הקלפים החזקים מאד של ג'נטל ג'יאנט - תקליט עם כל הכוח והתהילה

ב-22 בספטמבר בשנת 1974 יצא התקליט THE POWER AND THE GLORY, של להקת ג׳נטל ג׳יאנט הפרוגרסיבית. קבלו את האלבום הגאוני שחזה במדויק את שחיתות השלטון בדיוק כשרעידת האדמה הפוליטית של פרשת ווטרגייט טלטלה את העולם.

כן, זהו תקליט קונספט על שחיתות, שקרים וכוח בעולם הפוליטיקה, נושא שתמיד היה, ונשאר עד היום הזה, רלוונטי וכואב בצורה מבהילה - נכון? הציניות הפוליטית, ההבטחות הריקות של מנהיגים שמוכרים את נשמתם ואת הציבור רק כדי להישאר על הכיסא – כל אלה מוגשים כאן בעטיפה מוזיקלית מרהיבה. ואת הרעיון המקורי לקונספט הגה פיל שולמן, נגן כלי הנשיפה שפרש מהלהקה לאחר הקלטת תקליטה הרביעי, OCTOPUS. הוא הציע את הרעיון לפני פרישתו, אך הלהקה שמה אותו בצד. כעת, חברי הלהקה הנותרים החליטו לחזור אליו. העזיבה של פיל, האח הבכור, הייתה רגע לא פשוט עבור האחים דרק וריי שולמן ועבור שאר החברים, אך במקום להישבר, החמישייה שנותרה הפכה למכונה משומנת ומגובשת להפליא. דרק שולמן עצמו תיאר זאת בספרו בדימוי אישי ומרגש במיוחד: "אם כל אלבום שיצרנו ייצג את האבולוציה של אותו ענק מטאפורי, הרי ש-THE POWER AND THE GLORY היה ההמצאה מחדש שלנו לאחר גירושים מכוערים! אחרי ששרדנו את המרירות והטלטלה שליוו את התקליט IN A GLASS HOUSE, העבודה כאן הרגישה ממש כמו להתחתן מחדש עם להקה שאהבתי בכל ליבי להיות חלק ממנה. התקליט נוצר בכזו קלות וללא שמץ של דרמה, עד שהרגשנו בעצמנו חזקים ומפוארים – POWERFUL AND GLORIOUS. זו לבדה הייתה יכולה להיות סיבה מצוינת לשם של האלבום!"

המתופף ג'ון ווית'רס: "אני זוכר שפיל (שולמן) הציע לעשות תקליט על ההשפעה המשחיתה של הכוח. התחלנו עם התקליט OCTOPUS, שהיה אמור להיות פרויקט קונספטואלי – שמונה שירים, אחד לכל חבר בלהקה, אחד לצוות ואחד ללהקה כולה. אחריו, פיל אמר שהוא רוצה לעשות אלבום על כוח ושחיתות, אבל אז הוא עזב לפני שהספקנו לפתח את הרעיון. לכן עברנו לעבוד על התקליט IN A GLASS HOUSE, ורק אחריו חזרנו לרעיון המקורי של פיל". התקליט IN A GLASS HOUSE, שיצא ב-1973, הוכיח לעולם ולחברי הלהקה עצמם שהם מסוגלים להמריא לגבהים מדהימים גם כחמישייה, אך הרעיון המקורי של פיל המשיך לנקר בראשם ולא הניח להם. דרק שולמן הוסיף בספרו זיכרון נפלא על תחושת ההתעלות באולפן: "למרות הזמן הרב שבילינו באולפן בהקלטת כל הרצועות השונות, התהליך היה חלק, כמעט חסר מאמץ. מוזיקה בדרך כלל לא נוחתת סתם כך משום מקום; אפילו שירים ענקיים דורשים לרוב דחיפות, משיכות, זיעה וצעקות לפני שהם נולדים. אבל זה לחלוטין לא היה המקרה עם THE POWER AND THE GLORY! בכל בוקר פשוט לא יכולנו לחכות לחזור לאולפן כדי לנסות רעיונות חדשים. עיבדנו את השירים בלי מאמץ מיוחד, וגם עם כל שפע כלי הנגינה – הפקת האלבום הייתה משב רוח קליל ומרענן. אחרי כל החרדות והסערות שהושקעו ב-IN A GLASS HOUSE, האלבום הזה היה ממש כמו מתנה – אישור מוחץ לכך שאנחנו עדיין אוהבים להיות יחד וליצור את הסגנון המוזיקלי המקורי שלנו. ומה אגיד לכם? נהיינו פשוט מעולים בזה, לעזאזל!"

