כשבוב דילן חי ונגנז

ב-26 באוקטובר בשנת 1963 הקליטה חברת התקליטים קולומביה את בוב דילן בהופעה באולם 'קרניגי הול' שבניו יורק. ההקלטה הזו הייתה אמורה לצאת כאלבום חי רשמי שנגנז בסוף.

איזה פספוס היסטורי מסמר שיער לחובבי רוק ופולק אמיתיים! לחשוב שפנינה מחשמלת ומזוקקת כזו שכבה בחושך במשך עשרות שנים רק בגלל גחמות של חברות תקליטים, כשבפועל מדובר ברגע המדויק שבו כל ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית החליפה הילוך.

מהשממה של המועדונים אל הבמה המפוארת בעולם

לפני המופע הזה הופיע בוב דילן ככוכב ראשי רק במועדונים קטנים ובאולם "קרנגי רסיטל" (אולם המשנה הקטן המוכר בשם קרנגי צ'פטר הול, שם ב-4 בנובמבר 1961 ארגן לו חובב הפולק איזי יאנג את הופעת הסולו הרצינית הראשונה שלו בניו יורק), שם נתפסו בקושי 70 מושבים מתוך המאתיים שהיו במקום – ולפי עדויות המעריצים השרופים מהגריניץ' וילג' נכחו שם בפועל בקושי 53 אנשים, רובם חברים אישיים שבאו לעודד. 

כ-900 איש הגיעו לראותו בהופעה באולם טאון הול באפריל של 1963, בעוד שבמופע הגדול של אוקטובר באולם המרכזי של קרנגי הול האולם כבר היה מפוצץ עד אפס מקום בלמעלה מ-2,800 צופים מהופנטים שמילאו כל כיסא וכל פינה – וזה התקיים כשדילן כבר עמד בפתחו של אלבומו השלישי, THE TIMES THEY ARE A-CHANGIN. איך זה קרה? ובכן, ימים אחדים לפני המופע נשלחו עותקי הפרומו הראשונים של אלבומו של בוב דילן לתחנות הרדיו כדי לקדם את האירוע. השדרנים השמיעו, הקהל שמע את הצלילים המחוספסים והטקסטים הלוהטים, והשמועה על הנביא החדש של הפולק פשטה במנהטן כמו שריפה ביער קוצים.

ענק מוזיקלי בהתהוות: ביטחון עצמי, מחאה והמנון שנולד בעשר דקות

בוב דילן, בן 22 בלבד – עמד על הבמה לבדו עם גיטרה ומפוחית ורשם לזכותו הצלחה גדולה. באותם ימים סוערים ממש הוא חזר מהמצעד ההיסטורי לוושינגטון שבו שר לצד מרטין לותר קינג, מרד במנהלי הטלוויזיה כשסירב להופיע בתוכנית של אד סאליבן בגלל צנזורה פחדנית, ואפילו הוריו הגאים, אייב וביטי צימרמן, עלו על טיסה מהעיירה הנידחת היבינג שבמינסוטה כדי לשבת בקהל של קרנגי הול ולראות בפעם הראשונה בחייהם את הבן הפרוע שלהם כובש את ניו יורק. 

היה זה צעד משמעותי מאוד עבורו, והוא התגלה באותו לילה ככוכב אמיתי על הבמה. הביטחון העצמי היה מנת חלקו, והקהל התענג על הופעה של אמן בוגר שהגיש שירים איכותיים, שתוכנם היה לא פעם מורכב ותובעני. אף על פי שהשיר BLOWIN IN THE WIND נכתב בדיוק שנה קודם לכן, הוא עדיין לא עורר תגובה כה סוחפת מצד הציבור. דילן שרבט את המילים האלמותיות של היצירה הזו בתוך עשר דקות בלבד בעת שישב בבית הקפה 'דה קומונס' בווילג' באפריל 1962, כשהוא מתבסס במודע על הלחן של שיר העבדים השחור העתיק NO MORE AUCTION BLOCK. 

המצב השתנה רק כעבור כמה חודשים, כאשר גרסת הכיסוי של שלישיית הפולק "פיטר, פול ומרי" נמכרה במאות אלפי עותקים והזניקה את השיר למקום השני במצעד הלהיטים של בילבורד כבר באוגוסט של אותה שנה, מה שהפך אותו להמנון כל-אמריקאי עוד לפני שדילן עלה לבמת קרנגי הול. עם זאת, כבר בקרנגי הול הצליח דילן לסחוף את הקהל שלו; לאט אבל בטוח, הם נשבו בקסמו. הוא עמד שם, שופע הומור יבש ועוקצני, ירה חיצי סרקזם שנונים בין שיר לשיר, וכשביצע את TALKIN' JOHN BIRCH PARANOID BLUES – אותו שיר מחאה שהטלוויזיה אסרה עליו לשיר – הקהל באולם לא הפסיק להעניק לו מחיאות כפיים.

