גלגלים ודרמה עם פול מקרטני

ב-26 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליטון לפול מקרטני וכנפיים - HELEN WHEELS. איזה גיהנום נפלא על גלגלים הוא זה.

בעולם הפופ של שנת 1973, פול מקרטני היה בשיא כוחו היצירתי. לאחר התפרקות הביטלס, הוא הקים את להקת כנפיים והוכיח שהוא יכול להמשיך לייצר להיטים מסמרי שיער. ב-26 באוקטובר 1973, הגיח לעולם עוד תקליטון לוהט מבית היוצר שלו, שנשא את השם המסקרן HELEN WHEELS. איזה גרוב ממכר, איזו אנרגיה מתפרצת של רוק'נ'רול טהור שמחזירה אותי ישר לתור הזהב של שנות השבעים! מקרטני היה אז נחוש ורעב מתמיד להוכיח לכל העולם – ובעיקר לחבריו לשעבר בביטלס ולמבקרי המוזיקה המרושעים שירדו לחייו – שהוא ממש לא איבד את המגע המוזהב שלו, אלא להיפך: הוא מייצר להיטי ענק בקצב מסחרר.

רוקנ'רול על ארבעה גלגלים: כשהלנד-רובר כבשה את מצעדי הפזמונים

כמו תמיד אצל מקרטני באותה תקופה, הנושאים לשיריו הגיעו מכל הבא ליד. פעם זה היה על אירלנד, פעם על ג'יימס בונד, פעם על כבשה והפעם הוא החליט שההשראה מגיעה ישירות מהחניה הפרטית שלו. השיר נכתב על לא פחות מאשר מכונית הלנד-רובר המשפחתית, שזכתה אצל בני הבית לכינוי החיבה HELL ON WHEELS, או בתרגום חופשי, "גיהנום על גלגלים". לא בדיוק השם הכי ידידותי למצעדי הפזמונים. בחושיו המחודדים, מקרטני עידן מעט את השם והפך אותו ל-HELEN WHEELS הקליט והאהוב. הרי רק גאון מוזיקלי עם הומור בריטי מטורלל כמו פול מסוגל לכתוב המנון פוליטי זועם כמו GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH שנאסר מיד לשידור ב-BBC, להמשיך עם יצירת מופת קולנועית גרנדיוזית כמו LIVE AND LET DIE, ואז להתיישב בסבבה בחצר החווה ולחבר שיר רוק קצבי ומדבק על גרוטאת שטח ישנה וחבוטה!

מקרטני: "זה היה רכב אמין ונאמן שליווה אותנו בכל רחבי סקוטלנד. הוא לקח אותנו צפונה עד לאיי שטלנד ודרומה כל הדרך עד לונדון. במקור קראנו לה HELL ON WHEELS כי היא נסעה כמו שד משחת, אבל לצורך השיר ריככתי את השם והפכתי אותו לשם חיבה נשי – HELEN WHEELS". וכך, ברגע של הברקה פופית, גרוטאה על ארבעה גלגלים הפכה לדמות נשית לוהטת שחורכת את הכבישים!

מילות השיר תיעדו מסע אמיתי בכבישי בריטניה. מקרטני ממש שר שם מפת דרכים בריטית חיה: מגלאזגו, דרך קרלייל, קנדל, ליברפול וברמינגהם, ועד ללונדון הגדולה. אך הסיפור האופטימי הזה הסתיר מאחוריו דרמה אדירה, שהיוותה את הרקע לאחד התקליטים החשובים בקריירה של מקרטני. השיר הוקלט באולפן אקזוטי בלאגוס, ניגריה, במהלך הסשנים המפרכים לתקליט המופת BAND ON THE RUN. אלא שההרכב שהגיע לניגריה היה שונה לחלוטין מזה שתכנן לטוס. הלהקה הצטמצמה בפתאומיות לשלישייה בלבד: פול, רעייתו לינדה מקרטני, והגיטריסט דני ליין. אז מה קרה לשאר הלהקה? ובכן, הם פשוט התאדו.

