ג'ימי הנדריקס כבר לא ינגן לנו יותר! הוא עבר לגור במועדון ה-27

ב-18 בספטמבר בשנת 1970 נמצא ג'ימי הנדריקס בן ה-27 כשהוא ללא רוח חיים.

ג'ימי נמצא מחוסר הכרה במיטתו בסוויטה במלון הדירות סמרקנד בלונדון, לאחר שבלע מנת יתר של כדורי שינה חזקים מסוג וספרקס, אותם גמע עם יין אדום, ונחנק מקיאו. הוא פונה באמבולנס לבית החולים סנט מרי אבוטס, ושם נקבע מותו רשמית בשעה 12:25 בצהריים. איזה סוף טרגי ושובר לב לאיש שחיבר אותנו ישר לחשמל.

מותו היכה את עולם המוזיקה בהלם מוחלט, סימן את סופו המר של עידן התמימות של הסיקסטיז.

"זה מצחיק לראות איך אנשים אוהבים את עניין המוות. ברגע שאתה מת, אתה למעשה מתחיל לחיות בעיניהם. אתה חייב למות כדי להיות ראוי בעיניהם" - כך אמר ג'ימי הנדריקס בשנת 1968. וכמה אירוניה עמוקה וכואבת יש במשפט הזה, וכמה מדויק הוא היה לגבי גורלו שלו. הנדריקס חזה בדיוק מצמרר את המנגנון המעוות של תעשיית התהילה. אבל עוד לפני שנהיה מיתוס קודר של "מועדון ה-27", הוא היה פשוט אשף של צלילים, קוסם שפירק והרכיב מחדש את החוקים של הגיטרה החשמלית והפך אותה לכלי תעופה בין-גלקטי.   

במשך קצת פחות מארבע שנים הספיקו ג'ימי הנדריקס והגיטרות שאחז בידיו להפוך את עולם הרוק מן הקצה אל הקצה. הרולינג סטון סיכם את הפרשה ב-15 באוקטובר 1970: "לא יהיה עוד אחד כמו ג'ימי הנדריקס" ועיתון 'להיטון' דיווח לקהל הישראלי: "זמר הפופ האמריקאי, ג'ימי הנדריקס, שזכה לכינוי 'הפרא של עולם הפופ', נמצא ביום שישי האחרון ללא רוח חיים בדירת ידידתו הגרמניה, מוניקה דנרמאן בת ה-23, ברובע נוטינג היל שבלונדון. בבדיקה ראשונה נראה כי מצא את מותו כתוצאה מלקיחת כמות מופרזת של גלולות שינה. 'כאשר אמות', אמר פעם ג'ימי, 'הייתי רוצה שינגנו את שיריי בהלווייתי, ואלה שילכו אחרי ארוני – ירקדו עד כלות נשימתם...'".   

"זמר פופ"! תראו איך העיתונות הישראלית של הימים ההם קראה לאיש ששרף במות ופוצץ מוחלשות שלמות בווליום רצחני דרך חומות של מגברי MARSHALL – "זמר פופ". אלוהים, איזה אנדרסטייטמנט קורע מצחוק! אגב, אם כבר מדייקים בעובדות מול הדיווח של 'להיטון': מוניקה דנרמאן הייתה אז למעשה בת 25 (היא נולדה ביוני 1945), והדירה שבה שהו הייתה סוויטה שכורה במלון סמרקנד שברחוב לנסדאון קרסנט.   

אבל מעבר לכותרות הסנסציוניות, מה שנשאר לנצח זו המוזיקה. קחו למשל את השיר PURPLE HAZE. הנדריקס ישב בחדר ההלבשה הקטנטן של מועדון UPPER CUT בלונדון בסוף דצמבר 1966 ושרבט רעיונות. המנהל שלו, צ'אס צ'נדלר, שמע אותו וצעק אליו מיד: "תמשיך לכתוב את זה ברגע זה, זה הסינגל הבא שלנו!". הריף הפותח מבוסס על מרווח מוזיקלי שנקרא טריטון (קווינטה מוקטנת), שבימי הביניים זכה לכינוי "השטן במוזיקה" ונאסר לשימוש בכנסיות בגלל הצליל המטריד והדיסוננטי שלו – והנדריקס פשוט לקח את "הצליל השטני" הזה והפך אותו להמנון פסיכדלי עילאי. האקורד שמזוהה עם השיר, E7#9, נכנס לספרי ההיסטוריה ומוכר עד היום בפי כל מוזיקאי פשוט כ-"אקורד הנדריקס". 

