ג'ון לנון נגד ממשלת ארצות הברית: האיש שהפחיד את הבית הלבן

תארו לעצמכם את הרגע הזה בבית המשפט. בצד אחד, הממשל החזק ביותר בעולם, משרד המשפטים של ארצות הברית בכבודו ובעצמו. בצד השני, ג'ון ווינסטון אונו לנון, פעם חבר בביטלס, בסבנטיז אמן מחאה וקוץ בגרונו של הנשיא ריצ'רד ניקסון. כפי שתהה בזמנו כתב מגזין הרולינג סטון: "אתם יכולים לדמיין מה עבר בראשו של השופט? אתם יכולים לדמיין את העינוי והייסורים שהוא בטח הרגיש? להתיר לג'ון לנון, לא פחות ולא יותר, לחקור את משרד המשפטים של ארצות הברית?". ובכן, הסיפור הזה, שהתפוצץ במלוא עוזו בשלהי 1973, היה מדהים יותר מכל דמיון.

הכל החל כאשר המערכה המשפטית לגירושו של לנון מאמריקה עלתה הילוך. עורך דינו, ליאון ויילדס, לא תלה תקוות רבות בערעור שהוגש למועצת ערעורי ההגירה. הוא ידע שהמערכת נחושה להראות ללנון את הדלת החוצה. גם שנה וחצי לאחר שהממשל פתח במתקפה, עמדתו לא התרככה. הצרכים ההומניטריים של ג'ון ויוקו, שבאותה תקופה עדיין ניסו בכל כוחם לאתר את בתה של יוקו, קיוקו, שנחטפה על ידי אביה, לא עניינו איש במסדרונות הכוח בוושינגטון.

ויילדס הבין שכדי לנצח, הוא לא יכול להמשיך להגיב למהלכי הממשל. הוא חייב ליזום, להפוך את השולחן. וכך, ב-23 באוקטובר 1973, הוא הגיש לא אחת, אלא שתי תביעות פדרליות נפרדות. התביעה השנייה הייתה פצצה משפטית שנועדה לחשוף את מה שלנון וסביבתו חשדו בו כל הזמן: הליך הגירוש לא היה עניין משפטי תמים, אלא חיסול חשבונות פוליטי מלוכלך.

רשימת הנתבעים נראתה כמו "מי ומי" בממשל ניקסון. בראש הרשימה עמדה ארצות הברית של אמריקה עצמה, ואחריה שר המשפטים לשעבר ג'ון מיטשל, סגנו לשעבר ריצ'רד קליינדינסט, התובע הכללי בפועל רוברט בורק, נציבי שירותי ההגירה והאזרחות (ה-INS) בעבר ובהווה, ואפילו "אנשים אלמונים" בממשלת ארצות הברית. עורך הדין לא התכוון להשאיר אף אחד מחוץ למשחק.

הטענה המרכזית הייתה ברורה ומהדהדת: הממשל ניצל לרעה את חוקי ההגירה כדי להשיג מטרה פוליטית. לנון נבחר והועמד לדין באופן סלקטיבי בגלל דעותיו. התביעה טענה שג'ון ויוקו היו תחת מעקב בלתי חוקי, ושכל בקשותיהם לקבלת מעמד חוקי נדונו מראש לכישלון. הממשל, כך נטען, הפר את זכויותיהם הבסיסיות המעוגנות בחוקה האמריקאית, כולל הזכות לחופש הביטוי המוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה. גם אם לא היו אזרחים אמריקאים, זכויות אלה היו תקפות גם לגביהם.

בתצהיר שהגיש לבית המשפט, פירט לנון את קשריו עם פעילי שמאל רדיקליים כמו ג'רי רובין, אבי הופמן, רני דייוויס ובובי סיל. הוא הסביר שנפגש איתם כחלק מפעילותו האמנותית, שקידמה את הרעיון שהחברה צריכה להתפתח למקום טוב יותר. המוטו שלו ושל יוקו היה ברור: EVOLUTION, NOT REVOLUTION. אך עבור ממשל ניקסון, החברים של לנון היו סדין אדום. התוצאה, טען לנון, הייתה מעקב בלתי חוקי והליכי גירוש חסרי בסיס שכל מטרתם הייתה פוליטית.

ואז הגיע האקדח המעשן. לראשונה, הציג לנון בפני בית המשפט מזכר פנימי, מסמך ללא תאריך ששם הקוד שלו היה "הפיקוח על פעילויותיהם של ג'ון ויוקו לנון". המזכר, שנכתב בשפה בירוקרטית יבשה ומצמררת, נשלח מ"מפקח, יחידת חטיבת המודיעין 2" אל "המנהל האזורי קבוצה 8". זהותו של השולח ושל הנמען נותרה עלומה, אך המסר היה חד וברור כשמש. "לג'ון אונו לנון", נכתב שם, "וליוקו אונו לנון... יש כוונות להישאר במדינה זו ולבקש תושבות קבע". הפסקה הבאה הייתה ההוכחה הניצחת לכל מה שלנון טען: "דבר זה נשפט כבלתי רצוי והומלץ כי כל הבקשות יידחו".

