תקליטי החודש - גם תקליטים אלו יצאו בחודש יולי

התקליטים הבאים יצאו בחודש יולי, אם כי לא ידוע בדיוק באיזה יום בחודש זה. עדיין, מגיעה להם תשומת לב.

ערך, חקר וכתב: נעם רפפורט

ביולי 1971 שחררה הלהקה הבריטית, STRAWBS, את אלבומה FROM THE WITCHWOOD, שמהווה את אחת הפסגות היפות של זרם הפולק-רוק המתקדם באותה תקופה.

להקה זו נחשבה כבר אז לאחת המובילות בתחום, בין השאר בזכות מנהיגותו הכריזמטית של דייב קאזינס. הלהקה, שהחלה את דרכה ביחד עם הזמרת סנדי דני, הפכה להרכב מוזיקלי מרתק מאד במהלך שנות השבעים עם שרשרת אלבומים מצוינים. אחד מהם הוא האלבום FROM THE WITCHWOOD.

הקלטות האלבום נערכו באולפני AIR (של ג'ורג' מרטין) בין פברואר למרץ 1971. במהלך ההקלטות לאלבום היפהפה הזה נוצר קרע בין הלהקה לבין הקלידן שלה, ריק וויקמן, שהיה קלידן סשנים מאד עסוק בהקלטות אולפניות לאמנים אחרים ונעדר באופן כמעט תמידי מהסשנים לאלבום הזה. ארבעת חברי הלהקה האחרים נותרו לעשות את המוזיקה בעצמם וקטעי הקלידים של וויקמן נוספו תמיד רק מאוחר יותר. הקלידן הנמרץ והמוכשר אף היה רץ מיד אחרי הופעה עם הסטרובס לאולפן הקלטות ומתפקד כנגן סשן עד שעות הבוקר. זמן מה לאחר צאת האלבום הביע את אי שביעות רצונו מנגינתו בחלק משירי האלבום (ביניהם הסולו שלו בשיר SHEEP).

וויקמן היה מתוסכל מאד שהסטרובס לא אהבו את סגנון כתיבת השירים שלו. הם טענו שהוא כתב כל הזמן דברים מסובכים ומורכבים שלא התאימו להם. הקרע היה בלתי נמנע כאן. "נהגתי לכתוב אז המון קטעים אך הם לא התאימו לסטרובס כי הלהקה הייתה במהותה רק דייב קאזינס עם נגנים".

קאזינס על הכתיבה של ריק: "המלודיות היו נחמדות אך המילים פשוט זוועתיות. והייתי חייב לומר לו את זה והוא נפגע עמוקות. ניסינו לשיר אותן בכל דרך אפשרית אך זה פשוט לא עבד. ניסינו לשכתב אותן אך ללא הועיל".

המריבות באולפן ההקלטות היו מרובות וקולניות. בעיקר סביב איזה חומר ייכלל באלבום. הצרה הזו גרמה לסטרובס לשלם הון עתק עבור זמן הקלטות שגלש מעבר למצופה בשל חוסר התיאום ביניהם. דבר נוסף שהוסיף למריבות הוא גניזה ברגע האחרון של רעיון להוציא סינגל מהאלבום. אי ההסכמה נבעה מאיזה שיר להוציא כסינגל. רמזים לא מעטים החלו לצוץ בעיתונות המוזיקה הבריטית בנוגע לעזיבתו הצפויה של וויקמן מהסטרובס.

בראיון שוויקמן נתן באותה התקופה לעיתון מלודי מייקר הוא ציין כי הלהקה החלה להבין שהוא למעשה לא אוהב בכלל מוזיקת פולק. למעשה הוא אף מתעב אותה. הוא הוסיף שהוא מרגיש כי יש לו המון מה לתרום לעולם הרוק מעבר למוזיקה של דיפ פרפל עם ווליום (לפי דבריו...). וויקמן גם הרגיש שהסטרובס לא מחפשים את הדרך להצלחה אמיתית אלא מדשדשים ברעיונותיהם.

וויקמן: "אני זוכר את הלילה בו הגענו לאולפני הבי.בי.סי כדי להצטלם לתוכנית הלהיטים TOP OF THE POPS. בתוכנית הייתה פינה שהוקדשה לאלבומים וזה היה הזמן בו בני הנוער שצפו בתוכנית יכלו ללכת ולהשתין. אני נהגתי לנגן עם מברשת צבע על האורגן בעת אחד הסולואים שלי. אני הייתי גאה בתוספת הזו. באותו יום ביצענו בתוכנית את השיר THE HANGMAN AND THE PAPIST, שזה קטע עם המון כוח. לפתע, באמצע השיר המצלמה מתמקדת בי ובמברשת הצבע שלי. דייב קאזינס רתח מזעם על כך".

קאזינס מציג את עמדתו: "זה היה אחד השירים הרציניים ביותר שכתבתי. ומברשת הצבע הרסה את כל הסימבוליות שבו. כששאלתי את הקלידן הטיפש הזה למה הוא עשה זאת, אז הוא ענה כי זה הגימיק שלו. עניתי לו שבזה הרגע הוא הרס את השיר שלי".

וויקמן מצידו החל לגלות עניין רב בנגינה תיאטרלית על הבמה. הסולואים שלו הפכו ארוכים ומרתקים ובכך השאיר את שאר חברי הלהקה עומדים בחשיכה בעוד כל הזרקורים מופנים אליו. העיתונות קלטה את העניין והחלה להכתיר אותו ככוכב אך הסטרובס עדיין היו רחוקים מלהרוויח כסף. וויקמן: "כשהגענו לבתי מלון היה לנו טריק. מי שהיה לבוש באופן הכי מהודר מאיתנו באותו רגע היה מזמין חדר ליד מדרגות החירום כך שכל האחרים היו ישנים על המדרגות".

וויקמן לא וויתר על נגינה לאמנים אחרים. ערב אחד הוא ליווה בקלידים את אלטון ג'ון ברויאל פסטיבל הול שבלונדון. שם פגש אותו המפיק גאס דאדג'ן (שהפיק אז את אלטון) והקלידן המתוסכל הביע בפניו את אי שביעות רצונו מהסטרובס. דאדג'ן הבין היטב את ההתמרמרות כי הוא הפיק בעבר את הסטרובס וידע כי קאזינס מתנהג כשליט ולא נותן לאף אחד אחר להכניס שירים מפרי עיטם ללהקה.

הערב האחרון של וויקמן עם הסטרובס נערך בנורוויץ'. וויקמן שתה כהוגן ועלה שיכור לבמה. שאר חברי הלהקה ראו בו אדם בלתי נסבל באותו ערב וידעו כי בכל מקרה זה הערב האחרון שלו איתם. לאחר המופע הוא נכנס לוואן ההסעות כשהוא מתלונן כי הוא מרגיש חולה. ירד שלג בחוץ. אז שאר חברי הלהקה החליטו לעצור את הוואן, לפתוח את הדלת ולהעיף את וויקמן לשלג כשרק טי שירט ומכנסיים עליו. לאחר חמש דקות הם הבינו כי המעשה שלהם לא אחראי והחזירו אותו לוואן ומשם דהרו לכיוון בית החולים. לאחר חצי שעה הוא יצא עם כסא גלגלים ושאיבת קיבה.

