ג'ינג'ר בייקר: הג'ינג'י שהקדים את זמנו – וסירב להתיישר עם אף אחד

זה אולי נראה כמו תסריט לסרט הוליוודי מופרע, אבל זוהי הצצה לכמה מהרגעים המדהימים והמוזרים בקריירה של ג'ינג'ר בייקר, אחד המתופפים הגדולים (והפרועים) בעולם. כן, אם היה צריך להמציא דמות כמו ג'ינג'ר בייקר – כנראה לא היו מעזים. זה סיפור של אדם שחי מהר מדי, חזק מדי, ועם חוש קצב מדויק – נגד הזמן של שאר העולם

עוד לפני שהפך לכוכב-על, חייו של בייקר היו רכבת הרים. בילדותו, היה בייקר קל, רזה, ומטפס על כל דבר. זה עזר לו לגנוב פה ושם. הפריצה האמיתית שלו לעולם המוזיקה? בחנות תקליטים באלת'ם. הוא הניח תחת המעיל אלבום ג'אז של פארקר ומינגוס כי "פשוט הייתי חייב את זה".

כשהיה מוזיקאי צעיר, הוא ניסה להתחמק משירות לאומי. העצה שקיבל? להיכשל בבדיקות הרפואיות. הפתרון שלו היה לבלוע תוכן של שני משאפי בנזדרין – מנת יתר עצומה. זה עבד קצת יותר מדי טוב: הוא היה כל כך מסומם שהוא פספס את התחנה שלו באוטובוס שוב ושוב, וכשהגיע לבסוף לבדיקה, הוא היה במצב כה מוזר עד שהרופאים נאלצו להחזיק אותו בכוח. הם מיהרו להעניק לו פטור רפואי, ואחד מהם אף רטן, "ילד מסכן".

משם, המסע רק הפך למוזר יותר. בהופעה מוקדמת בהמבורג, בייקר והלהקה גילו שהם מנגנים ליד מועדון חשפנות. החשפניות נהגו לבוא ולצפות בהם, והלהקה הצעירה הייתה בטוחה שהולך לה קלף חזק. אז כשהלכו לבקר במועדון בערב החופשי שלהם, נאמר להם שהאישה היחידה במופע היא הכרוז. כל השאר? טרנסווסטיטים. לדברי בייקר, "שש זקפות נעלמו מיד".

סצנת המועדונים של לונדון הייתה מגרש המשחקים של בייקר. הוא העריץ את המתופף פיל סימן, וכינה אותו אלוהי התופים. כשסוף סוף פגש אותו, סימן לקח אותו לדירתו, השמיע לו תופים אפריקאים, הזריק מולו הרואין והזהיר אותו מפני הסכנות: "אל תנסה את החרא הזה בחיים, בחיים!". בייקר לא העז לספר לו שהוא כבר הסניף "ג'ק" (סם) שעות ספורות קודם לכן. ואז סימן לימד אותו את פעימת אפריקה: "נו, איפה הביט?" בייקר טפח 3/4 וסימן גער בו: "לא, לא, לא! זה 1,2,3,4!" פתאום – אפריקה נכנסה לו לדם. באותו לילה הוא הלך ברחוב כשבקצב רגליו מתנגנות 12/8, תחילת מערכת היחסים שלו עם המקצבים שילוו אותו כל חייו.

אותו פיל סימן היה ידוע בפרנויה שלו; הוא התקין מערכת אזעקה בדירתו שהורכבה מחוט דיג שחיבר את שער הגינה ללוח שנה על הקיר. אם השער היה נפתח, לוח השנה היה זז.

הפרנויה אולי לא הייתה מופרכת לחלוטין. לילה אחד במועדון של רוני סקוט, איש שנראה כמו גנגסטר נכנס למשרד. רוני רץ החוצה בצרחות, "יש לו אקדח!". בעוד שאר המוזיקאים ברחו, "פלוגת הג'אנקים" של המועדון, כולל בייקר, הסתערה על האיש, הפילה אותו לרצפה ונטרלה אותו .