באולפן הם עשו ניסויים מטורפים: טכנאי ההקלטות אדי קריימר הלביש זוג אוזניות מסביב למיקרופון כדי לייצר הד מרוחק, ואת ערוץ הסולו הקליטו בחצי מהירות – כך שבהשמעה רגילה הוא טס קדימה בפיץ' גבוה פי שניים. כשסליל המאסטר נשלח לחברת התקליטים בארצות הברית, צ'נדלר הצמיד אליו פתק מיוחד שבו נכתב: "דיסטורשן מכוון, נא לא לנסות לתקן!", כי הוא ידע שהטכנאים האמריקאים המרובעים יחשבו שהמחטים נשברו. וכמובן, השיר הזה אחראי לאחת מטעויות השמיעה המפורסמות בהיסטוריה: במקום השורה המקורית שג'ימי שר, שבה הוא מבקש סליחה בעודו מנשק את השמיים, המוני מעריצים שמעו אותו שר שהוא הולך לנשק איזה בחור. ג'ימי, שהיה ניחן בהומור עצמי נהדר, כל כך אהב את הטעות הזו, שבהופעות חיות הוא נהג לפעמים לשיר בכוונה את השורה המשובשת ולקרוץ אל עבר המתופף שלו, מיץ' מיטשל.   

ומה תגידו על יצירת המופת העדינה THE WIND CRIES MARY? מספרים שהבלדה המרטיטה הזו נולדה בכלל בגלל... פירה תפוחי אדמה מקולקל! לחברתו של ג'ימי אז קראו קאתי אצ'ינגהאם, ושמה האמצעי היה מרי. השניים ניהלו ויכוח סוער במטבח בדירתם בלונדון על כישורי הבישול שלה, לאחר שהפירה שהכינה יצא מלא גושים. הוויכוח התלקח, צלחות וסירים התעופפו באוויר, וקאתי יצאה בסערה מהבית והלכה לישון אצל חברה. כשחזרה למחרת בבוקר, ג'ימי כבר ישב עם הגיטרה וכתב עליה את השיר הפיוטי והמופלא הזה. כשהגיעו לאולפן להקליט את השיר הלוהט FIRE, נותרו להם כ-20 דקות פנויות בסוף הסשן. ג'ימי הראה במהירות את האקורדים לבסיסט נואל רדינג ולמתופף, והם הקליטו את השיר כמעט באימפרוביזציה של טייק ראשון. לאחר מכן הם ניסו להקליט טייקים נוספים, אבל כולם נשמעו מחושבים וסטריליים מדי, ולכן הטייק החי והספונטני של אותן 20 דקות הוא שנכנס ישירות לתקליטון. 

בעיתון 'הארץ' נכתב אז בדיווח על מותו: "ג'ימי נעזר לא פעם בסמים ובקוקטיילים רוויי LSD שבהם ביקש להעשיר את מקורות ההשראה לכתיבת שיריו. בשנה שעברה, נשפט בפני בית משפט בקנדה בעוון אחזקת חשיש והרואין, אולם זוכה. הפעם לא הצליח ג'ימי להימלט – והוא שילם על כך בחייו".   

בנוגע לאותו משפט מפורסם בקנדה שצוין ב'הארץ': במאי 1969 נעצר ג'ימי בנמל התעופה הבינלאומי בטורונטו לאחר שבכיס פנימי במזוודתו נמצאו עקבות סמים. ג'ימי טען בתוקף שמעריצה דחפה לו בקבוקון עם החומר לתוך התיק מבלי שידע כלל מה תוכנו. המשפט נערך בדצמבר 1969, וחבר המושבעים השתכנע לחלוטין מחפותו וזיכה אותו מכל סעיפי האישום.   

אבל האמת היא שג'ימי ממש לא היה זקוק לכימיקלים כדי ליצור עולמות מוזיקליים שלמים. קחו למשל את הגרסה שלו לשיר ALL ALONG THE WATCHTOWER, שנכללה באלבום המופת הכפול ELECTRIC LADYLAND. השיר נכתב במקור בידי בוב דילן, שהיה הגיבור התרבותי הבלתי מעורער של ג'ימי (הנדריקס סחב איתו לכל מקום קלטות של דילן, כולל האלבום האקוסטי JOHN WESLEY HARDING שבו הופיע השיר במקור). ג'ימי לקח את השיר הפולקי והצנוע ובנה ממנו קתדרלה קולית מפוארת, עם ארבעה קטעי סולו שונים, נגינה הפוכה ומנעד צבעים בלתי נתפס. דילן עצמו שמע את הגרסה של הנדריקס והיה בהלם מוחלט; הוא הודה שג'ימי גילה בשיר רבדים שהוא עצמו לא שיער שקיימים בו. עוד חבר במועדון ה-27 נכח בהקלטה הזו - בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס.

