גראם פרסונס - מלאך נופל שנשרף מהר מדי

ב-19 בספטמבר בשנת 1973 מת גראם פרסונס. יומיים לאחר מכן בוצע טקס שריפת גופתו הביזארי.

גראם פרסונס (או בשמו המקורי, אינגראם ססיל קונור השלישי) לא היה מוכר לציבור הרחב עד יום מותו, אך למרות זאת הוא היה כוכב. פרסונס היה דמות אמריקאית מורכבת, מקסימה וממגנטת, שזמרים בלהקות פופולריות יותר מאלה שבהן פעל חשו לעיתים קרובות מאוימים מנוכחותו. יחד עם זאת, הוא היה כה חסר אחריות ומרגיז כשהיה שיכור ומסומם, עד שגרם לרבים להפנות לו גב.

אף על פי שנולד בדרום (בווינטר הייבן, פלורידה, בשנת 1946), פרסונס לא פיתח שם את תשוקתו למוזיקת קאנטרי. בשנותיו הראשונות הוא סגד לאלביס פרסלי, ומשם עבר לפיטר, פול ומרי ובהמשך לשלישיית קינגסטון.

חלק גדול מבעיותיו האישיות נבע ממשפחתו; אביו, ססיל קונור, ירה בראשו כשגראם היה בן 12, בעוד רבים מסביב חגגו את חג המולד. אמו העשירה נישאה לרוברט פרסונס, שכיסו היה ריק ולשונו חלקלקה. בעוד האם שתתה ללא הרף מהטיפה המרה, פיתח גראם הצעיר יחסי קרבה עם אביו החורג. כשנסע גראם צפונה, הוא למד בהרווארד במשך ארבעה חודשים לפני שנשר ועבר לניו יורק, שם התלהטה תשוקתו למוזיקת הקאנטרי. החמישה ביוני 1965 היה יום מונומנטלי עבור גראם פרסונס. זהו היום שבו סיים את לימודיו בתיכון, וזהו גם היום שבו מתה אמו בגיל 41 משחמת הכבד.

פרסונס היה פעיל מאוד מבחינה מוזיקלית, ובתחילת פברואר 1968 צורף ללהקת הבירדס. הגיטריסט רוג'ר מגווין והבסיסט כריס הילמן חשו שפורמט הטריו של הבירדס מגביל אותם על הבמה ובאולפן. למגווין היה חזון להעמיק יותר בתחום הג'אז, לאחר ששילוב מוטיבים של הסקסופוניסט ג'ון קולטריין פיאר את שירם האלמותי, EIGHT MILES HIGH, שיצא שנתיים קודם לכן.

פרסונס הצטרף לבירדס כנגן שכיר ולא כשותף מלא, מכיוון שהיה חתום אצל המפיק והזמר לי הייזלווד. היו שטענו לאחר מכן כי זה מה שמשך את מגווין והילמן לצרפו – הוא היה מוכשר, אך כזה שלא יכול היה לנגוס בעוגת השותפות. מה שבטוח, זה היה צעד אמיץ ביותר לצרפו, בתקופה שבה עולם הרוק נטה לכיוון המוזיקה הכבדה יותר. הם לא ידעו שצירפו ללהקתם את האיש הנכון ביותר שייקח אותם לאזור שימציא אותם מחדש – קאנטרי רוק! התקליט שיצרו יחדיו, SWEETHEART OF THE RODEO, הפך לחלוצי בתחום ומאז ניצב כקלאסיקה חשובה.

כשפרסונס פרש מלהקת הבירדס, הוא ניגש להקים להקה בשם "האחים בוריטו המעופפים". במהרה הצטרף אליו חבר מתוסכל נוסף מהבירדס – הבסיסט כריס הילמן. אבל התקליט שעשו יחדיו במסגרת החדשה, THE GILDED PALACE OF SIN, היה הרבה יותר מהמשך לתקליט שעשו יחדיו בבירדס.

האחים בוריטו לקחו את הקאנטרי וגררו אותו, בועט וצועק, היישר אל עולם הרוק, עם אפקטים אולפניים וגיטרות סלייד חורקות, כל זאת לצד מנדולינות ופסנתר הונקי-טונק. "כשגראם היה במצב נורמלי", סיפר הילמן, "היה לנו חזון מדהים. חלקנו את אותו הבית אחרי שחווינו מערכות יחסים שהסתיימו. שם מצאנו נחמה יחדיו, ובזכות זה כתבנו שירים נהדרים". ואכן, השניים הגיעו לשיאים משותפים בתקליט הבכורה הזה. הגשתו מלאת הנשמה של פרסונס, בקטע HOT BURRITO שחולק לשני חלקים, היא מהגדולות שלו. השילוב של קאנטרי ורוק בתקליט הוא לא פחות ממופתי. מכירות התקליט לא היו מוצלחות בזמן אמת, אך הוא סלל את הדרך למוזיקאים רבים שצעדו בעקבותיו.