ההקלטות נערכו באולפני ADVISION STUDIOS בלונדון בחודשים דצמבר 1973 וינואר 1974. המשמעת של החברים הייתה מופתית: הם עשו חזרות מפרכות עוד לפני שנכנסו לאולפן, כדי שיוכלו לבצע את היצירות המסובכות האלה במהירות ובדיוק של שעון שוויצרי מבלי לבזבז כספים מיותרים על שעות אולפן יקרות.

הקלידן קרי מינייר: "התחלנו לכתוב בדרך הרגילה, כשרי (שולמן) ואני כתבנו קצת מוזיקה והחזרנו אותה ללהקה. ברגע שדרק (שולמן) נכנס לתמונה והחל לכתוב את המילים, התברר שהתקליט הולך ומתגבש סביב נושא מסוים, ומשם זה התפתח באופן טבעי מאוד. חלק מהשירים בתקליט הזה הם מהחזקים שכתבנו". ריי הסביר שהם מעולם לא ישבו עם כלי נגינה וכתבו "שיר" במובן המקובל: הוא היה כותב קטע מסוים, קרי מינייר היה כותב קטע אחר לגמרי, והם היו מחברים אותם יחד כמו מארז מורכב או פאזל רב-שכבתי. דרק היה מביא את המילים ועוזר לקו המלודי של השירה, ואז החומר היה חוזר לקרי כדי לסדר את העיבודים הקוליים המופלאים. דרק אף הודה שהם בכלל לא ראו בעצמם כותבי שירים במבנה המקובל של בית ופזמון, אלא יוצרי יצירות מוזיקליות שלמות. בהומור האופייני לו, הוסיף דרק שהאנשים היחידים שמכירים את החומרים שלהם הם קומץ מעריצים שרופים – אולי עשרה או חמישה עשר אנשים בכל העולם, וחמישה מתוכם הם חברי הלהקה עצמם! זו כמובן צניעות מבודחת של מוזיקאי ענק, אבל היא ממחישה בדיוק כמה הלהקה הזו סירבה לקחת את עצמה ברצינות תהומית מחוץ לאולפן, בעוד שבתוך האולפן שררה משמעת של מדעני טילים.

הבסיסט ריי שולמן: "אני אוהב את התקליט – אני חושב שהוא עבד ממש טוב. המסגרת הייתה נהדרת מבחינה הלחנתית. הידיעה שכל שיר צריך לבטא אווירה מסוימת הפכה את תהליך הכתיבה לכמעט כמו הלחנת מחזמר, עם נושא שזור לכל אורכו". ואכן, המבנה הזה פשוט תופס אותך בגרון ולא מרפה. כל קטע באלבום מציג שלב אחר בטרגדיה הפוליטית: עלייתו של מנהיג חדש ומבטיח שמפתה את ההמון עם הבטחות לחיים טובים יותר, השיכרון וההתמכרות למנעמי השלטון, הפיכתם של האזרחים לכלי משחק חסרי אונים, ההתפכחות המרה והנפילה הבלתי נמנעת עם ההמון הכועס שמפיל את השליט מכסאו – שמובילה בסופו של דבר לעלייתו של שליט חדש ומושחת באותה מידה. זה מעגל קסמים אירוני שכולנו מכירים היטב ממהדורות החדשות. בכל הנוגע לאלבומי קונספט, האלבום הזה מהודק והגיוני להפליא. זה אולי נשמע פשוט, אבל תאמינו לי – המילים מצוינות! הלהקה יודעת בדיוק איך להתחמק מקלישאות. וזה היה הניסיון היחיד של הלהקה להשמיע הצהרה חברתית כבדת ראש, המוקדשת לבעיות הכוח והשחיתות.