יום אחד, שיחת טלפון קריטית העירה אותו באמצע הלילה. זה היה כריס סקווייר הבסיסט של להקת יס. וויקמן הנזעם נבח עליו בטלפון שהוא חוצפן להתקשר באמצע הלילה ולפיכך אינו מעוניין להצטרף ללהקת יס. רק למחרת הוא נזכר בשיחת הטלפון ההזויה ומיהר להתקשר לסקוויר ולבשר לו שהוא מוכן לנסות.

עזיבתו של וויקמן את ההרכב פגעה עמוקות ביחסיו עם מנהיג הלהקה, דייב קאזינס (שאף ניגן באלבומו הראשון של וויקמן). השיר TOMORROW באלבום הבא של הסטרובס, GRAVE NEW WORLD, הוקדש באופן נזעם וחד משמעי לעזיבתו הפתאומית של וויקמן מבלי לומר שלום כמו שצריך. אך השניים השלימו במהרה וקאזינס אף ניגן באלבום 'ששת הנשים של הנרי השמיני' שהקליט וויקמן בשנת 1973. קאזינס סיפר שנים לאחר מכן: "ריק היה חייב להרחיב את העולם המוזיקלי שלו ולהקת יס הציעה לו הרבה יותר כסף ממה שיכולנו לשלם לו. למדתי המון על מוזיקה מצפייה בנגינתו של ריק. למדתי לנגן אוקטבות בידי השמאלית והרבה שירים של הסטרובס צמחו בזכות זה".

האלבום FROM THE WITCHWOOD הגיע למקום ה-39 במצעד האלבומים הבריטי. עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו: "הכל פה פשוט מושלם, החל מעטיפת התקליט הכפולה ועד למוזיקה המוקפדת ביותר. דייב קאזינס מוכיח לנו שוב שהוא אחד מכותבי השירים היחידים שבאמת מבינים את המילים שכתבו לעצמם לשיר".

אך עם כל המתחים והבלגאן שאפפו את האלבום, המוזיקה בסוף היא המנצחת. ויש כאן מוזיקה יפהפייה ובשפע. אז קחו לעצמכם ארבעים דקות (רצוי בערב או בלילה - כשאף אחד לא מפריע לכם...) וצאו למסע בתוך היער הקסום של הסטרובס. הנאה מובטחת.

*****

ג'ק ברוס, הבסיסט לשעבר מלהקת ה'רוק פגז / אגו מופרז' (CREAM), הצליח להוכיח, בקריירה העשירה שלו, שהוא היה מוזיקאי מהנשמה שתר תמיד אחר האמת. אחד התקליטים שמוכיחים זאת היטב הוא HARMONY ROW, שיצא ביולי 1971.

אלבום מעולה זה הגיע לאחר אלבום בכורה מצוין (SONGS FOR A TAILOR, ששמו הוא לזכרה של ג'ני פרנקלין, שהייתה מעצבת בגדים מלוס אנג'לס שנהרגה בתאונה עם להקת פיירפורט קונבנשן) ואלבום ג'אזי לגמרי בשם THINGS WE LIKE, שהוקלט קודם לכן אך נדחה ביציאתו כי לא היה מסחרי.

הגישה של ברוס להכנת האלבום הזה הייתה לאפשר לכל נגן להוסיף משלו למוזיקה. הוא כתב רעיונות חלקיים לשיריו בכוונה תחילה כדי לאפשר לאחרים להשלים משלהם. אלן מארשאל המתופף ציין פעם בראיון כי למד המון מבחינת מקצבים א-סימטריים מג'ק ברוס.

רוב הסשנים לאלבום הזה נערכו בינואר 1971 באולפני קומאנד בלונדון. ברוס הרוויח דבר נוסף בקונספט של שלושה מוזיקאים בלבד באולפן והוא את היכולת שלו להקליט מגוון כלי נגינה שונים תחת ידיו. הוא ניגן באלבום בבס, צ'לו, גיטרה אקוסטית, כלי הקשה, פסנתר, אורגן ומפוחית. יש בשירתו של ברוס המון הבעה וייחודיות שמביאים את קולו לרמה של כלי נגינה נוסף באנסמבל ואפשר לשמוע בקולו כיצד הוא יונק כאב וכנות ממעמקי נפשו על מנת לשתף אותם עם קהל מאזיניו.

דוגמה נהדרת לכך היא בקטע FOLK SONG. הפתיחה של השיר, עם אורגן ההאמונד, הושפעה ממלחין בשם MESSINEN שברוס החל להקשיב לו באדיקות ואהבה בתקופה ההיא. המילים של השיר הזה נכתבו על ידי שותפו הקבוע ליצירה, פיט בראון, כמחווה לנישואיו של הבסיסט לאשתו ג'נט.

השיר שפותח את האלבום, CAN YOU FOLLOW, נכתב במקור כקטע אינסטרומנטלי בשם GREEN HILLS. השיר MORNING GLORY בא להמחיש תמונה של העיר גלאזגו, כפי שבראון חש אותה. בשיר POST WAR ניסה ברוס להשתמש באלמנטים שונים של אווירה באותו השיר. כל שיר - תמונה מוסיקלית עשירה ומענגת והביקורות היו מצוינות. עיתון 'מלודי מייקר' פרסם ביקורת באותו חודש: "ג'ק ברוס, שליש מלהקת קרים, הפך למעניין ביותר מהשלישייה. השירים הגאוניים שיצר מורכבים אך לא יומרניים".

עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו: "אני דוחק בכם להקשיב לאלבום הזה, כי הוא ישתלט עליכם ברגע שההילה של אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר תיחלש".

תמונת העטיפה הקדמית נלקחה ברחוב בגלזגו. הילדים שבעטיפה שיחקו בדיוק כשג'ק והצלם הגיעו לשם וביקשו מהם להצטלם עמו באופן ספונטני לעטיפה. הם הזכירו לג'ק את מה שהוא היה כילד והוא נתן לכל אחד מהם מטבע כסף לאות תודה. הם היו מאושרים.

למרות כל הכתבות המשבחות, האלבום נכשל במכירות. הוא לא נכנס כלל למצעד התקליטים הבריטי (לעומת SONGS FOR A TAILOR שהגיע, לפני כן, למקום ה-6) ואפשר להסביר את הכישלון כך: הרבה מעריצי להקת CREAM קנו את אלבומו הראשון של ג'ק ברוס, SONGS FOR A TAILOR , מבלי להקשיב לו. הם פשוט ציפו להמשך ישיר של להקת CREAM. מה שהם קיבלו כשהגיעו עם התקליט לביתם והקשיבו לו זה מוזיקה שונה למדיי מהשלישייה המפורסמת ההיא. לפיכך, כשהאלבום HARMONY ROW יצא, הרבה מהם כבר לא טרחו לקנות אותו כי ידעו שהוא לא ממשיך בקו שהם אהבו.

*****

בעולם הרוק יש המון סודות שמורים היטב. אלה סודות שמתגלים רק אם חופרים לעומק. אחד הסודות, שהוא למעשה אוצר שמור היטב, הינו סופר-גרופ אמיתי אך נעלם מהעין ומהאוזן. גבירותיי ורבותיי - קבלו את CAPTAIN BEYOND, עם תקליט הבכורה שיצא ביולי 1972.