כריס הילמן כתב בספרו: "האחים בוריטו המעופפים. לא יכולתם להרכיב חבורה עדינה יותר של פושעים! הנגנים, שם הלהקה והשירים שכתבנו היו המרכיבים המושלמים למשהו גדול באמת או לגמרי מטורף". אמנם תקליט זה לא נמכר היטב בזמנו, אבל צליל הקאנטרי-רוק שלו הפך למשפיע כמעט מהיום הראשון, והשפיע על אמנים החל מהרולינג סטונס ועד טום פטי, בק ועוד. האחים בוריטו לא היו האמנים הראשונים שהכליאו קאנטרי ורוק. באק אוונס והבוקארוס שלו, למשל, הגיעו לשם ראשונים, בשירים כמו ACT NATURALLY, אבל התקליט של הבוריטוס היה מסומם יותר, סקסי וצעיר יותר.

הילמן: "בסוף 1968, גראם, כריס, סניקי ואני התחלנו להקליט את התקליט הזה באולפני A&M, ששכנו במתחם אולפני הסרטים לשעבר של צ'רלי צ'פלין. לארי מרקס והנרי לוי הפיקו והקליטו את הסשנים. אהבתו האמיתית של הנרי הייתה ג'אז, אבל הוא היה פתוח לעבוד עם הבוריטוס ועם התערובת המוזיקלית יוצאת הדופן שלנו. לארי הבין טוב יותר מי אנחנו ומאוד אהב את השירים שהבאנו לפרויקט. יחד עם החומר שהיה כתוב לגראם ולי, כריס את'רידג' המציא שני שירים יפים שגראם עזר לו לסיים באולפן – HOT BURRITO #1 ו-HOT BURRITO #2. שמות נוראיים אבל מנגינות פנטסטיות – אולי עם הקולות המובילים הטובים ביותר שהוקלטו אי פעם על ידי גראם, ששפך כל גרם של נשמה לתוך הביצועים האלה. זה באמת היה קסום. שנים מאוחר יותר, אלביס קוסטלו הקליט את אחד השירים ובחוכמה שינה את השם ל-I'M YOUR TOY. בסך הכל, התקליט שלנו היה ממש טוב ברמת הביצועים, אבל מבחינת הסאונד, זה לא ממש היה שם".

גם עטיפת התקליט מרהיבה לא פחות, עם פרסונס וחבריו הלובשים בה את החליפות שעיצב עבורם בחור שקרא לעצמו נודי קון והתמחה בשילובים מעניינים ביותר. בחליפתו של פרסונס אפשר לראות עיטורי מריחואנה ונשים עירומות. כמה אופייני.

הילמן הסביר על הקש ששבר את גב הלהקה: "גראם איחר בעשרים דקות להופעה כשהוא התנודד לתוך המועדון שבו עבדנו. הוא היה מסומם לגמרי, וכשההופעה התחילה, גראם הרס אותה לחלוטין. כולנו התחלנו לנגן שיר אחד, וגראם נכנס עם שיר אחר לגמרי. מספר פעמים. תאונת רכבת מוחלטת. לאחר הסט הראשון, ירדתי מהבמה ונסוגתי לחדר ההלבשה, שם צעדתי בכעס קדימה ואחורה. לפתע נכנס גראם לחדר, ודיבר בטשטוש, 'מה העניין, כריס?' פניתי אליו וראיתי שהגיטרה שלו עדיין עליו. המוח שלי התרוצץ. הגיטרה הזו – שנאתי אותה. כולנו שנאנו אותה. הגיטרה הייתה קצת יותר מאביזר, והוא בקושי הצליח לנגן בה. הדם שלי כמעט רתח. זה היה נורא בהתחשב בכך שהוא מעולם לא ניגן בעדינות כלשהי. זה מה שהיה חסר אצל הבחור הזה. עדינות. הוא היה כמו פיל בחנות חרסינה. פשוט לא היה אכפת לו! צעדתי כמה צעדים לכיוון גראם ותקעתי את האצבע שלי בפניו. 'אתה מפוטר!' צרחתי. 'אין לך כבוד לאף אחד, ואני סיימתי עם זה. אתה מפוטר!' גראם חייך. 'אתה לא יכול לפטר אותי', הוא משך בכתפיו, ואני יצאתי למתקפה מילולית זועמת מולו על אנוכיות, חוסר מקצועיות, כבוד עצמי, ומי יודע מה עוד. כשהקול שלי המשיך להתרומם, איבדתי כל שליטה ונתתי אגרוף לגיטרה המטופשת ההיא. 'תגיד תודה שזה לא היה הראש שלך עכשיו', נהמתי כשיצאתי בסערה מחדר ההלבשה והלכתי למכונית שלי".

