דייויד בואי במחווה לדברים שאהב מהסיקסטיז

ב-19 באוקטובר בשנת 1973 יצא אלבום הקאברים של דייויד בואי, PINUPS. נו, אז איך התוצאה? תלוי את מי שואלים.

אלבומי גרסאות כיסוי הם בדרך כלל תסמין מובהק לאחת משתי מחלות אמנותיות ידועות: מחסור חמור ברעיונות מקוריים, או היבריס טהור ויוהרה מנופחת שמטרתה להציב את האמן בשורה אחת עם ענקי העבר. אבל התקליט הזה של בואי מ-1973 לא סבל מאף אחת מהמחלות האלו. בואי לא היה אפילו קרוב לאפיסת כוחות; PINUPS נחת ממש בשיא תהילתו וכוחו, חצי שנה בלבד אחרי המאסטרפיס ALADDIN SANE, וחצי שנה לפני שנכנס אל עולם הסיוטים האפוקליפטי של DIAMOND DOGS.

ב-19 באוקטובר 1973, עולם המוזיקה עוד ניסה לעכל את הבשורה המרה. רק שלושה חודשים קודם לכן, מעל במת ההאמרסמית' אודאון המפורסמת בלונדון, דייויד בואי, בשיא תהילתו כזיגי סטארדאסט, הכריז במפתיע על סופה של הלהקה ועל פרישתו מהופעות. המעריצים היו בהלם, וגם חברי להקתו, עכבישי המאדים, לא ידעו את נפשם. הבסיסט טרבור בולדר והמתופף מיק וודמאנסי גילו יחד עם הקהל שהם למעשה מפוטרים. למעשה, בואי הרג את דמותו של זיגי אותו הוא שיחק - אך המשחק היה מ-א-ד משכנע.

ואז, כשהאבק עוד לא שקע, הגיח התקליט החדש, PINUPS, והוכיח שוב שבכל הנוגע לבואי, הבלתי צפוי הוא הדבר הצפוי היחיד. זהו אלבום ה"טעות" המפורסם של בואי, שזכה לכל כך הרבה השמצות מצד המבקרים ולתיעוב לא קטן מחלק מהמעריצים. ואני שואל: למה, בעצם? טוב, אני יודע בדיוק למה, אבל אני ממש לא מסכים עם הקביעה הזו! בואו נעמיד דברים על דיוקם: בעיצומה של ההיסטריה סביב ALADDIN SANE, בואי עשה פניית פרסה חדה ושחרר אלבום שלם של קלאסיקות מהעבר – שירים שהיו פופולריים במועדוני ובארי המודס של תחילת ואמצע הסיקסטיז, המקומות שבהם בואי הצעיר בילה ימים ולילות.

מיקסטייפ נעורים מהמועדונים של לונדון: המודס חוזרים לחיים

אז מה היה הסיפור של התקליט הזה? התוצאה, כפי שהתברר, הייתה תלויה מאוד בזהות הנשאל. בואי עצמו ראה בפרויקט הזה סוג של אנטיתזה מוחלטת לפרסונת החייזר הגלאמית והנוצצת של זיגי. הוא החליט לחזור לשורשים, לתקופה שעיצבה אותו כנער לונדוני צעיר, אי שם בין השנים 1964 ל-1967. מי שמחפש רמזים למניעים הנסתרים של בואי יכול להניח בצד את זכוכית המגדלת. אנחנו ב-1973, ודייוויד בואי, כולו בן 26, כבר הספיק להיות איש חלל פרנואיד, זמר קברטים קרוס-דרסר, חסיד מוקדם של אנדי וורהול, אליל רוק חייזרי וכוכב גלאם סכיזואידי.

הצורך והדחף הפנימי להתחבר מחדש לגלגול מוקדם ופשוט בהרבה – דייוויד ג'ונס העליז ונטול היומרות, חקיין מיק ג'אגר נודד שמספק רית'ם-אנד-בלוז פשוט וישיר במועדונים המיוזעים של לונדון – היה כנראה הצעד הכי שפוי, מרגיע ונטול מתחים שהוא יכול היה לעשות באותו הזמן. זו ממש לא מקריות שברוב עבודת האמנות והצילומים שליוו את האלבום, בואי אוחז בסקסופון – הכלי הראשון שלמד לנגן עליו, הרבה לפני שהעולם ידע את שמו והרבה לפני שהתחיל להמציא עולמות חדשים לחלוטין.