הכל התחיל בשנת 1971 כשלהקה ידועה ומצליחה בשם איירון באטרפליי התפרקה וממנה יצאו שני חברים לדרך חדשה. אלו הם לי דורמן הבסיסט ולארי "ריינו" ריינהארדט הגיטריסט.

הם צירפו אליהם מתופף בשם בובי קאלדוול (שניגן לפני כן בלהקה של ג'וני ווינטר) ואת הזמר הראשון של דיפ פרפל, רוד אוונס. ללהקה היה גם קלידן שפרש לפני הקלטות האלבום הראשון. השם של הלהקה הומצא ע"י בסיסט להקת יס, כריס סקווייר מבלי שהוא התכוון לכך. זה קרה כשלהקת יס הצטרפה לסיבוב הופעות עם איירון באטרפליי ושתי הלהקות חלקו את אותו האוטובוס שהסיע אותם להופעות.

יום אחד ראה סקווייר את לארי "ריינו" ריינהארדט יורד מהאוטובוס ועיניו אדומות אחרי לילה של חוסר שינה ועישון סמים מאסיבי. אז הוא מיהר להגיד לו, "אתה נראה ממש כמו קפטיין ביונד". הרעיון נשאר בראשו של הגיטריסט טרוט העיניים.

ריינהארדט ודורמן היו המומים מהפירוק הפתאומי של איירון באטרפליי (ריינהארדט: "האורגניסט שלנו, דאג אינגל, פתאום הודיע לנו שהוא רוצה להיוולד מחדש כנוצרי אדוק. הסתכלנו עליו כאחד שנטרפה עליו דעתו"), אך התעשתו וצירפו אליהם את המתופף בובי קאלדוול.

רוד אוונס, שעבר לגור בלוס אנג'לס עם אשתו הטריה אחרי שפוטר מדיפ פרפל, התגלגל לג'אם עם השלישייה הזו ונכנס להרכב. בראיון, שנערך לא מזמן עם קאלדוול המתופף, הוא ציין שאוונס היה זמר נהדר עם סגנון מעולה אך סבל מחוסר ביטחון תהומי. אוונס פרש מהלהקה ארבע פעמים לפני שבכלל יצאה לסיבוב הופעות ראשון כי הוא היה בטוח שהוא לא זמר מספיק טוב לספק את העבודה. השאר שיכנעו אותו להישאר.

לפי המלצתו של דוואן אולמן (הגיטריסט של האחים אולמן) הוחתמה הלהקה ךלברת התקליטים CAPRICORN, שהתלהבה מהרעיון שהנה תהיה לה עוד להקת רוק-דרומי בסגנון האחים אולמן. איזו הפתעה ציפתה לה...

האלבום הראשון של הלהקה הוקלט ויצא בשנת 1972, בשתי גרסאות; האחת עם עטיפה רגילה והשנייה כעטיפה בתלת מימד. הכיוון המוזיקלי היה רוק מתקדם עם שירים שחוברו יחדיו למין יצירה אחת ארוכה ללא הפסקות. כשחברת התקליטים שמעה את התוצאה היא נחרדה כי דרשה מהלהקה לספק רוק-דרומי בסגנון האחים אולמן, אך חברי הלהקה התנגדו מהסיבה שאין להם את האפשרות לעשות מוזיקה שכזו. התוצאה למעשה זה הגיעה בצורת יחסי ציבור ללהקה ולאלבום הראשון ששאפו לאפס. מה שהוביל למספר הופעות זעום ומכירות של התקליט בהתאם.

עיתון CIRCUS האמריקאי פרסם ביקורת בנובמבר 1972: "שימו לב שימו לב! קפטיין ביונד הגיע עם צליל קוסמי שלעתים מרשים ולעתים תפל כמו לחם של אתמול. יש פה איחוד של פ'אנק אמריקאי עם רוק בריטי, שמזכיר פה ושם את דיפ פרפל בימיה הראשונים. יש פה תקליט טוב שלעתים נמתח יותר מדיי ברעיונותיו".

בעיתון אשבורי פארק פרס, מניו ג'רזי, נכתב אז בביקורת: "כאשר ארבעת המוזיקאים הצעירים שיוצרים את הקבוצה הזו התאחדו, היה להם משהו של התחלה. לאחר התפצלות להקת איירון בטרפליי בשנת 1971, לארי ריינהארט ולי דורמן, גיטרה מובילה ובס, בהתאמה, חברו למתופף לשעבר של ג'וני ווינטר, בובי קאלדוול. לשלישיה הצטרף מהר מאוד רוד אוונס, שהקדים את איאן גילאן כסולן דיפ פרפל בימי הלהיט HUSH. התוצאה הייתה קפטיין ביונד עתיר האנרגיה, המורכב מוזיקלית והמקורי מאוד.

זה, האלבום הראשון שלהם, הוא כלי מרשים לסאונד שלהם, איחוד של רוק אמריקאי פ'אנקי ורוק בריטי צפוף יותר, עם נגיעה קוסמית. חמשת הקטעים בצד הראשון של האלבום מגוונים והצד השני, ללא ספק הטוב יותר, מורכב משניים ארוכים. יש הרבה מה לומר ללהקה הזו ובסגנון משלה".

הופעת הבכורה של הלהקה, כאמור, הייתה בסוף אפריל 1972 ולמזלם של מעריצי הלהקה היא צולמה ומהווה כרגע הדוקומנט היחיד בו ניתן לראות את החברים בתזוזה ובנגינה משותפת. חברת התקליטים לא אהבה את מה שקפטיין ביונד הנחיתה עליה והחליטה להענישה תוך השמתה בסיבובי הופעות כלהקת חימום ללהקות כמו "שה נה נה" (שהייתה הרכב שחיקה את סגנון שנות החמישים המאוחרות של הרוק'נ'רול). חברי קפטיין ביונד זכו למטחים של ירקות ושאר חפצים שנזרקו עליהם מצד מעריצי "שה נה נה". אחת הטעויות המרכזיות של קפטיין ביונד הייתה למנות את מנהל חברת התקליטים שלה שיהיה גם המנהל האישי.זה עלה לה ביוקר.

בובי קאלדוול הבין במהרה שמהלהקה הזו לא תצמח ישועה והוא פרש. במקומו הובאו מתופף ונגן כלי הקשה, מה שהפך את האלבום השני, SUFFICIENTLY BREATHLESS, שיצא בשנת 1973, לשונה מקודמו.

מיד אחרי צאת האלבום השני הודיע רוד אוונס, באופן פתאומי, שהוא עוזב.

*****

ביולי בשנת 1972 יצא התקליט SAINT DOMINIC PREVIEW של ואן מוריסון.

ברולינג סטון נכתב כך בזמנו בביקורת על האלבום הזה: "זה התקליט של ואן מוריסון שהופק באופן השאפתני ביותר עד כה ומציג מכלול מרשים של רעיונות מוזיקליים שניתן ליהנות מהם ברמות רבות. אף על פי שאין באלבום נגישות מיידית כמו באלבום TUPELO HONEY, בהיותו פחות צפוי מבחינה מלודית ועלום יותר מבחינה לירית, התוכן הכללי שלו הרבה יותר מוזיקלי, עשיר והרפתקני.