והמוזיקה של הלהקה בתקליט זה מורכבת במיוחד. שיר הפתיחה, PROCLAMATION, זורק אותנו מיד אל תוך נאום הניצחון הפומבי של השליט החדש, המלווה בליין קלידים מהפנט ובמקצב מקוטע. זהו שיר פ'אנקי, קליט, כמעט מרקיד לפרקים, שמבוסס על ריפים מוצקים וכולל קרשנדואים מלאי טעם. סולו הקלידים של קרי מינייר שופע ומלהיב, ובאופן כללי, השיר הזה יורה את יריית הפתיחה לאותו סגנון מקפיץ וממכר שהלהקה תמשיך לחקור בכמה מהקטעים באלבומם הבא FREE HAND. איזה יופי זה!

ודי להקשיב לשיר כמו SO SINCERE (שבתוכו מוטמעת המילה SIN – חטא) כדי להבין את גאונותה של הלהקה ביצירת תפקידי שירה ונגינה המשתלבים זה בזה מבלי להתנגש. החבר'ה האלו פשוט אלופים בזה! בשפה המוזיקלית, טכניקה זו נקראת קונטרפונקט. זוהי מלאכת מחשבת וירטואוזית, והאופן שבו חברי הלהקה השתמשו בה השפיע עמוקות על מוזיקאים רבים. אז פה הם משחקים באופן מבריק עם הניגוד שבין הצהרת הכנות של המנהיג לבין החטא והצביעות שמסתתרים בתוכה. השיר נפתח במקצבים משונים ובמרווחים דיסוננטיים שגורמים לכל מאזינים שרגילים לפופ ברדיו להרים גבה, אך במהרה זה מתלכד לכדי מבנה מושלם ומסחרר.

מיד לאחר מכן מגיע ASPIRATIONS, שהוא ללא ספק אחד הרגעים העדינים והמרגשים ביותר שג'נטל ג'יאנט הקליטה אי פעם (חוץ מהשיר THINK OF ME WITH KINDNESS מאלבומה הרביעי) – מעין אי של רוגע וליריות צרופה שבו קרי מינייר שר ברכות על התקוות והשאיפות של האזרחים התמימים. כן, הלהקה עדיין לא שכחה איך לכתוב בלדות יפהפיות! קרי מינייר נשמע כמו מלאך כשהוא שר את המלודיה המרהיבה של ASPIRATIONS. הקטע כמעט נשמע מחוץ להקשר כאן מרוב יופי.

בהמשך, השיר PLAYING THE GAME חושף את כללי המשחק הפוליטי המלוכלך עם נגינת מרימבה וויברפון פנטסטית לצד צלילי קלווינט חדים, בעוד ש-COGS IN COGS הוא טורנדו פרוגרסיבי עוצר נשימה במקצבים של שבע שמיניות וחמש שמיניות, שבו האזרחים מגלים שהם אינם אלא ברגים קטנים וחסרי ערך במנגנון השלטוני הדורסני. השיר NO GOD'S A MAN מציג פוגה קולית רב-שכבתית מרהיבה שמעמידה את המנהיג במקומו ומזכירה שאף בן אנוש אינו אל, ובשיר THE FACE הגיטריסט גארי גרין וריי שולמן בכינור חשמלי מפרקים את המסכה מעל פניו של השליט.