הוא בחר בקפידה תריסר שירים של להקות בריטיות שנהג לראות במועדונים אפופי עשן כמו המארקי, פנינים של להקות כמו THE PRETTY THINGS, הקינקס, פינק פלויד, המי, היארדבירדס, להקת THEM של ואן מוריסון, THE MOJOS, להקת THE EASYBEATS האוסטרלית ולהקת THE MERSEYS. זה היה למעשה המיקסטייפ הפרטי שלו, שבו כוכב רוק ענק מטיף באהבה ובלהט על שירים שהרגיש שמגיע להם הרבה יותר מאשר להתפוגג בין הקירות הטחובים של מועדון המארקי.

הכוונה המקורית הייתה שאפתנית עוד יותר. בואי תכנן שהתקליט יכלול שיר מקורי אחד, LONDON BOYS, אותו הוציא כתקליטון עוד ב-1966, כדי לגשר בין עברו להווה. אך הרעיון הזה נזנח. מעבר לכך, הוא כיוון את PINUPS בעיקר לקהל האמריקני. הוא שיער, ובצדק, שרוב השירים הללו כלל לא מוכרים מעבר לאוקיינוס, וכך יוכל להציג אותם כשירים חדשים לכל דבר ועניין ולזכות בהערכה כיוצר, גם כשביצע שירים של אחרים. במובן מסוים, זה היה מהלך מרגש ואפילו ענו, שהציב דפוס לאלבומי מחווה עתידיים מסוג זה, ועזר להחזיר את האמונה בלהקות הפלישה הבריטית הנאמנות והטובות תוך חשיפת יצירות המופת הלא-מוכרות שלהן לקהל הרחב.

התוכנית הגדולה כללה תקליט המשך, שייקרא BOWIE-ING OUT (קריצה על המונח שמשמעו לפרוש או להסתלק), ובו יבצע גרסאות כיסוי לשירים של אמנים אמריקניים אהובים עליו. גם התוכנית הזו, למרבה הצער, נגנזה ונשארה על רצפת חדר העריכה.

טירה צרפתית, מקלט מס וסיר הלחץ באולפן

ההקלטות עצמן היו רחוקות מלהיות אידיאליות והתחילו שבועות ספורים לאחר אותה הופעה דרמטית. במקום אולפני TRIDENT המוכרים בלונדון, בואי הרחיק נדוד עד לצרפת, לאולפני CHATEAU D'HEROUVILLE היוקרתיים. המעבר לא היה רק שינוי אווירה, אלא מהלך עסקי מחושב. כמו כוכבי רוק רבים באותה תקופה, גם בואי, שהפך לאמן מצליח ורווחי ביותר, ביקש למצוא מקלט בטוח מזרועותיו החמדניות של מס ההכנסה הבריטי.

השינויים לא פסחו גם על ההרכב המוזיקלי. את מקומו של וודמאנסי המאוכזב מאד תפס איינסלי דנבאר המתופף הוותיק. לתפקיד הבס, בואי כיוון גבוה ורצה לא אחר מאשר את ג'ק ברוס, הבסיסט לשעבר של להקת CREAM. אלא שברוס נסוג מהפרויקט ברגע האחרון, ובואי נאלץ, בחוסר ברירה, לקרוא בחזרה לבסיסט המפוטר טרבור בולדר. האווירה, כצפוי, הייתה מתוחה וקרירה. "הם לא רצו שאסתובב שם בזמן תהליך ההקלטות", סיפר בולדר בראיון בשנת 1995. "אז פשוט הקלטתי את קטעי הבס שלי בהתחלה ועזבתי את המקום".