חמישה מתוך שבעת השירים של האלבום ממשיכים את המקום שבו נפסק האלבום הקודם, שכן מוריסון והצוות שלו מרחיבים את האפשרויות של צליל המיינסטרימי שאפיין את שלושת האלבומים האחרונים שלו. לעומת זאת, שני השירים הארוכים ביותר, LISTEN TO THE LION ו- ALMOST INDEPENDENCE DAY אורכם 10 ו-11 דקות בהתאמה, ומסמנים חזרה מבורכת לחיוניות המדיטטיבית של ASTRAL WEEKS. דו הקיום של שני הסגנונות באותו תקליט מתגלה כמרענן מאוד; הם משלימים זה את זה בכך שהם מדגישים את הרבגוניות המדהימה בדמיונו המוזיקלי של ואן.

כמו ב- TUPELO HONEY, מצב הרוח כאן הוא של חגיגה וציפייה. לעתים קרובות יש תחושה של מצג מיסטי מרגש וכל זה בא לידי ביטוי במגוון כה מסנוור של דרכים שבהתחלת ההאזנה נראה כי סיינט דומיניק היא יצירה פחות מאוחדת מאלבומים קודמים. אולם העניין הוא שמוריסון מכריז במכוון על חירותו המוזיקלית. יש פה תמונות של מסעות בשפע, מה שמספק זימון להרפתקה גבוהה. האלבום רק משתבח משיר לשיר. לטעמי, האיכות המשכנעת ביותר של מסעותיו של ואן מוריסון מגולמת בעצם בכך שהכוחות שהוא מעלה הם מעבר לביטוי מדויק".

בעיתון NEW MEXICAN נכתב עליו בזמנו בביקורת: "זה אלבום טוב, טוב יותר מרוב הדברים בשוק הפופ כיום. האשמה הגרועה ביותר שלו היא רק שזה לא מה שהיינו רוצים אחרי הציחצוח והשירה של TUPELO HONEY. היכולת לייצר סדרת אלבומים, כל אחד טוב יותר מהתקליט שלפניו, מפרידה בין גאונות מוזיקלית לכישרון מוזיקלי. למוריסון יש כישרון, וכמה שירים מהאלבום החדש, טובים יותר מכל מה שנכתב בעבר. אבל, לכל הדעות, לאלבום הזה פשוט אין את הניצוץ או את השליטה המוזיקלית שקודמו התמלא בה.

הצד הראשון של האלבום החדש הוא בהחלט החזק יותר. לשירים בצד השני יש שורה או שתיים של עבודת אורגן או גיטרה צעקנית שעשויים לתפוס אותך, או כמה מילים שאומרות את זה בדיוק כמו שצריך. אבל זו לא דרך נחמדה כמעט לבזבז חצי שעה. כל השירים בתקליט נכתבו על ידי מוריסון".

*****

ביולי 1976 יצא תקליטו הידוע ביותר של אל סטיוארט, YEAR OF THE CAT.

עד אז נהג אל סטיוארט להקליט את כל המוזיקה לאלבומיו לפני שכתב להם את המילים. הוא עשה זאת כי ידע שרוב הכסף בהפקה הולך למוזיקאים שמנגנים. גם בתקליט YEAR OF THE CAT הוא השתמש באותה שיטה. כל הפלייבקים היו מוכנים לפני שהוא יצק להם מילים.

סטיוארט: "אי אפשר היה להימנע מההיסטוריה של המקום ההוא. אתה נמצא בחדר ומישהו אומר 'הם בדיוק הקליטו פה את יום בחיים. יום אחד פגשתי שם את לינדה מקרטני. ביום אחר פגשתי את אלן קלארק שהיה בהוליס". שנת החתול היא מושג באסטרולוגיה ויאטנמית. השנה הזו מתרחשת אחת ל-12 שנה. זו אמורה להיות שנה בה אין כלל לחץ. במקור הייתה זו האסטרולוגיה הסינית שציינה את 'שנת הארנב' אחת ל-12 שנה.

הויאטמנים החליפו את הארנב בחתול. שנת החתול נפלה על 1975, שנה לפני צאת התקליט. כנראה סטיוארט כתב את השיר בידיעה הזו. הוא סיפר בראיון שהמושג 'שנת החתול' הוא ביטוי סלנג ליחסים רומנטיים, שמתוארים באופן מופלא על ידי כתיבתו הנהדרת.

במקור כתב סטיוארט את השיר עם מילים על נושא אחר לגמרי. הוא נזכר בקומיקאי הבריטי, טוני הנקוק, אותו ראה בהופעה בשנת 1966 באנגליה. ההופעה הייתה רעה מאד והנקוק היה נתון אחריה במצב רוח גרוע בהתאם. את מורת רוחו שפך האמן העצוב לקהל באומרו שהיה רע על הבמה ושהוא בכלל לא רוצה לעמוד שם. אך הקהל הגיב בצחוק רועם כי חשב שהנקוק משחק תפקיד קומי מולו. סטיוארט, שנכח שם, קלט לפתע שהאמן מדבר מליבו ברצינות תהומה וקשה.

הנקוק התאבד שנתיים לאחר מכן עם מנת יתר מכוונת. במקור קרא סטיוארט לשיר בשם FOOT IN THE STAGE אך הרגיש כי הוא מנצל טרגדיה של מישהו אחר בשביל שיר והחליט לשנות את המילים.

בנוגע לשיר הנושא, סטיוארט לא אהב את סולו הסקסופון שבו. זה היה רעיון של אלן פארסונס המפיק להקליט אותו.

סטיוארט: "סקסופונים נשמעו לי תמיד כמו פרות פצועות. מעולם לא אהבתי אותם. ההתנגדות שלי לסקסופון הגיעה מכך שהכלי הזה לא מתחבר עם פולק-רוק. אלן פארסונס אמר שנקליט את הסקסופון ונחשוב על זה. ישנתי על זה ובבוקר זה עדיין נשמע לי כמו פרה פצועה, אך כל האחרים אהבו את זה אז נאלצתי לוותר. חשבתי שזה גם כך השיר האחרון בתקליט ולכן אנשים לא יגיעו עד אליו".

התקליטון של סטיוארט, עם השיר הזה, הוא היחיד שלו שנכנס למצעד הבריטי. הכניסה למצעד אירעה ב-29 בינואר 1977. בשבוע השלישי לצעידתו הגיע למקום ה-31 (המקום הגבוה ביותר מבחינתו) ובסה"כ צעד השיר במצעד שישה שבועות.

עטיפת התקליט עוצבה בידי סטורם ת'ורגרסון מחברת HIPGNOSIS, שעיצבה עטיפות גם לפינק פלויד ולד זפלין. כשסטיוארט ראה את הרישום הראשוני לעטיפה הוא חשב כי הוא יפהפה אך לא היה לו מושג כיצד זה ייראה כעטיפה לתקליט.

בצד האחורי של העטיפה נראה סטיוארט בחליפה אופנתית לסבנטיז. הוא קנה את החליפה הזו לחתונה של חבר בשנת 1976 כששנה לאחר מכן הפכו החליפות הלבנות לדבר נחשק ואופנתי, בגלל ג'ון טרבולטה והסרט 'שיגעון המוזיקה'. סטיוארט סיפר כי לא לבש את החליפה מעולם לאחר שהצטלם עמה לעטיפה.

*****

ביולי בשנת 1971 יצא תקליט חדש ללהקת דיפ פרפל ושמו FIREBALL.

הגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, בראיון משנת 1995: "התקליט FIREBALL היה מבחינתי זוועה ואסון לחלוטין. אין בתקליט ההוא דבר שאני מוצא בו בעל ערך. אני אפילו לא זוכר איזה שירים יש בו. השיר DEMON'S EYE הוא סתם 'ריף' ולא מעבר לזה. השיר ANYONE'S DAUGHTER היה סתם קריצה מיותרת על מוזיקת קאנטרי. השיר NO NO NO הוא מבחינתי ממש על גבול הבנאליות. אנשים אוהבים מאד את שיר הנושא אבל מבחינתי זה סתם קטע מהיר עם תוף-בס כפול ורעש של מיזוג אוויר בהתחלה שלו".

בסוף שנת 1970 החליטה להקת דיפ פרפל שאלבומה הבא צריך להיכתב באופן שונה מהמקובל. לא עוד כתיבת שירים בחדרי מלון במהלך סיבובי הופעות. הפעם הוחלט שכל הלהקה תתגורר במקום מבודד ללא הפרעות, על מנת ליצור מוסיקה. המקום שהוחלט לדבר שכזה היה DEVON באנגליה. אך השהייה שם לא הייתה יצירתית כמו שציפו ממנה. הזמן הוקדש בעיקר ברביצה בפאב המקומי. הגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, אהב לבצע שם סשנים של סיאנס. הוא אף שלח את חברתו של המתופף, איאן פייס, כדי לבקש לסשנים האלו את הצלב שהיה תלוי על שרשרת לצווארו של הבסיסט, רוג'ר גלובר. הבסיסט סירב לכך. דבר שעלה לו ביוקר.

באחד הימים לאחר מכן ישב גלובר בחדרו כשלפתע פילח גרזן את הדלת. גלובר המבוהל הספיק לרוץ ולראות את גבו של בלאקמור שברח משם. התקרית של בלאקמור עם גלובר הייתה קטנה לעומת הקרע שהחל להיפער בין הגיטריסט לזמר הלהקה, איאן גילאן.

לקראת סוף 1970 התראיין גלובר לעיתון ואמר כי האלבום הבא של הלהקה ייצא במרץ 1971. ההתבטאות שלו הייתה רחוקה מהמציאות כי מספר החומרים הגמורים בתקופה הזו היה דל. שני שירים מהסשנים יצאו בינתיים כתקליטון במטרה לכסות על הפער. אלו הם STRANGE KIND OF WOMAN והשיר I'M ALONE שנח בצד ב' של התקליטון. השיר STRANGE KIND OF WOMAN הצליח במצעדים למרות שהמילים שלו דיברו על פרוצה. יש הטוענים כי השיר הזה נכתב על חבר של איאן גילאן שהתאהב בבחורה, התחתן איתה והיא מתה שלושה ימים אחרי החתונה.

למרות שהוחלט לפני כן שכל חברי הלהקה יקבלו קרדיט כתיבה שווה בלחנים - בלאקמור החל להראות סימני חוסר שביעות רצון מההסכם הזה. הזמן החל להפוך לסיר לחץ. במאי 1971 החלה חברות התקליטים לאבד את סבלנותן. חברת התקליטים בארה"ב הפעילה את הלחץ הגדול יותר כי הלהקה הייתה אמורה להגיע לשם להופעות כבר בחודש יולי ואין לסיבוב הזה הרבה משמעות ללא אלבום חדש לקידום. איאן גילאן הבטיח בראיון שגם לקהל הבריטי יהיה את השיר על האישה המוזרה באלבום לכשיצא שם. אך ההבטחה הזו נדחתה על הסף על ידי חברת התקליטים שהעדיפה את השיר DEMON'S EYE במקומו. האלבום יצא באנגליה רק בספטמבר 1971.

מנקודת מבט אישית קצת כואבת שלי כקלידן; בתקליט הזה כבר היה ברור שמקומו של האורגניסט, ג'ון לורד, הושם בצד לטובת שליטתו של בלאקמור. הגיטריסט חשב אז אפילו לפרק את דיפ פרפל ולהקים הרכב-טריו חדש עם המתופף, איאן פייס, ועם הבסיסט של להקת ליזי הרזה, פיל לינוט. לאחר ניסיון הקלטה, הובן שהעסק לא מתרומם. בלאקמור ופייס חזרו לדיפ פרפל.

אבל היה ברור ללורד שאין יותר מקום לרעיונותיו השאפתניים בלהקה. מה שהוא עשה עם דיפ פרפל בסיקסטיז (כולל יצירה סימפונית שלו בשם "קונצ'רטו ללהקה ותזמורת") לא מצא מקום עם שאיפותיו של בלאקמור להתחרות כהלכה בלהקות הרוק הכבד האחרות שפעלו אז בשטח. לורד בלע את הרוק וסיפק בעיקר תפקידים שהדגישו את הריפים של בלאקמור. ימי סולואי ההאמונד המרהיבים של העבר הצטמצמו.

*****

ביולי בשנת 1974 יצא התקליט הזה של אריק קלפטון. היה זה אלבום הקאמבק המפואר.

"461 שדרת האוקיינוס" ​​הוא אלבום הסולו האולפני השני של אריק קלפטון.

לאחר שהתגבר על התמכרותו להרואין, קלפטון חיפש להקה לעבוד איתה על שירים חדשים וקיבל קלטת דמו ששלח לו חברו הבסיסט קרל ריידל, שהיה הבסיסט לשעבר של דרק והדומינוס. בקסטה היו שירים שבוצעו על ידי ריידל עם הקלידן דיק סימס והמתופף ג'יימי אולדייקר. קלפטון שמע כי מצויין וטס למיאמי כדי להקליט עם הנגנים וטכנאי ההקלטה המיומן, טום דאוד. מנהלו של קלפטון, רוברט סטיגווד, שילם גם את דמי השכירות לקלפטון שהתגורר בבית ששכן בכתובת שעל שמה נקרא האלבום.

בגלל תקופה של סערה אישית, קלפטון לא ניגן בגיטרה במשך שנתיים, למעט הבלחות פה ושם. כשיצא מהתמכרות ההרואין שלו, היה זה קלפטון חדש. הוא ניגן אחרת בגיטרה וגם התמכרותו פנתה מההרואין לאלכוהול.

ביולי 1974פורסם ברולינג סטון ראיון עם קלפטון והנה כמה ציטוטים שבחרתי משם:

"יצאתי לשלוש שנים של קיפאון (משנת 1971 ועד 1974) כי עבדתי יותר מדי וחשפתי את עצמי בהתאם עד שזה ממש הבהיל אותי. יכול להיות שגם מעכשיו אעבוד קשה עוד שלוש שנים ואז איעלם שוב. החומר שכתבתי בעת היעלמותי כה מדכא שלא נראה לי שאשתמש בו. בתקופה הזו איבדתי המון כסף ונאלצתי למכור גיטרות ומכוניות כדי לממן את הסמים. זו הייתה תקופת משבר רצינית.

ניסיתי לשמור בסוד שהפכתי נרקומן אך הסוד הזה התגלה במהרה. כשראיתי מכורים להרואין, ריחמתי עליהם והתרחקתי מהם במחשבה כי הם מבזבזים את חייהם כך. אבל אז הציעו לי הסנפה אחת, לקחתי וזה עשה לי טוב. כשהתרוממתי מההרואין בפעם הראשונה, אז הבנתי מדוע אנשים הופכים מכורים לזה ומדוע הם גונבים דברים כדי לממן את זה. כשג'ימי הנדריקס, שכה אהבתי אותו, מת אז התיישבתי בגינה שלי ובכיתי יום שלם על כך שלא לקח אותי איתו. ממש כעסתי עליו על כך. מכל השירים שכתבתי יש כרגע שניים שאני הכי גאה בהם. אלו הם GIVE ME STRENGTH ו- LET IT GROW. כי הם נשמעים נהדר בתקליט ואלו גם ההישגים האחרונים שלי.