באותה תקופה, בייקר גם תרם תרומה מכרעת להיסטוריית הרוק. כשניגן עם "בלוז אינקורפורייטד" של אלקסיס קורנר, מיק ג'אגר ובריאן ג'ונס ניגנו בהפסקה. בייקר וג'ק ברוס נאלצו ללוות אותם ונהגו "לעשות חיים" בניגון מקצבים מסובכים כדי לבלבל את ג'אגר. לאחר כמה שבועות, בייקר אמר לבריאן ג'ונס: "למה שלא תשיג לעצמך נגני קצב?". בשבוע שלאחר מכן הם הגיעו עם מתופף. בייקר צפה בהם ואמר לג'ונס, "כן, בריאן, זה בסדר, אבל המתופף פאקינג נורא. למה שלא תשיג את צ'ארלי וואטס?". בשבוע לאחר מכן, צ'ארלי וואטס ניגן בתופים. האבנים המשיכו להתגלגל משם.

הטירוף לא נרגע. במהלך סיבוב הופעות עם צ'אק ברי, הלהקות המציאו משחק מטורף בשם "סנייפ" (SNAPE). הכללים היו פשוטים: שני מתמודדים היו גורמים זה לזה כאב בדרכים יצירתיות, והראשון שנשבר היה מפסיד. המשחק הסלים עד שהגיע לקרב הגמר בין בייקר למתופף המודי בלוז, גרים אדג'. הנשק הנבחר: מגבת רטובה עם קשר בקצה. אדג' זכה בהטלה והצליף בבייקר. "כששקעתי על ברכיי", הוא נזכר, "ראשי פגע בבקבוק על השולחן וחתך אותו". כשהגיע תורו של בייקר, הוא היה פצוע וכועס. הוא כיוון היטב ופגע באדג' בול בבסיס הגולגולת שלו. אדג' הסתובב ונפל לרצפה ללא תנועה. "אלוהים, הוא מת!" צעק מישהו. לפי ההיסטוריה של המודי בלוז - אדג' הצליח להתאושש מזה.

האלימות לא תמיד הייתה משחק. פעם אחת, במועדון בשפרד'ס בוש, חמישה בריונים נכנסו לחדר ההלבשה. כשיצאו, אחד מהם הכה את בייקר באגרוף מדויק באף. בייקר, שהיה ליד תיק הציוד שלו, שלף ידית גרזן ששימשה אותו לקיבוע התופים. הוא הרים אותה גבוה והנחית על ראשו של אחד התוקפים, ש"נפל לרצפה כשראשו פתוח לרווחה" .

האגרסיביות הזו התפשטה גם לבמה. היחסים בין ג'ינג'ר בייקר לג'ק ברוס היו ידועים לשמצה. פעם אחת, במועדון בגולדרס גרין, ברוס העיר לבייקר במהלך סולו תופים שהוא מנגן חזק מדי. בייקר איבד את זה. הוא תפס את ברוס, הכה אותו באגרוף ימני והפיל אותו. הסדרנים נאלצו להפריד ביניהם .

הסכסוך הזה הגיע לשיא בתקופת "קרים". הווליום הפך למלחמה. "ג'ק תמיד הגביר את הווליום חזק ככל שיכל, ואז אריק היה צריך להגביר כדי לשמוע את עצמו, ואני ישבתי באמצע של זה". לילה אחד, קלפטון ובייקר פשוט הפסיקו לנגן ועמדו בזרועות שלובות. ג'ק, שעמד מול הרמקולים העצומים שלו, היה כל כך לא מודע במשך שני בתים שהשניים הפסיקו לנגן. עד כדי כך זה היה רועש.

הוא פגש את ג'ניס ג'ופלין בחדר הלבשה, עשה כאילו הוא שוכב איתה – “בשביל הצחוק” – ומיד התחברו. בפעם הבאה שנפגשו היא ביקשה ממנו להשיג לה חומרים. כשאמר לה שלא – היא התעצבנה ולא דיברה איתו שוב. "חבל, היא הייתה אחת מהבחורות הכי כיפיות שפגשתי", הוא אמר.

בייקר טען שהוא היה הכוח המניע מאחורי העיבודים של "קרים", כולל הלהיט SUNSHINE OF YOUR LOVE. הוא טען שהביא את המקצב ההפוך והייחודי אבל הקרדיט הלך כולו לברוס והתמלילן פיט בראון. "הייתי מאוד לא מרוצה מזה ואני עדיין כזה עד היום", הוא אמר. כי אחרי הכל מדובר פה בתמלוגים שמנים ביותר שלא הגיעו לו אלא לאיש שהוא תיעב יותר מכל.