המזכר המשיך ותיאר את קשריהם עם ג'רי רובין וג'ון סינקלייר, וקבע כי "התחייבויותיהם הרבות נשפטות כפוליטיות ביותר ובלתי אוהדות לממשל הנוכחי". המסקנה הייתה קטלנית: "הם יישפטו כזרים בלתי רצויים ומסוכנים כאחד". המסמך הזהיר מפני "האופי העדין והנפיץ של העניין" וציין כי "הפרשה כולה" הועברה לטיפול ה-INS, תוך הוראה מפורשת למשרד המקומי "לשמור על מעקב תמידי אחר מקום מגוריהם ולשלוח דוח תקופתי למשרד זה".

מקורו של המזכר היה מסתורי לא פחות מתוכנו. לנון סיפר שעורך דינו קיבל אותו מנהגו האישי, שוטר ניו יורקי לשעבר שהיה בעצמו תחת חקירה. כל הניסיונות לאתר איזו סוכנות מודיעין שמחזיקה את "יחידה 2" או מדווחת ל"מנהל אזורי קבוצה 8" עלו בתוהו.

מצויד בהוכחה הזו, טען עורך דינו של לנון כי בממשל הפדרלי קיימת קנוניה או תוכנית נחושה לשלול מלנון את זכויותיו. הוא פירט כיצד הטלפונים של הזוג לנון וגם של עורך דינם היו תחת האזנה ללא אישור שיפוטי, וכיצד ג'ון היה נתון למעקב פיזי מתמיד. בתצהירו, סיפר לנון על סדרת קליקים וצלילים מוזרים ששמע בטלפון, ועל אנשים שהתחזו לאנשי חברת הטלפונים והופיעו בדירתם ברחוב בנק בגריניץ' וילג', רק כדי להיעלם כשהתבקשו להציג תעודת ID. הוא אף תיאר שני אנשים שהתחפשו לדמויות שונות וארבו מחוץ לביתו, ושעקבו אחריהם במכונית באופן רציף עד שלנון חשף את המעקב בתוכנית טלוויזיה, מה שגרם להפסקתו הפתאומית.

התיק הגיע לשולחנו של השופט הפדרלי ריצ'רד אוואן, שמונה לתפקיד, למרבה האירוניה, על ידי הנשיא ניקסון עצמו. במשרד המשפטים היו בטוחים שהשופט יזרוק את התביעה מכל המדרגות. אחרי הכל, מי יאפשר לכוכב רוק לחטט בתיקים המסווגים של הממשלה?

אך אז התרחש המהפך. בהחלטה מ-2 בינואר 1975, קבע השופט אוואן כי אם אכן יוכח שההחלטות בעניינו של לנון התקבלו על בסיס שיקולים שאינם קשורים לחוקי ההגירה, וכי זכויותיו החוקתיות הופרו, לבית המשפט יש סמכות מלאה לתקן את המצב. הוא אישר ללנון לבחון עדים תחת שבועה ולבדוק מסמכים ממשלתיים כדי להוכיח את טענותיו. בבת אחת, ללנון היה בעל ברית רב עוצמה במערכת. מאוחר יותר התברר שלשופט אוואן היה משהו במשותף עם התובע המפורסם: גם הוא היה מלחין, בוגר בית הספר ג'וליארד, שחיבר ארבע אופרות שזכו להערכה.

במקביל, רוח אחרת החלה לנשב באמריקה. פרשת ווטרגייט, שהלכה והתפוצצה בעיתונים ובטלוויזיה, חשפה את פרצופו האמיתי של ממשל ניקסון. הציבור האמריקאי, שהאזין בעבר בספקנות לטענותיו של לנון, החל להבין שהרעיון שגורמים בממשל רוקמים קנוניה כדי לגרש אמן בגלל דעותיו כבר לא נשמע כל כך מופרך. התמיכה התקשורתית בלנון גברה, והתמונה של ג'ון ויוקו יושבים ביציע הסנאט וצופים בשימועי ווטרגייט שהובילו בסופו של דבר להתפטרות ניקסון, הפכה לאחד הסמלים של התקופה. הקרב המשפטי עוד היה רחוק מלהסתיים, אבל נראה היה שלראשונה, ג'ון לנון, האיש ששר גם על שלום ואהבה, הצליח להפוך את הקערה על פיה במלחמתו נגד המכונה המשומנת של וושינגטון. הגרין קארד יגיע בקרוב.