לפני כן היה שיר אחד בלבד שהייתי מאד גאה בו והוא ליילה, עכשיו עליי לצאת לסיבוב הופעות כי נגזר עליי לעשות את מה שעשו הסטונס וזה לצאת מאנגליה בגלל ענייני מס הכנסה. אני אסתובב בדרכים וכך הם לא יתפסו אותי ויקחו ממני את מה שהרווחתי".

באחד השירים שקלפטון היה הכי גאה בהם, לפי הראיון, נוצרה בעיה רצינית. זה השיר GIVE ME STRENGTH, ששנתיים לאחר צאתו כבר עורר עניין ולא בגלל הביצוע הנהדר של קלפטון.

קלפטון פרסם את השיר כיצירה מקורית שלו כשנתגלה שזה שיר שנכתב בשנות הארבעים על ידי זמרת גוספלים ושמה לואיס קינג, שטענה כי היא זו שכתבה את זה ולא קלפטון. קינג, שגרה אז בשיקגו, טענה שהשיר נכתב בתקופה קשה בחייה. היא רשמה את זכויות השיר לשמה ולשם מעבדת השיר, רוברטה מרטין. זה הפך סטנדרסט של גוספל שבוצע רבות ואף הוקלט לפני שקלפטון לקח אותו אליו ואף השתמש בעיבוד של מרטין. הוא שינה פה ושם את המילים.

קלפטון נשאל על השיר, על ידי הסופר סטיב טרנר, לפני שנתגלה דבר ההעתקה, וכך אמר לו: "זה היה קל לכתוב את השיר הזה. כי אין פה כתיבה חדשה. זה יכל להיות שיר של כל אחד. אין משהו מיוחד במילים".

קינג לא שמעה על קלפטון עד שמפיק בשם טוני היילבוט התקשר אליה. קינג מיהרה להגיד להיילבוט: "האל שלח אותך אליי. הכסף שמגיע לי מהעתקה זו בהחלט יעזור לי". אבל לא היה לה אז את סכום הכסף הנדרש לתבוע את שמגיע לה ועד היום הקרדיט לשיר נשאר בשמו של קלפטון.

בשנת 1988 הסביר קלפטון בעניין תקופת 1974 בה יצא מקיפאון בו היה שרוי עקב התמכרות להרואין:

״לא היו עמי רעיונות להרכבת התקליט 461 OCEAN BOULEVARD. פשוט ג׳ימג׳מתי וניסיתי להרכיב מזה משהו. כנראה היו לי כמאה שירים לבחור מהם אבל פחדתי לחשוף את עצמי יותר מדי, עם לומר שכתבתי בזמן שהייתי מסוגר בביתי ומכור להרואין. לא הכרתי את האנשים שהרכיבו את להקת הליווי החדשה שלי ולא היה לי קל לבוא אליהם עם חומרים. הגיטריסט, ג׳ורג׳ טרי, השמיע לי את התקליט BURNIN של להקת המקוננים, שהיה בו השיר ׳אני יריתי בשריף׳. לקח לי זמן להסתגל לזה כי באתי ממקום שונה לחלוטין. השיר על השריף מוצר עם להקה שהרוב בה הגיע מאזור שונה לחלוטין מג׳מייקה. זה היה מוזר והדרך היחידה בה יכולתי לשים את חותמי בשיר הייתה לשיר אותו ולנגן פה ושם קצת גיטרה. התקליט שלי יצא, השיר על השריף הפך להיות להיט ובוב מארלי התקשר אליי. שוחחנו כחצי שעה ושאלתי אותו אם הסיפור בשיר אמיתי. הוא לא הסגיר בפניי את מה שנכון ודאג לשמור על עמימות בנושא".

בעיתון בילבורד נכתב בביקורת על התקליט: "מי שמצפה לגלגול נשמות של CREAM או דרק והדומינוס, צפוי להיות מופתע אבל באופן די נעים. הגיטרה המפוארת של קלפטון ניכרת כאן כתמיד, אך נעלמו הסולואים הארוכים שהוחלפו בכמה מהיצירות המשובחות ביותר שנשמעו מזה זמן רב. כסולן הוא משתפר כל הזמן, והוא עובד כאן מקרוב עם הזמרת איבון אלימן, שידועה מהתקליט ישו כוכב עליון. בבחירת החומר שלו ממקורות עממיים מסורתיים, רית'ם אנד בלוז, רגאיי ועוד, הגיטריסט הכמעט אגדי הקיף את עצמו במספר מוזיקאים משובחים כמו קרל ריידל ודיק סימס. בהאזנה ראשונה זה אולי לא נראה מסחרי כמו קלפטון הישן אבל נסו את זה עוד כמה פעמים ותגלו שהוא איש טוב יותר אי פעם".

ברולינג סטון נכתב בביקורת: "בין מרוסן בטוב טעם לכושל ממש, הקו יכול להיות דק ומסוכן. האלבום החדש של אריק קלפטון מתנדנד בצורה מסוכנת על הקצה ממש, מפלרטט איתו. זו מחווה לכריזמה ולכישרונות של קלפטון, ובכל זאת, זה קרוב מדי לנוחות.

האלבום נרתע מהקול העשיר ומהקווים הליריים והזורמים שהפכו את קלפטון לסופרסטאר אומלל. הוא כל כך נחוש לנתק מעברו שלעתים קרובות הוא מנגן בדוברו במקום בגיטרה. האלבום מציג לראשונה סגנון חדש, דק ונבון, שיאכזב רבים - אין לו את היופי או את העוצמה של הצליל הישן. אך מבחינה קצבית הוא מהווה התקדמות. עם הרגאיי ונגיעותיו של בו דידלי, האלבום יכול להניע כפי שלא עשתה אף עבודה הקודמת של קלפטון.

מה שמטריד הוא לא שקלפטון מנגן אחרת, אלא שהוא מנגן כל כך מעט. כשהוא יוצא מעט החוצה, הוא זורח. סולו גיטרת הסלייד המשכנע שלו בשיר I CAN'T HOLD OUT, של אלמור ג'יימס, קישוטיו ב- MAINLINE FLORIDA ושתי ההופעות המורחבות שלו בדוברו מצוינות. אך בדרך כלל קלפטון לא מסתפק רק בהסתרת אורו מתחת לשיח, אלא לעיתים מכבה אותו לחלוטין. בכמה רצועות אנו מציצים אליו רק מדי פעם מאחורי גיטרת הקצב של ג'ורג' טרי.