בתקופת להקת "בליינד פיית'", המוזרות הגיעה לשיאים חדשים. שתי צעירות ניגשו ללהקה בלובי של מלון עם "הצעה עסקית": ליצור ולשווק "דילדואים של כוכבי פופ" המבוססים על יציקות גבס של איברי המין הזקורים שלהם. הדוגמאות הראשונות היו של ג'ימי הנדריקס ונואל רדינג. "ובכן, של נואל בהחלט הצחיק את כולנו", נזכר בייקר, "כי הזקפה שלו לא הסתדרה כל כך טוב כשהגבס הקר הונח. התוצאה הסופית הייתה דבר קטן, מוזר ומעוות".

הקשר של בייקר עם ג'ימי הנדריקס היה מורכב. בפעם הראשונה שראה אותו מופיע עם "קרים", בייקר שנא את זה. "מה שבאמת עיצבן אותי היו ההתחנחנות של ג'ימי על הבמה. ג'ימי ירד על הברכיים ודימה מין אוראלי עם הגיטרה שלו. לא הייתי בעניין" .

אבל מאחורי הקלעים, הם הפכו לחברים קרובים, במיוחד לאחר שגילו שיש להם טעם משותף בנשים. לילה אחד בייקר "נחטף" על ידי שלוש נשים מדהימות, כולל כפילת מרילין מונרו. הוא בילה איתן יומיים שלמים בחוויה מינית שהוא מתאר כ"הכי מדהימה בחיי". במהלך הזמן הזה, הוא שמע אותן מדברות על "ג'ים". "מי זה ג'ים?" הוא שאל. "ג'ימי הנדריקס", הן ענו. בייקר היה בטוח שהוא בצרות, אבל כשהנדריקס הופיע, במקום להכות אותו, הוא "תפס את ידי וחייך אליי. 'עכשיו אנחנו באמת חברים', אמרו עיניו" .

הסיפור המפתיע ביותר נוגע ללילה שבו הנדריקס מת. בייקר בדיוק השיג צנצנת ענקית של קוקאין שנגנבה מבית חולים. הוא ומספר חברים הסתובבו בכל רחבי לונדון וחיפשו את ג'ימי כדי לחלוק איתו את השלל (ולמכור לו את הצנצנת השנייה) . הם לא מצאו אותו. בבוקר, בייקר גילה שהנדריקס מת לאחר שנחנק מהקיא של עצמו אחרי שלקח כדורי שינה ואלכוהול. בייקר משוכנע עד היום: "האירוניה מבחינתי היא שאם היינו מוצאים אותו קודם והוא היה לוקח את צנצנת הקוקאין הזו, הוא בוודאי לא היה נרדם ונחנק".

הבריחה של בייקר לאפריקה, בתחילת הסבנטיז, הייתה אמורה להיות מפלט, אך היא סיפקה רק עוד דרמה. בנסיעה הראשונה שלו לאלג'יריה, הוא נהג בג'נסן שלו מהר מדי בעיקול חד, סטה מהכביש, והמכונית נחתה על עץ זית כשלושה מטרים במורד הצוק. הוא יצא, צילם את זה, והמשיך הלאה.

בניז'ר, הוא בילה לילה עם אישה מקומית מדהימה. כשהתעורר, הוא גילה שבעלה, איש ענק, עומד בפתח עם חרב ארורה גדולה. בייקר תפס את הארנק שלו, שלף שטר, הגיש אותו לבעל (שלקח אותו בחיוך) וברח מהבית בתחתוניו.

עשרות שנים מאוחר יותר, כש"קרים" התאחדו ב-2005, התקווה הייתה גדולה. ההופעות בלונדון היו "שמחה גדולה. פנטסטי, כמו 1966 שוב", לפי דברי המתופף. אבל אז הם הגיעו לניו יורק. "זה היה שונה מיד", נזכר בייקר. ג'ק ברוס הגביר את הווליום והתנהג כאילו הוא מנהיג הלהקה. במהלך השיר WE'RE GOING WRONG ברוס הסתובב לבייקר ומול כל הקהל צעק, "לא, בנאדם, אתה מנגן חזק מדי!". עבור בייקר, זו הייתה השפלה מול 20,000 איש. הקסם נעלם. כשהגיעו לצילומים למגזין "ואניטי פייר", הם נאלצו לחכות שעה לברוס, שהופיע לבסוף "בחליפת כוכב רוק'נ'רול בצבע סגול-ורוד. זה היה מגוחך!" . שם ג'ינג'ר החליט שזה הסוף, והפעם באמת.

כי אחרי הכל, התופים אצל ג'ינג'ר בייקר הם לא כלי – הם סיפור.