ועוד יצירת ענק מאותו אלבום כפול היא VOODOO CHILD (SLIGHT RETURN). השיר הזה נולד במקרה גמור באולפני RECORD PLANT בניו יורק, כשצוות צילום של רשת הטלוויזיה האמריקאית ABC נכנס לחדר וביקש מהלהקה: "תעשו כאילו אתם מנגנים משהו בשביל המצלמות". ג'ימי חייך חיוך ממזרי, אמר לשאר הנגנים "בואו נעשה משהו בסולם מי", דרך על דוושת הווא ווא ושחרר את אחת מסופות החשמל המהממות בתולדות האנושות. באופן מצמרר, זה היה השיר האחרון בהחלט שג'ימי ניגן אי פעם בהופעה חיה – על הבמה בפסטיבל באי פהמרן בגרמניה, ב-6 בספטמבר 1970, רק 12 ימים לפני מותו. בנובמבר 1970, שבועות ספורים לאחר לכתו, השיר הזה הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי – והפך לשיר היחיד של הנדריקס שכבש את הפסגה בבריטניה.   

אריק ברדן: "במהלך שנות ה-70, דובר פחות ופחות על ג'ימי הנדריקס האדם. ככל שחלפו השנים הוחלף האיש שהכרתי באגדה. כאב לראות שכוכב רוק מת שווה הרבה יותר מכוכב חי. צילומי הופעותיו נמכרו למפיצים בסכומים גבוהים, והקלטותיו הבלתי גמורות יצאו לאור על תקליטים כמוזיקה חדשה, מקורית ומוגמרת. המאבק על מורשתו של הנדריקס נמשך שנים".

דבריו של אריק ברדן (סולן להקת THE ANIMALS) פוגעים בבטן הרכה של תעשיית המוזיקה. ברדן והבסיסט שלו צ'אס צ'נדלר היו אלה שראו את ג'ימי מנגן במועדון שכוח אל בגריניץ' וילג' בניו יורק בספטמבר 1966, התעלפו מהכישרון שלו והביאו אותו מיד ללונדון. אחד מרגעי המפתח של הרוק התרחש כשהם לקחו את הנדריקס האלמוני לראות את להקת CREAM. הנדריקס עלה לבמה לג'אם סוער על השיר KILLING FLOOR. אריק קלפטון, שנחשב אז לאלוהי הגיטרה הבלתי מעורער של אנגליה, ירד מהבמה כשידיו רועדות, הדליק סיגריה בחדר ההלבשה ואמר לצ'נדלר בהלם: "לא סיפרת לי שהוא עד כדי כך טוב!". המאבק המסחרי המכוער סביב עזבונו של ג'ימי והאינספור הוצאות פיראטיות של שיירי הקלטות הוכיחו עד כמה ברדן צדק: הנדריקס המת הפך למכונת מזומנים משומנת.   

כשנודע לזמר פרדי בולסארה (לימים מרקיורי) ולמתופף רוג'ר טיילור, שהגיבור שלהם מת, הם סגרו ליום שלם את דוכן הבגדים שלהם בשוק קנסינגטון כדי להביע את צערם העמוק. בהמשך, כחברי להקת קווין, הם הביעו לא פעם את הערצתם כלפי הנדריקס והמוזיקה שלו.   

המחווה הזו של פרדי מרקיורי ורוג'ר טיילור מדגימה בדיוק איך הנדריקס שימש השראה טוטאלית לדור שלם של ענקים שבאו בעקבותיו. מרקיורי אמר לא פעם שג'ימי היה האליל המוחלט שלו, מופת של תעוזה, סגנון ונוכחות בימתית מחשמלת שאי אפשר לקחת ממנה את העיניים. גם היום, יותר מחמישים שנה אחרי אותה שבת שחורה של ספטמבר 1970 (היי, התקליט פרנואיד של בלאק סאבאת' יצא בדיוק ביום הזה!), כשאני שולף מהמדף את התקליט AXIS: BOLD AS LOVE, אני לא יכול שלא להתרגש מזה. ג'ימי הנדריקס לא רק ניגן רוק, הוא שינה את הדופק של העולם. 

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459