הכאוס בלאגוס: ג'ונגל עירוני, מחלות ושודדים באיומי סכין

פול חיפש חוויה אקזוטית. הוא ביקש מחברת התקליטים EMI רשימה של כל האולפנים שלהם בעולם, וכשעיניו קלטו את "לאגוס, ניגריה", הוא נדלק. הוא דמיין ישיבה עצלה על חוף טרופי תחת עצי קוקוס, שיזוף נינוח והקלטות שירים באווירה של חופשה. כמה שהוא טעה! המציאות הייתה גיהנום עלי אדמות: שלטון צבאי מאיים, אחוזי לחות מחניקים, זיהום אוויר, ביוב זורם ברחובות, וסכנת הידבקות במלריה ובכולרה. והגרוע מכל עוד היה לפניהם.

זמן קצר מאוד לפני שהמטוס היה אמור להמריא לאפריקה, שניים מחברי הלהקה החליטו שזהו, מספיק. 

הראשון שהרים ידיים היה הגיטריסט המוביל, הנרי מקולוק. פרישתו לא הייתה הפתעה גמורה. 

מקולוק, גיטריסט אירי מחונן, הראה סימני שבירה ברורים כבר בסיבוב ההופעות הבריטי שקדם להקלטות. 

הוא התעמת תדיר עם מקרטני, הבוס הבלתי מעורער. מקולוק רצה חופש אומנותי, ביקש לאלתר את קטעי הסולו שלו על הבמה. מקרטני, לעומתו, דרש דיוק כירורגי וביקש ממנו לנגן כל תו בדיוק כפי שהוקלט בתקליטים. כיאה לפרפקציוניסט בלתי מתפשר, מקרטני שמע בראשו כל צליל בדיוק מוחלט ולא היה מוכן לסטות אפילו במילימטר. עבור גיטריסט בלוז מחוספס ומרדן כמו מקולוק, זו הייתה מלכודת חנק יצירתית. מקולוק סיפר לימים בכאב: "פול רצה שאנגן בדיוק נמרץ את מה שהוא דמיין לעצמו בראש, צליל אחר צליל. אבל אני מוזיקאי שפועל מהבטן, מהנשמה ומהאלתור של הרגע – לא הייתי מוכן להיות תוכי שממלא פקודות!".

הפיצוץ הגדול: דלתות נטרקות, קללות באישון לילה ובריחה סוערת

המתח לא עצר שם. מקולוק היה בוטה מספיק כדי לציין בפני מקרטני שהלהקה הייתה נשמעת טוב יותר אם פול היה שוכר קלידן מקצועי, במקום להתעקש על רעייתו החובבנית, לינדה. האווירה בחדר החזרות הפכה מחושמלת. במהלך חזרה אחת, שני המוזיקאים, שניהם עם דם אירי חם שזרם בעורקיהם, התנגחו ישירות סביב תפקיד גיטרה ספציפי. מקולוק טען שהדרישה של מקרטני אינה ניתנת לביצוע. מקרטני התעקש שזה אפשרי בהחלט. מקולוק איבד את העשתונות ויצא מהחדר בטריקת דלת. לגעת בלינדה היה מבחינתו של מקרטני חציית קו אדום מוחלטת והכרזת מלחמה! לינדה הייתה המשענת הנפשית שלו, מי שהצילה אותו מבור הדיכאון העמוק אחרי פירוק הביטלס. כל פגיעה בנגינה שלה הייתה פגיעה אישית ישירה בלב של פול.

החזרה הופסקה. באותו לילה, חזר מקולוק לביתו של מקרטני כדי להגיש את התפטרותו הרשמית. הוא היה שיכור כלוט. דני ליין, שנכח במקום, סיפר מאוחר יותר כי מתוך הבית בקעו צעקות אימתניות. שני הגברים צרחו זה על זה את צמד המילים הלא-מאוד-מנומס FUCK YOU. בסיום הפיצוץ, מקולוק יצא בסערה, השליך את הגיטרה שלו למושב האחורי של מכוניתו ונסע משם במהירות, מבלי להביט לאחור. דני ליין תיאר לימים את הדרמה הלילית הזו בצבעים עזים: "זה היה פיצוץ אטומי של שני אגואים ענקיים. שניהם עמדו שם באישון לילה, צורחים אחד על השני באמוק מוחלט ומסננים קללות עסיסיות. עמדתי שם המום וחשבתי לעצמי: זהו, הלך האלבום, הלכה הלהקה, הכל מתרסק!". ומקולוק עצמו הודה: "הייתי חייב להציל את השפיות שלי. הרגשתי שאני נחנק, אז זרקתי את הגיטרה לאוטו וטסתי משם בלי לחשוב פעמיים".