המזל שיחק ללהקה, מכיוון שבדיוק אז התפוצצה בארה"ב פרשת ווטרגייט. רבים חשבו שהתקליט נכתב בעקבות הפרשה, אך הדבר היה מקרי לחלוטין. לאחר הטראומה של התקליט הקודם (IN A GLASS HOUSE, שלא יצא כלל בארה"ב וגרם ללהקה לפספס מומנטום בשוק האמריקני), שינסו החברים מותניים ופנו ליצירת תקליט מדויק ומורכב מאוד. התזמון באמת היה מדהים: בחודש אוגוסט 1974 התפטר הנשיא ריצ'רד ניקסון בעקבות השערורייה המהדהדת, וחודש בלבד לאחר מכן נחת התקליט הזה בחנויות בארצות הברית, עם מילים שנראו כאילו נלקחו היישר מהכותרות הראשיות של העיתונים.

חברת CAPITOL האמריקנית, שסירבה להפיץ את IN A GLASS HOUSE בטענה שהוא אינו מסחרי בעליל, קלטה פתאום את הפוטנציאל של הנושא הפוליטי הבוער והחליטה להפיץ את THE POWER AND THE GLORY במלוא הכוח. למרות ההתלהבות הראשונית של חברת התקליטים, התקליט כמעט לא קודם, זכה להשמעות ספורות בלבד, אם בכלל, וכצפוי נשכח – רק כדי לצוף מחדש שנים לאחר מכן, ולהיחשב לקלאסיקת רוק מתקדם.

בספרו האוטוביוגרפי הסביר דרק שולמן בדיוק מאיפה נבעו הטקסטים הללו וכיצד הם נקשרו לרוח התקופה: "השירים לא היו פוליטיים במובן הצר, הם לא עסקו באישים או באירועים ספציפיים, אלא נולדו מתוך תחושות כבדות של חוסר ודאות וחוסר אמון שהתפתחו במדינות העולם הראשון בין הציבור לבין הממשלות. אנגליה הרי מעולם לא הייתה חסינה משערוריות שלטוניות, ולאחר שחרשנו את ארצות הברית בסיבובי הופעות אינסופיים, היינו עדים ממקור ראשון לאופן שבו הפיאסקו של פרשת ווטרגייט – שהשתלט על כותרות החדשות – יחד עם מרוץ החימוש, ריסקו לחלוטין את אמון האזרחים במנהיגיהם! מבלי להישמע מטיף בשער, רציתי לגעת במערכת היחסים הלעומתית הזו שבין המנהיגים לאלה שמצביעים עבורם. ובעיקר חשבתי על כך שהאנשים בצמרת החברה מחזיקים בכל הכוח והשררה, בעוד שמרבית האזרחים, שנמצאים בתחתית ההיררכיה, נטולי כל כוח ממשי – למעט אותו פתק הצבעה בקלפי. זה היה הדבר הכי קרוב לאלבום מחאה שיצרנו מעולם...

..."אחרי שניקינו את האבק והמשכנו בלי פיל, גילינו שאנחנו מסוגלים להסתדר ולעשות את מה שרצינו כחמישייה. היו פחות קולות, והיה קל יותר להתקדם. הביטחון העצמי שלנו גדל, ואני חושב שזה התקליט שהיה הכי קל להכנה עבורנו. ידענו בדיוק מה אנחנו עושים ולאן אנחנו הולכים, ואני חושב שהוא יצא מבוצע להפליא. זה עבד. הייתה – ועדיין יש – הרבה שחיתות ותהפוכות פוליטיות בכל העולם, וידעתי שאני רוצה להגיד משהו על זה. הרעיון של תקליט קונספט נשמע ממש מגניב אז. המסר בעצם היה שהבוס החדש זהה לבוס הישן". האמירה הזו של דרק קיבלה ביטוי מוזיקלי מבריק בקטע הסוגר VALEDICTORY. מדובר למעשה בגרסת רוק צינית לשיר הפתיחה PROCLAMATION, שסוגרת את המעגל ומוכיחה כיצד המנהיג שהבטיח עולם ומלואו הפך לשליט שאינו שונה במאומה מקודמיו.

