשאר הלהקה, בסגנון היצירות של סטיב רייך, עד שהיא חוזרת ומתחברת שוב בתיאום מושלם. זו רמת נגינה שגורמת ללא מעט גיטריסטים בעולם לבכות מרוב תסכול!
ואז מגיע הבלם המושלם: MATTE KUDASAI. פירוש השם ביפנית הוא "בבקשה חכה", והשיר הזה הוא פשוט בלדה קסומה וממיסת לבבות. בילו מפיק מהגיטרה צלילים שמזכירים יללות של שחפים מרחפים מעל הים, תוך שימוש בסלייד ובאקו מהדהד. השיר הזה מוכיח שגם בתוך כל המתמטיקה והחישובים המורכבים, ללהקה הזו היה לב ענק ויכולת לכתוב שירים יפהפיים ונוגעים. זהו קטע הבלדה השמימי של האלבום: מזמור איטי ומופלא, המודגש בגיטרות של פריפ ומתעלה בעיקר הודות לכישרון האדיר של בילו כזמר. זהו כנראה השיר הכי קרימזוני באלבום כולו, ופייבוריט אישי שלי.
ואיך אפשר לשכוח את INDISCIPLINE הפרוע? הטקסט של השיר הזה אינו שיר במובן הרגיל, אלא מילים ממכתב אמיתי שכתבה אשתו של בילו דאז, מרגרט, שבו תיארה פסל מוזר שיצרה מפיברגלס. בילו פשוט הקריא קטעים מתוך המכתב בהתלהבות כמעט נוירוטית, שמתחלפת בהתפרצויות זעם מוזיקליות מחרישות אוזניים של ברופורד על התופים. המשפט האיקוני מתוכו – "אני חוזר על עצמי כשאני תחת לחץ... אבל אני אוהב את זה!" – הפך למנטרה של ממש. זהו למעשה שיר ההארד-רוק הבודד והקשוח באלבום, שבו בילו ממשיך באותה מתכונת של דקלום קטעים מתוך המכתב של אשתו, בזמן שפריפ מדביק לו קצב כבד ושובר שיניים.
עוד סיפור מדהים מאחורי הקלעים שייך לקטע THELA HUN GINJEET. השם הוא אנגרמה למילים HEAT IN THE JUNGLE. במהלך ההקלטות בלונדון, פריפ שלח את בילו לרחובות נוטינג היל עם מכשיר הקלטה ידני כדי לתפוס שיחות וקולות רקע עירוניים להשראה. אלא שבילו נקלע בטעות למפגש אלים ומאיים עם חבורת בריונים מקומית ונעצר לתחקור מתוח בידי שוטרים שחשדו בו. כשהוא חזר לאולפן חיוור, רועד ומבועת, פריפ ראה את המצב, לחץ מיד על כפתור ההקלטה וביקש ממנו לספר בדיוק מה קרה. התיאור הקולי הנסער והאותנטי של בילו, לצד המקצב הקדחתני והלחוץ של הלהקה, יצר את אחד הקטעים הכי מחשמלים ומקפיאי דם בתקליט! THELA HUN GINJEET הוא פשוט שאפל רוקי אדיר שנבנה על הפוליריתמיקה של ברופורד (הו, איזו מילה מגניבה - פוליריתמיקה!) ועל שירה עוצמתית בטירוף של בילו. ואם זה לא מספיק, מדי פעם אדריאן סוטה מהמסלול ומספר את הסיפור המוזר על הקלטת הקולות ברחוב והשוטר שעצר אותו על פעילות חשודה. שוב, יש לשיר הזה תחושה אתנית ממכרת, במיוחד בפזמון, ומלודיה סוחפת וחזקה להפליא.
לצד אלה מופיע קטע האווירה המהפנט THE SHELTERING SKY, שקיבל את שמו מהרומן המפורסם של פול בולס, וקטע הנושא האינסטרומנטלי הסוגר DISCIPLINE – מפגן כוח של דיוק קוסמי במשקלים א-סימטריים של 5/8 ו-5/4, שבו לוין וברופורד מחזיקים את הקרקע בזמן שהגיטרות נשזרות זו בזו במתח בלתי פוסק. זה אולי נראה פשטני, אבל הייתי רוצה לראות אתכם ואת החבר שלכם לוקחים שתי גיטרות, מתיישבים זה מול זה ומנסים לשחזר את הדבר הזה! אני מוכן להתערב שיהיה קל יותר לשנן בעל פה סולו של עשרים דקות של ג'ימי פייג'!
היה ברור לכל מי שהאזינו ל-DISCIPLINE שהמלך הישן אכן מת, ויחי המלך החדש. הצליל היה שונה לחלוטין מהרוק הכבד והאפל של 1974. האופנות השתנו, הצלילים הפכו נוקשים וחדים יותר, והעשור התחלף. הביקורות הראשוניות היו מבולבלות, כאילו המבקרים לא ידעו איך לעכל את היצור המוזיקלי החדש והמוזר הזה. בעיתון NME נכתב בזמנו: "זה תקליט מהודק ביותר מבחינה טכנית אבל זה גם תקליט משעמם וחסר מטרה, כמו סרט שמקריב עלילה לטובת אפקטים חזותיים ופעלולים". הם כנראה פספסו את כל הכיף. במגזין רולינג סטון היו קצת יותר נדיבים, העניקו לתקליט שלושה כוכבים וסיכמו בתקווה: "הבה נקווה שחבורת הווירטואוזים הזו תישאר מספיק זמן ביחד כדי להפוך את ניסיונותיה המוזיקליים למשהו שהוא באמת חדשני".
ועדיין, אל תרוצו לקנות את האלבום הזה בעיניים עצומות; ואם בכל זאת החלטתם להשיג אותו, תתכוננו לכך שהוא יחלחל לתוככם לאט, לאט ובקפדנות מוחלטת. צריך לתת צ'אנס איטי למוזיקה שנשמעת במבט ראשון נטולת רגש (אבל ממש לא!), מושלמת ללא רבב מבחינה טכנית וגרוטסקית, כדי להעריך אותה באמת. מילת המפתח כאן היא אנרגיה: בעוד שאת MATTE KUDASAI ואולי את THE SHELTERING SKY אפשר להעריך בזכות יופי צרוף, כל השאר עובד בעיקר כשמחפשים עוצמה וכוח – וזה חומר חזק ועוצמתי בטירוף, עם כל הריפים המדויקים והמתפצחים האלה שנחבטים זה בזה, ושימוש כה אינטליגנטי ומחושב באפקטים מיוחדים שמסובב לך את הראש.
כוח ועוצמה הם המפתח! והתקליט DISCIPLINE לא רק שהחזיר את קינג קרימזון לחיים, אלא גם הציג לעולם הרכב חדש ומהפכני שהמשיך ליצור מוזיקה פורצת דרך לאורך כל שנות השמונים והלאה, והוכיח שגם אחרי שבע שנים במדבר, המלך עדיין יודע לשלוט. ובינינו? גם עשרות שנים אחרי שיצא, בכל פעם שהמחט נוגעת בחריצים והאלבום הזה מתחיל לנגן, הלב מחסיר פעימה מחדש.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