נטישה ברגע האחרון: שיחת הטלפון המרעישה של אמצע הלילה

אם מקרטני חשב שבזאת תמו הצרות, הוא טעה. כשבועיים לאחר מכן, הגיע תורו של המתופף דני סיוול. הפרישה שלו הייתה שקטה יותר, אך כואבת לא פחות. סיוול היסס מאוד לגבי הנסיעה לאפריקה. לאגוס באותה תקופה לא הייתה יעד תיירותי מפנק, והיו חששות ביטחוניים. אך הבעיה האמיתית שלו הייתה כלכלית. סיוול היה מתופף ענק ומוערך, והפחד מהמחלות ומהמצב הביטחוני הרעוע בניגריה היה אמיתי לגמרי. אבל יותר מכל, תחושת המרמור הכלכלית הפכה עבורו לבלתי נסבלת.

לסיוול נמאס לקבל משכורת זעומה ממקרטני. פול עצמו היה עדיין מסובך כלכלית בבוץ הבירוקרטי של חברת אפל והתפרקות הביטלס. סיוול הרגיש שהוא מנגן עבור המוזיקאי הנערץ בעולם תמורת פרוטות. הוא ידע שהכסף האמיתי, עבור מתופף סשנים מוערך כמוהו, מחכה לו באולפנים של ניו יורק. הנושא הכספי הטריד אותו לאורך כל התקופה. בסיבובי ההופעות, חברי הלהקה נאלצו לשלם את הוצאותיהם בעצמם. סיוול גילה שהוא לא רק שלא מרוויח כסף מההופעות, הוא למעשה מפסיד כסף, וכל זאת בתקווה שהמצב ישתנה בעתיד.

חברי הלהקה קיבלו אז שכר שבועי מגוחך ומביך של כ-30 עד 70 לירות שטרלינג בלבד! עבור נגנים מהשורה הראשונה שמלווים סופרסטאר עולמי, זה היה לעג לרש. סיוול סיפר על כך מאוחר יותר בלב כבד: "הייתי חוזר מסיבובי הופעות מפרכים שבהם שפכתי את הנשמה, ומגלה שאין לי אפילו איך לשלם שכר דירה. נאלצתי להלוות כסף מחברים, בזמן שהבוס שלי גלגל מיליונים. זה שבר אותי לחלוטין".

הקש ששבר את גב הגמל היה לראות את מקרטני רוכש לעצמו מכונית למבורגיני חדשה ונוצצת ויוצא לחופשה משפחתית מפנקת בג'מייקה, בעוד הוא נאבק לסגור את החודש. המחשבה שהוא חבר בלהקתו של כוכב-על אך צריך להתחנן לכסף שיגעה אותו. הוא התקשר למקרטני והודיע לו שהוא לא עולה על הטיסה ללאגוס. 

מקרטני רתח. הלהקה שלו התפרקה לו מול העיניים. אך במקום להרים ידיים, הוא החליט להוכיח לשני הפורשים שהוא לא זקוק להם. הוא ינגן בעצמו. וכך היה. בתקליטון HELEN WHEELS, כמו גם ברוב התקליט BAND ON THE RUN, פול מקרטני ניגן בתופים, בבס, וגם בגיטרה המובילה.

ניצחון כנגד כל הסיכויים: פול מתופף, נשדד ומציל את יצירת המופת

תארו לעצמכם את השיחה הזו: שעות ספורות לפני שהטיסה ממריאה, הטלפון מצלצל, וסיוול מודיע למקרטני שהוא מסרב לעלות על המטוס. מקרטני זעם, טרק את השפופרת, ובמשך רגעים ארוכים נדמה היה שהקריירה שלו קורסת לתוך תהום. אבל כאן בדיוק נמדדת גאונותו של פול! במקום להישבר, האגו והתשוקה המוזיקלית בערו בו. הוא אמר ללינדה ולדני ליין: "אנחנו טסים בכל זאת! אם הם לא רוצים לבוא, לא צריך – אני אתופף בעצמי!".