למרות מורכבותו, לתקליט הייתה נטייה מעט יותר מסחרית מכל מה שהקליטה הלהקה עד אז, וחברת התקליטים רצתה להוציא סינגל כדי לקדם אותו. הלהקה הסכימה שכדאי לנסות, אך מכיוון שאף יצירה מהתקליט לא התאימה למטרה זו, היא מצאה את עצמה במצב חסר תקדים: להיכנס לאולפן במיוחד כדי להקליט שיר שנועד להיות סינגל. ריי שולמן וקרי מינייר כתבו שלושה שירים והציגו אותם לשאר חברי הלהקה. קרי נזכר שהם השמיעו את הדמואים כדי לקבל חוות דעת. השיר שיצא לבסוף כסינגל לא נכלל בתקליט המקורי, אך נוסף כרצועת בונוס להוצאות הדיגיטליות המחודשות, שנים רבות לאחר מכן.

השיר שנבחר עבור הסינגל נקרא כשם האלבום, THE POWER AND THE GLORY, כשבצד השני שלו הונח השיר PLAYING THE GAME. זה היה קטע קליט ופ'אנקי יחסית במונחים של הענק העדין, עם גרוב מצוין של ג'ון ווית'רס, אך במונחים של מצעדי הפזמונים – זה עדיין היה מורכב מדי עבור תחנות הרדיו המסחריות. האחים שולמן כבר חוו הצלחה במצעדי הפופ בשנות השישים עם להקתם הקודמת SIMON DUPREE AND THE BIG SOUND ולהיט הפסיכדליה KITES, אך הם מאסו בכבלים של הפופ המסחרי והקימו את ג'נטל ג'יאנט בדיוק כדי לחקור גבולות מוזיקליים חדשים ללא פשרות.

דרק שולמן תיאר בספרו בהתרגשות רבה את תחושת השחרור האדירה עם מסירת האלבום, ואת הטירוף המוחלט שליווה את סיבוב ההופעות בארה"ב: "מסרנו את האלבום כמחויבות החוזית האחרונה בהחלט שלנו לחברת WWA. כולם נשמו לרווחה כשגילו ש-THE POWER AND THE GLORY מציג את ג'נטל ג'יאנט בשיא תפארתה! הוא היה מאתגר ורב-גוני, אך בד בבד מלודי ואנרגטי מספיק עבור הקהל הרחב, והתקבל בתשואות בכל תחנה בסיבוב ההופעות שלנו. במקביל, כבר בער בנו הרעב לחזור לאולפן ולהתחיל לעבוד על האלבום הראשון שבו תהיה לנו שליטה יצירתית מוחלטת (FREE HAND). הגיע הזמן שנקבל בעצמנו את כל ההחלטות הנוגעות למוזיקה, לשיווק, ליחסי הציבור ולניהול – מאחר שנכנסתי רשמית לתפקיד מנהל הלהקה! לשמחתנו המדהימה, האלבום זינק למקום ה-78 במצעד האמריקאי – הפתעה מופלאה בהתחשב בכך שהאלבום הרשמי האחרון שחברת התקליטים הואילה להפיץ שם היה OCTOPUS. חזרנו לארצות הברית כדי לחמם את להקת TRAFFIC ב-8 באוקטובר בדנבר, קולורדו, ומשם המשכנו לרצף של חמש הופעות סולד-אאוט מטורפות כלהקה מובילה במועדון WHISKY A GO-GO בווסט הוליווד! המועדון, שמכיל 500 איש, היה דחוס עד אפס מקום בכל ערב וערב, כשבחוץ עמדו מאות מעריצים בתור שעות ארוכות לפני פתיחת הדלתות – פשוט כי כל הכרטיסים אזלו!"

אז עבורי, כחובב רוק מתקדם, זהו אלבום חובה – יצירה מוזיקלית מזהירה, מלאת הומור דק וברק הלחנתי, שמוכיחה שגם פוליטיקה עכורה יכולה להוליד מוזיקה שמיימית. והאם האלבום הזה קל לעיכול? תלוי את מי שואלים! אם תשאלו אותי - אגיד לכם שהוא מתאים לכל מי שמוכנים לפתוח קצת את הראש ולקבל רעיונות מעניינים.