ההפסקה המתוחה, גשם כבד והפואמה החד-פעמית שהרעידה את האולם

לפני ההפסקה העניק דילן לקהל חומר למחשבה עם השיר A HARD RAIN'S A-GONNA FALL. דילן כתב את המילים המצמררות הללו במרתף של מועדון הווילג' גייט באוקטובר 1962, בדיוק בימי משבר הטילים בקובה כשהעולם עמד על סף חורבן אטומי. דילן סיפר אז בהתרגשות ובפחד אמיתי שכל שורה בשיר הייתה למעשה התחלה של שיר נפרד שהוא חשש שלעולם לא יספיק לכתוב אם הפצצות יתחילו ליפול – זו הייתה צידה לדרך למחשבה בזמן השהות במסדרונות, בעת עישון סיגריה או לגימת המשקה לקראת האות שמבשר לחזור לאולם כדי לצפות בחלק השני. 

האם הצליח דילן, אחרי חלק ראשון שנבנה באופן מושלם, להתעלות על עצמו בחלק השני? מסתבר שהתשובה היא כן, והקהל קם על רגליו להריע לו. החלק השני נפתח במפגן עוצמה שכלל ביצועים עוצרי נשימה לשירים כמו MASTERS OF WAR ולשיר WHEN THE SHIP COMES IN – שנולד מתוך זעם טהור כאשר פקיד קבלה מתנשא במלון סירב להעניק לדילן מפתח לחדרו בגלל לבושו הבלוי.

דילן שר גם את PERCY'S SONG המרגש, ופנה אל המיקרופון באמירה ישירה: "הנה שיר שכתבתי על חבר שלי שקיבל עונש של תשעים ותשע שנים בבית סוהר... שיר שמראה לפעמים כמה המרחק בין החוק לבין הצדק יכול להיות עצום". וכשהקהל כבר שבוי בקסמו, חתם דילן את ההופעה עם היצירה הארוכה LAST THOUGHTS ON WOODY GUTHRIE. זו לא הייתה עוד בלדה מוזיקלית, אלא פואמה בת שבע דקות ללא שום ליווי כלי, אותה דיקלם דילן בפעם היחידה והאחרונה בכל הקריירה שלו על במה חיה! הוא עמד שם לבדו ואמר לקהל בנימה אישית ונלהבת: "יש לי פה משהו שכתבתי... זה לא בדיוק שיר, אלא מילים שהייתי חייב לכתוב על וודי גאת'רי, על מה זה אומר לחפש תקווה כשאתה מרגיש שאין לך לאן לברוח. אני בדרך כלל לא נוהג לקרוא דברים כאלה בפני קהל, אבל הלילה אני מרגיש שאני מוכרח לשתף אתכם בזה".

הדממה באולם הייתה מוחלטת ומצמררת; המוני אנשים עצרו את נשימתם מול המילים היוקדות. בוב דילן הצליח להעביר לקהל, בין כותלי האולם היוקרתי ההוא, את מסריו המחאתיים הנוקבים ויצא משם מנצח. הבחור הצעיר מהצפון הרחוק העפיל באותו רגע הרבה מעבר למאות זמרי מחאה אחרים שפעלו בגריניץ' וילג' בניו יורק של ראשית שנות השישים. עיתונאי המוזיקה הבכיר רוברט שלטון כתב למחרת בהתלהבות חסרת מעצורים בניו יורק טיימס שמדובר ב"הופעה מזהירה וחד-משמעית שהפכה את דילן לקולו הבלתי מעורער של דור שלם, אמן שמחזיק קהל שבוי אך ורק בזכות נוכחות ממגנטת וכנות מוחלטת".

המאסטר שנשכח במחסן: כשהיצירתיות המתפרצת דרסה את התקליט החי

והמופע הזה הוקלט על ידי חברת התקליטים "קולומביה" עבור אלבום הופעה חיה, שנועד לצאת ברגע שבו לא יהיה לדילן מספיק חומר חדש להקליט. האלבום הוכן להפצה לקראת חג המולד של 1964 תחת הכותרת BOB DYLAN IN CONCERT, כשהוא מכיל שילוב של הקלטות מהמופע הזה עם ההקלטות המוקדמות מאולם טאון הול באפריל יחד. קולומביה אף העניקה לאלבום מספר קטלוגי רשמי – CL 2302 בגרסת מונו ו-CS 9102 בסטריאו – ודילן אפילו כתב עבור גב העטיפה טקסט פיוטי חופשי. 

אבל הו הא, מה קרה? למה התקליט הזה לא יצא בסוף? כי באותה עת כבר הצטבר לדילן די חומר לאלבום אולפן חדש, וכתוצאה מכך נותר סליל ההקלטה זרוק במחסן. קצב היצירה של דילן באותם חודשים לא היה אנושי – הוא כתב כמו אחוז דיבוק! בקיץ 1964 הוא הקליט בלילה מרתוני אחד רווי יין את האלבום ANOTHER SIDE OF BOB DYLAN, וכבר בתחילת 1965 נכנס לסערה החשמלית של BRINGING IT ALL BACK HOME. להוציא אלבום הופעה אקוסטי באותה נקודה היה מבחינתו להביט במראה של העבר, בזמן שהמוח שלו כבר טס קדימה במהירות האור. אז סלילי המאסטר ננעלו בארכיונים המאובקים, ורק כעבור קרוב לשלושה עשורים, עם צאת המארז ההיסטורי THE BOOTLEG SERIES VOLUMES 1–3 ב-1991, זכינו כולנו לשמוע סוף סוף את הפלא שהתרחש באותו לילה קסום ומכשף.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459