ואיזה מתופף פנומנלי הוא היה! הרי תמיד טענתי שפול מקרטני הוא אחד ממתופפי הרוק הטובים והמוזנחים בהיסטוריה. יש לו גרוב כבד, שמן ומדויק כמו שעון שוויצרי, כפי שהוכיח בעבר בביטלס כשהחליף את רינגו סטאר. ב-HELEN WHEELS התיפוף של פול פשוט פנטסטי: הוא יושב בול בכיס של הקצב, מניע את השיר קדימה יחד עם עבודת בס גאונית ותפקידי גיטרה חדים ונושכים.

אבל הדרמה בלאגוס סירבה להירגע: ערב אחד, כשפול ולינדה יצאו לטיול רגלי, זינקה עליהם כנופיית שודדים מקומית עם סכינים שלופות ושדדה מהם את כל הכסף, המצלמות, והנורא מכל – את כל קלטות הדמו והמחברות שבהן רשם פול את המילים והעיבודים לאלבום! פול שחזר מאוחר יותר בבהלה: "הם הצמידו לי סכין חדה לגרון. הייתי בטוח שחיינו עומדים להסתיים באותו רגע. למרבה המזל הם הסתפקו ברכוש ולא פגעו בנו פיזית, אבל איבדתי את כל הסקיצות. נאלצתי לשחזר את כל האלבום מתוך הזיכרון בלבד!".

כאילו לא די בכך, כוכב האפרו-ביט הניגרי האגדי, פיילה קוטי, האשים את מקרטני בראיון רדיופוני סוער בכך שהגיע לאפריקה כדי "לגנוב ולנצל את המקצבים השחורים". פול הזמין אותו מיד לאולפן, השמיע לו את ההקלטות כדי להוכיח שמדובר ברוק'נ'רול בריטי קלאסי ללא שמץ של ניכוס תרבותי, עד שפיילה קוטי התרצה, צחק וחיבק אותו בחום. ואם כל זה לא מספיק, בעיצומן של ההקלטות פול התמוטט פתאום באולפן בגלל התקף עווית סימפונות חריף, עד כדי כך שלינדה זעקה בחרדה שהיא מאבדת אותו ושהוא עובר התקף לב. למרות כל הטרור, התופת והקשיים – המוזיקה ניצחה בגדול!

התכסיס האמריקאי, הבי-סייד האירוני והקלאסיקה שנשארה לנצח

בארצות הברית, השיר HELEN WHEELS אף צורף כבונוס לתקליט BAND ON THE RUN, בעוד שבבריטניה הוא נותר כתקליטון עצמאי. בצד השני של התקליטון המתין שיר נעים בשם COUNTRY DREAMER, שהוקלט עוד בסשנים לתקליט הקודם, RED ROSE SPEEDWAY. היה זה סיום פסטורלי לדרמה סוערת, שהולידה את אחד השירים הקליטים והמצליחים של כנפיים.

פול מקרטני החזיק בתפיסה הבריטית האצילית שתקליטון מצליח לא צריך להיכלל באלבום אולפן, כדי לא לחייב את המעריצים לשלם פעמיים על אותו שיר. אבל סגן נשיא חברת קפיטול רקורדס בארצות הברית, אל קורי, ראה את הפוטנציאל המסחרי והתעקש לכלול את HELEN WHEELS בגרסה האמריקאית של BAND ON THE RUN. ההחלטה הזו התבררה כבינגו מושלם: השיר הפך ללהיט ענק שהתברג בטופ-10 האמריקאי, הזניק את מכירות האלבום לראש מצעד הבילבורד והפך אותו לאלבום פלטינה מרובע!

והאירוניה המשעשעת מכולן? באותו צד שני של התקליטון, בשיר הפסטורלי והקאנטרי-רוקי היפהפה COUNTRY DREAMER, מנגנים לא אחרים מאשר... הנרי מקולוק ודני סיוול! השיר הוקלט עוד באוקטובר 1972 באולפני אבי רואד, כך ששני החברים שנטשו בסערה ובטריקת דלת מצאו את עצמם מונצחים על גבי התקליטון החדש מבלי שהתכוונו לכך בכלל...