בעיתון VENTURA COUNTY STAR נכתב אז בביקורת על התקליט: "אני מתכווץ בכל פעם שתקליט חדש של ג'נטל ג'יאנט מגיע. המוזיקה שלהם, בלשון המעטה, ביזארית במובן הקיצוני של מורכבות אקסצנטרית. ליצירות בדרך כלל חסרה המשכיות קצבית, אך הן מצטיינות הן בדינמיקה והן בנגינה. השירים תמיד בנויים באופן יוצא דופן אך פעמים רבות אינם מצליחים לעקוב אחר סדר הגיוני כלשהו. הלהקה היא, באותו הזמן, גם ייחודית ומרעננת וגם רחוקה שנות אור מהסדר הנורמלי של הדברים, מה שגורם לקשיים עמוקים בהבנת הנשמע. בעבר, המכירות הצביעו על כך שג'נטל ג'יאנט היא לא יותר מלהקה המוערכת אך ורק על ידי מוזיקאים אחרים. התקליט השישי שלה (והרביעי שיצא בארצות הברית) הוא THE POWER AND THE GLORY, תקליט קונספט אקטואלי על השחיתות בפוליטיקה. הוא מעט חד-צדדי בגינוי המוחלט שלו לכל הפוליטיקאים, אך הנקודות שהוא מעלה תקפות ביותר. למרות ששמונת הקטעים בתקליט קשורים זה לזה מבחינה מילולית, הם יכולים להתקיים בקלות כישויות מוזיקליות נפרדות.

צד א' קרוב יותר מבחינה סגנונית ל-OCTOPUS, ומתרכז במשחקי גומלין עדינים בין חברי הלהקה ובקטעי שירה השזורים זה בזה. מצד שני, צד ב' דומה באופיו לדינמיקה המודגשת יותר של IN A GLASS HOUSE, התקליט החמישי של הלהקה שלא יצא בארצות הברית. צד ב' מתגלה כחלק המסחרי והקל יותר להאזנה במנעד של הלהקה. התקליט THE POWER AND THE GLORY, מלבד היותו אמירה מגובשת, אינטליגנטית ורלוונטית מבחינה מילולית, מצליח להאפיל הן על OCTOPUS והן על IN A GLASS HOUSE כתקליט המוביל של ג'נטל ג'יאנט עד כה. השירים PROCLAMATION, COGS IN COGS ו-PLAYING THE GAME הם הקטעים המצטיינים; ו-VALEDICTORY משלים ביעילות את המעגל הסיפורי והמוזיקלי עם פינאלה גדול ומדהים. אך ההישג האמיתי הוא שארבעת הקטעים האחרים שומרים על זרימת הקצב, ולעולם אינם נותנים לו לשקוע, מה שיוצר מצוינות מוזיקלית לכל אורכו. זו הייתה חוסר העקביות היחידה של ג'נטל ג'יאנט בעבר".

בעיתון DAILY PRESS נכתב אז בביקורת: "לעולם לא חשבתי שאגיד את זה על להקה שאני מקדפ בהתלהבות מזה זמן רב, אבל התקליט החדש הזה הוא הדבר הכי משעמם ששמעתי, מאז התקליט STILL של פיט סינפילד. זה נשמע פה כמשהו צפוי שמבקש להישמע מורכב. פה חברי הלהקה הצליחו - הם אכן נשמעים מורכבים אבל על הדרך איבדו את היופי המוסיקלי. אולי הם חשו שצריך להרשים מישהו ביכולות שלהם, בגלל שהם עברו חברת תקליטים. זו פשוט פצצת נפל".

בעיתון CALGARY HERALD מקנדה נכתב אז בביקורת הקצרה: "אילו חמשת המוזיקאים האלה היו דבקים בנגינה בלבד, היינו מקבלים מוזיקה ותו לא. אולם, מישהו בלהקה עשה את הטעות לחשוב שהם יכולים לשיר, וכאן טמונה נפילתו של האלבום. השירה כל כך גרועה שזה לא ייאמן".

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459