אם קלפטון היה בלהקה ממדרגה ראשונה, המעשה הנעלם שלו היה פחות מטלטל, אבל דיק סימס הוא אורגניסט נדוש וקווי הבס של קארל ריידל הם מעטים לאורך כל האלבום. רק המתופף ג'יימי אולדייקר מנגן עם אנרגיה ודמיון. הבינוניות של נגניו של קלפטון (שלדעתם, קלפטון פשוט מלווה אותם כנראה) מסבירה חלקית את הרפיון של האלבום. קלפטון תמיד ניגן הכי טוב כשהוא מאותגר ומעודד מנוכחותם של מוזיקאים חזקים ומחוננים כמו ג'ק ברוס, דוואן אולמן וג'ורג' האריסון. אבל אין כאן מישהו במעמד כזה לעודד את קלפטון, והתוצאה היא נוחה ומקצועית, אך לעתים רחוקות, מבריקה. קלפטון מסתפק בקלות יתרה במקום השני הטוב ביותר.

השירה של קלפטון, באופן מפתיע, תופסת חלק גדול מהרפיון. הוא הפך לזמר הרבה יותר בטוח בעצמו ופחות טנטטיבי. כמו ג'ורג' האריסון, הוא לפעמים נשמע יותר מדי מבולבל, אבל הוא תוקף חלק ניכר מהחומר בהתרגשות לבבית. מאמציו הטובים ביותר הם בשירים האיטיים יותר, בייחוד שניים שכתב בעצמו, GIVE ME STRENGTH הקצר ו- LET IT GROW השאפתני יותר (שמהלכי האקורדים בו דומים יותר מדי ל'מדרגות גן עדן' של לד זפלין - נ.ר). את אלו הוא הוא שר בטונים מהודקים שהם כל כך אינטימיים ומשכנעים שהוא נשמע כאילו הוא יושב לצידך.

האלבום סובל מביישנות, אולם סירובו של קלפטון להשוויץ ולספק את ציפיותיהם של אחרים, הוא אמיץ גם אם לא נכון. נראה כי הבעיה שלו היא חוסר היכולת למצוא איזון ראוי. אם נמאס לו מהמוניטין שלו כגיטריסט שובר גבולות, בוודאי שישנן אלטרנטיבות אחרות מלבד להסתתר מאחורי גיטרת הקצב של ג'ורג' טרי. אם הוא מרגיש שסולואים ארוכים הם חסרי טעם, עליו ללכת לקיצוניות ההפוכה ולא לנגן סולו בכלל. הניסיון של קלפטון מובן אך מוגזם, וכתוצאה מכך זה אלבום שקל יותר להעריך אותו מאשר ליהנות ממנו".

בעיתון THE DAILY HERALD (מאילינוי) נכתב בזמנו בביקורת כך: "התקליט הזה מסמן את חזרתו של מאסטר הגיטרה, אריק קלפטון, לאולפן ההקלטות לאחר היעדרות של ארבע שנים. מסיבה זו בלבד האלבום הוא תוספת מבורכת לאוסף שלי. אבל קלפטון לא יכול לסמוך על המוניטין הישן שלו שיוצר מוזיקה כיום. במשך רוב 40 הדקות שלו חסר האלבום החדש את ההתרגשות שקלפטון כמעט תמיד יצר כאשר הוא ניגן עם היארדבירדס, הבלוזברייקרז של ג'ון מאיאל, CREAM, בליינד פיית' ודרק והדומינוס. קלפטון בחר שלא לשלוט באור הזרקורים באלבום הזה ולכן האלבום קצת סובל בגלל זה. בכמה מהשירים, קלפטון אפילו זונח את הגיטרה כדי לנגן דוברו, ולמרות שהוא טוב בזה, זה לא מה שמעריץ של קלפטון ודאי רוצה לקבל.

בצד החיובי, השירה של קלפטון נשמעת חזקה יותר מכפי שהייתה ויש הרבה יותר דגש על קצב בשירים. בכמה שירים, המודעות החדשה הזו לקצב עוברת בבחירת מקצב הרגאיי הג'מייקני והסינגל המטפס במהירות, 'אני יריתי בשריף', מושך במיוחד בעניין זה".

*****

הנה אלבום רוק מתקדם שכדאי לכם להכיר - SCHEHERAZADE AND OTHER STORIES של להקת רנסאנס, שיצא ביולי 1975.

המיזוג בין להקות רוק ותזמורות סימפוניות רחבות היקף הניבו תוצאות מעניינות בתקופת הזהב של הרוק בין השנים 1967 ל-1975. ניסיון מוקדם שילב את המודי בלוז עם תזמורת הפסטיבל בלונדון באלבומה DAYS OF FUTURE PASSED. הביטלס עשו זאת באופן אוונגארדי עם A DAY IN THE LIFE ודיפ פרפל לקחו את זה צעד רחוק יותר בשנת 1969 עם הקונצ'רטו שלהם ללהקה ולתזמורת, שנכתב על ידי ג'ון לורד ובוצע בשידור חי עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית.

בניגוד לרבות מלהקות הרוק המתקדמות, רנסאנס השיגה את הפן הסימפוני של המוזיקה שלה על ידי התמקדות בצלילים אקוסטיים. הלהקה לא השתמשה בגיטרות חשמליות וחלק גדול מעבודת המקלדת מנוגן בפסנתר אקוסטי. הקטע הפותח, A TRIP TO THE FAIR הוא דוגמה מצוינת לגישה זו, שמציגה להקה חכמה מאד שיודעת את מה שהיא עושה. אז הרשו לי להציג את חבריה: הגיטריסט והמלחין העיקרי בלהקה הוא מייקל דאנפורד. הזמרת היא אנני הסלאם, בעלת הקול המושלם (שהיא הודתה שחירשות באחת מאוזניה עזרה לה לייצבו כהלכה). הפסנתרן הוא ג'ון טאוט, הבסיסט הוא ג'ון קאמפ והמתופף הוא טרנס סאליבן.

מילות השיר נכתבו כרגיל על ידי בטי תאצ'ר, שנהגה לקבל את המוזיקה מדאנפורד ולשלוח את המילים בחזרה בדואר. במקרה זה, השיר הפותח היה למעשה על היום בו הסלאם פגשה את רוי ווד, איש להקות THE MOVE ואי.אל.או (בתחילת דרכה).

היא סיפרה: "הדייט הראשון שלי היה עם רוי, דיק פלאנט, שהיה טכנאי האולפן שלנו, ואשתו. נסענו לטריידר ויק (המסעדה הפולינזית) שבלונדון. שתינו מתוך קערות הזכוכית הענקיות האלה, משקה המכונה 'סקורפיון' (עקרב). זה היה כמו קערת דגים מלאה ברום לבן. אני חושבת ששתיתי שתיים, אז הייתי קצת שיכורה. כולנו נהנינו ואז מישהו אמר, 'למה שלא נלך להמפסטד הית'? יש שם יריד'. בסופו של דבר הגענו ליריד, אבל לא היה שם איש. למחרת התקשרתי לבטי והיא ביקשה ממני להודיע ​​לה מה קרה, אז אמרתי לה, 'הלכנו ליריד ולא היה שם אף אחד'. ואז היא כתבה השיר". מערכת היחסים בת ארבע השנים עם רוי ווד הביאה גם לאלבום סולו שהסלאם הקליטה בשנת 1977, בשם "אנני בארץ הפלאות" בהפקתו של ווד. הסלאם: “רוי לימד אותי כל כך הרבה דברים על שירה".

הצד הראשון נסגר עם שיר אחר שאותו כתבה תאצ'ר לאנני האסלם, OCEAN GYPSY, על היחסים הרומנטיים שהיו לזמרת עם מנהל הלהקה אז, מיילס קופלאנד (אחיו של סטיוארט קופלאנד, בעתיד מתופף להקת פוליס).