הרגלי העבודה הרופפים וההתמכרות לסמים של פרסונס השחיתו את הלהקה, והוא החל לבלות עם קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס. פרסונס וריצ'רדס אמרו לסובבים אותם שיש להם אהבה משותפת למוזיקה. עם זאת, הייתה להם גם משיכה משותפת לסמים, אך גופו של פרסונס לא היה חזק כמו גופו של ריצ'רדס כדי להכיל אותם.

גראם פרסונס היה בחור צעיר ויפה תואר שלמרבה הצער לקח את החיים כמובנים מאליהם. הוא טעם כל דבר שהיה בו סיכון ממשי לגופו וידע שימות צעיר. לכן כרת ברית עם מנהל ההופעות, פיל קאופמן, שבה הוחלט שמי מהם שימות ראשון, השני ייקח את גופתו לאתר עץ יהושע ושם ישרפו אותה. אותו אתר היה אהוב עליו מאוד, ולא פעם הוא הגיע לשם עם חברים כדי להתמסטל ולחפש עב"מים בשמיים. מי שהכיר את פרסונס הודה שהייתה לו משאלת מוות בדומה לזו של האנק ויליאמס, אותו זמר קאנטרי שמסלול חייו ההרסני הוביל למותו בתחילת 1953.

בשנת 1973 הקליט פרסונס תקליט, GRIEVOUS ANGEL, שהיה בעיניו הישג משמעותי ביותר. לכן הגיע, ב-17 בספטמבר 1973, לאתר עץ יהושע האהוב עליו, כדי לחגוג את המאורע כמו שצריך עם פיל קאופמן, חברו מייקל מרטין (ששימש עוזר טכני ללהקת הבירדס בזמן שפרסונס היה חבר בלהקה) ובת זוגו דייל מקלרוי. גם חברה ותיקה של פרסונס, מרגרט פישר, הצטרפה אליהם. בבית המלון הקטן שתה פרסונס ג'ק דניאלס ללא הרף. לקראת חצות הלכו השאר לאכול בחוץ ופרסונס בחר להישאר בחדרו. זמן קצר לאחר מכן הם חזרו, דפקו על דלתו ועל חלונותיו ומצאו את פרסונס מחוסר הכרה. פישר הזעיקה אמבולנס ולאחר מכן ניסתה להחיות את פרסונס באמצעות הנשמה מפה לפה.

לאחר מכן גילו אותו חבריו בחדרו כשהוא כחול לגמרי ובקושי נושם. נשימתו דעכה מרגע לרגע, ואחרי חצי שעה של ניסיונות החייאה הם הבינו שהמצב אבוד. מותו נקבע באופן רשמי כשהיה בדרכו באמבולנס לבית החולים. משפחתו של פרסונס בן ה-26 תכננה לקבור אותו בניו אורלינס, אבל שני אנשים הגיעו בקאדילק לרציף העמסת מטען בשדה התעופה של לוס אנג'לס. שם הם אמרו לאחראים שמשפחת פרסונס ביקשה להטיס את הארון משדה תעופה אחר. הם קיבלו את מבוקשם במהרה ודהרו עם הארון לאתר עץ יהושע. יומיים לאחר שריפת הארון שם, עם כמות גדולה של בנזין, התקבלה לפתע הודעה אנונימית במשרדי העיתון רולינג סטון, ובה ביקש האלמוני למסור: "המשימה נעשתה על ידי אנשים שמאוד אוהבים אותו".

המשטרה מיהרה לפעול, מצאה את הגופה במצב בלתי ניתן לזיהוי ליד עץ יהושע, כאשר טבעת שהונחה לצדה הצביעה על זהותה, ועצרה את פיל קאופמן ומייקל מרטיн. השניים הואשמו בגניבה משמעותית, אך שוחררו ב-5 בנובמבר 1973, יום הולדתו ה-27 של פרסונס המנוח, לאחר ששילמו קנס כספי. זה לא היה המעצר הראשון של קאופמן; לפני כן הוא נעצר בעוון סמים, ובכלא הכיר אסיר אחר בשם צ'רלס מנסון. קאופמן התמגנט אז מאישיותו של מנסון ודאג להפיק לו תקליט שיצא בשנת 1970 בשם "שקר - האהבה וכת הטרור".

שרידיו של פרסונס הוטסו בסופו של דבר חזרה לקבורה בניו אורלינס. הוא ייזכר תמיד כמלאך הנופל, שצליליו חשובים ביותר בתרבות המוזיקה האמריקאית, אך בחייו האישיים הלך על חבל דק מדי.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459