צדו השני של התקליט הוא כולו יצירה אחת מופלאה, המבוססת על סיפורי אלף לילה ולילה.

בעטיפה האחורית של האלבום נכתבה העלילה: "לאחר שגילה שאשתו בוגדת בו, הסולטן משוכנע שכל הנשים אינן מסוגלות לנהוג בנאמנות אמיתית והוא נחוש לא ללכת שולל שוב, ונשבע לקחת כלה בתולה מדי יום ולהוציא אותה להורג עם שחר. זה גרם למצוקה גדולה בקרב תושבי העיר כאשר בכל יום הוקרבה בחורה יפה נוספת לגאוותו של הסולטן, עד שנבחרה שחרזדה לאשתו החדשה. בניסיון לסיים את ההמתה ביקשה שחרזדה, כבקשתה האחרונה, לספר סיפור לאחותה ולסולטן עד להוצאתה להורג עם שחר. בהסתמך על ידיעותיה בשירה ובאגדות המזרח, סיפרה שחרזדה סיפור שהקסים את הסולטן לחלוטין, אך כפי שהתכוונה, לא הסתיים זה לפני עלות השחר.

אל מול הדילמה להמיתה או לשמוע את סוף הסיפור, סקרנותו של הסולטן ניצחה והוא עיכב את הוצאתה להורג למחרת. כך זה נמשך אלף לילה ולילה עד שהסולטן, שהיה מאוהב עמוק בשחרזדה ולא היה מסוגל להתמודד עם אובדנה, ויתר על נדרו והיא נותרה אשתו במשך כל ימיהם".

הסלאם: "אני חושבת שכאשר היצירה נולדה במקור, מייקל דאנפורד קיווה שיום אחד זה יכול להיות משהו גדול יותר, כמו מחזמר, שהוא עבד עליו במשך כמה שנים".

היצירה עשויה מתשעה קטעים קצרים שנרקמו בצורה מופתית. שלא כמו בצד הראשון של האלבום ובאלבומים הקודמים, יש השתתפות גדולה יותר של חברי הלהקה האחרים כמלחינים. המעבד התזמורתי היה טוני קוקס, שבעבר תיזמר לתקליטים כמו FAMILY ENTERTAINMENT (של להקת פאמילי), ON THE SHORE (של להקת TREES), TIME AND A WORD (של להקת יס) ועוד.

*****

ביולי 1970 יצא התקליט החמישי של סטיב מילר באנד ושמו... NUMBER 5.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו אז כך: "בצורת הרוק'נ'רול של 1970 לא מראה סימני הרפיה כשהקיץ מגיע לסיומו. כמה תקליטים טובים יצאו פה ושם אבל בסך הכל הדברים היו די גרועים. אלבום זה מראה את הבעיות שיש אפילו ללהקות המבוססות הטובות ביותר. סטיב מילר באנד הייתה מהלהקות הכי עקביות במדינה בשנתיים האחרונות, אבל תקליטה החדש לא מתקרב למצוינות של עבודות קודמות.

בהאזנה ראשונה, 'מספר 5' פשוט נשמע כמו אלבום בינוני של סטיב מילר אבל אחרי ששמעת אותו כמה פעמים, אתה מגלה טעות אחר טעות בעיבוד, במיקס - אתה ממש שם לב לזה. כלים מתנגשים, הקול כמעט ואינו נשמע בכמה מהשירים והעסק מועד כמה פעמים לפני שהוא יוצא לדרך. החומר הוא בהחלט מהשורה השנייה והנגינה של הלהקה בדרך כלל חסרת השראה. היעדרותו של גלין ג'ונס המפיק עשויה להיות הסיבה להרבה מהבעיות הטכניות כאן.

סיבה לחולשה בחומר עשויה להיות קשורה לאופי הפוליטי של האלבום. חצי מהשירים עוסקים בנושאים חברתיים ופוליטיים ושירים מסוג זה אינם מראים את סטיב מילר בעוצמתו. כמו רובנו, הוא יכול רק לצאת בהצהרות נזעמות, לשאול שאלות בסיסיות - 'האם אתה תהיה זה שהרג אדם אחר?' - ולא מציע פתרונות אמיתיים. כמו רוב האמנים מדילן ומטה, מילר הוא הטוב ביותר כשהוא כותב על דברים שקרובים אליו ונמנע מהרטוריקה וסיסמאות שכנראה מגיעות עם דיון פוליטי".

*****

ביולי 1972 יצא הפסקול המהמם והאפל של קרטיס מייפילד לסרט מז'אנר ה- BLAXPLOITATION ושמו SUPERFLY, בו הוא הייטיב לרקוח שירים סביב עלילת הסרט שהתמקדה בסחר בסמים בקהילה השחורה.

סופרפליי הוא שמו של סוחר קוקאין שמתחיל להבין שחייו יסתיימו בקרוב בכלא או במותו. הוא מחליט לבנות מסלול בריחה מהחיים על ידי ביצוע העסקה הגדולה ביותר שלו ולברוח כדי להתחיל חיים חדשים. זה כמובן לא היה דבר קל. קטעים כמו FREDDIE'S DEAD, JUNKIE CHASE ו- PUSHERMAN הביאו את הפסקול המושלם לתמונת מצב עגומה ביותר באמריקה של אז.

הסרט והפסקול עשויים להיתפס כניגודים, שכן הסרט מחזיק בדעות מעורפלות למדי על סוחרי סמים, ואילו עמדתו של קרטיס מייפילד היא קריטית בהרבה. האלבום הפך להיות רב מכר מפתיע ובשל הצלחתו, נשכרו שירותיו של מייפילד לספק מוזיקה למספר פסקולים קולנועיים נוספים.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "למעשה, המסר נגד הסמים פה הוא הרבה יותר חזק ומוגדר מאשר בסרט, שדולל על ידי מטרות צולבות סכיזואידיות. הסרט מבליט את תודעת המאצ'יסמו-קוקאין תוך שהוא עושה מוסר פוליטי לגבי התהליך ששומר על סמים בלתי חוקיים, אך רואה שהם מסופקים בכמות לגטו. הדרך היחידה שבה מתייחסים לתודעה פוליטית שחורה היא לגרום לה להיראות חסרת אונים וטריוויאלית.

עם זאת, ה'עלילה' המרומזת במוזיקה ובמילים של קרטיס מייפילד עוקבות מקרוב אחר הקו של הסרט; כל שיר ניתן לזיהוי בקלות עם סצנות שונות; הגישות והתנוחות הרבות שקרטיס נוקט במוזיקה שלו, בין אם זו הפרסונה הקשוחה אך הרגישה או סוג של גוף שלישי נרטיבי, כולן מצביעות על דחיית שליטה בסמים ושחרור עצמי, הנושאים החיוביים ביותר של מה שיהיה סרט בעל השפעה רבה.

אבל האיכות הגדולה ביותר של כל פסקול היא שהוא יכול לעמוד בפני עצמו. זה הוא לא רק פסקול מעולה ומלא דמיון, אלא גם מוזיקה פ'אנקית משובחת והמיטב מבין ארבעת האלבומים של קרטיס מייפילד שנעשו מאז שעזב את להקת THE IMPRESSIONS. התקליט הזה צריך להימכר בכמויות כקוקאין טוב".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.