כתבה נדירה שפורסמה במגזין NME באותם ימים סיפקה הצצה נדירה אל הנעשה מאחורי הקלעים באותה טירה צרפתית. הנה מה ששלפתי ממנה: "...'העתיד הוא מאוד פתוח, למעשה', אמר דיוויד בואי. 'אני לא יכול לספר לכם הרבה על מה שאני עושה כי אני לא ממש בטוח עדיין. אין הרבה מה להוסיף למה שאתם כבר יודעים'. בואי יושב על כיסא מאחורי לוח הבקרה של האולפן בשאטו ד'הרוויל, עומד להתחיל עוד יום עבודה על אלבומו PINUPS. על פניו מעט זיפים, שיער מבולגן, פנים מאופרות ואפילו לבנות מהרגיל, לובש טריקו כחול בעל צווארון ומכנסיים בצבע שמנת.

העבודה נמשכת בקצב מהיר. מיק רונסון, הגיטריסט שהשיק אלף מכתבי מעריצים ומספר דומה של מחמאות מאנשים בעלי ידע בכמה מדינות, לעולם לא נראה בלי טוש ודפי נייר. אפילו בארוחת הבוקר, רונסון עובד על עיבודי מיתר או חולם על קווי הרמוניה לשיר. בניגוד לחלק מחברי הצוות העליז שלנו, הוא לא בילה כמה שעות בכל לילה בבילוי בביסטרו ובדיסקוטקים של עיר האורות. למעשה, הוא לא יצא משטח האולפן כבר שלושה שבועות.

מייק גרסון וטרבור בולדר חזרו לאנגליה מזמן, אבל בואי ורונסון משקיעים כמויות אבסורדיות של זמן אולפן עם קן סקוט, המפיק השותף. איינסלי דונבאר השלים את כל הקלטת כלי ההקשה שלו, אבל הוא עדיין בסביבה, לובש ז'קט ג'ינס מרהיב משובץ ומצוחצח עם שמו מתנוסס על הגב, עם כל כך הרבה טבעות וצמידים שהוא מצלצל כשלוחצים לו ידיים.

היום הוא יום השירה. הרצועות האינסטרומנטליות של האלבום כמעט הושלמו, בלי גיטרה כאן וכמה מיתרים וסינטי מוג שם, וכך הגיע הזמן שבואי יעשה את השירה הראשית. מלבד הפסקת אוכל, הוא, רונסון וסקוט נמצאים בסטודיו יותר מ-12 שעות. זו המחווה של בואי לרוק המועדונים של שנות ה-60. בשיר SEE EMILY PLAY, בואי מייפה את הלהיט הישן של פינק פלויד באופן שיגרום לסיד בארט לגרגר באקסטזה צרופה. הוא ורונסון מקליטים את ההרמוניות הווקאליות שלהם שוב ושוב במהירויות שונות, עם אותה טכניקה שנעשתה בשיר THE BEWLEY BROTHERS (מהתקליט HUNKY DORY).

חלק מהשירים מבוצעים בסגנון של אמצע שנות ה-60. אחרים מקבלים עיבודים מחודשים. השיר I WISH YOU WOULD, של בילי בוי ארנולד, שהיה לו את הכבוד להופיע בסינגל הראשון אי פעם של היארדבירדס, יוצא יפה עם קצת עבודה וסולו כינור צווחני מאת אדון משופם בשם מישל, שעובד בלהקה צרפתית בשם ZOO.

בקצה השני של האולפן, בואי ורונסון מתאמנים על הרמוניה נוספת. הם נכנסים להקליט את זה, רונסון מאזן כובע לבן בלתי סביר במיוחד שנח על האוזניות שלו. הפלייבק יוצא לדרך, וכשרונסון רוכן אל המיקרופון כדי להתחיל לשיר, הכובע נופל. עם קואורדינציה מושלמת, הוא הצליח לייצבו בזמן. למרבה הצער, בואי התמוטט מצחוק ועברו חמש דקות טובות עד שהוא היה במצב כשיר לשיר שוב. בינתיים, החיים החברתיים ממשיכים בקצב מהיר. המתחם של האולפן התברך בשף אקסצנטרי. אחד הטריקים האהובים עליו הוא להתחפש לצ'רלי צ'פלין ולספק בידור לפני הארוחה".

דו-קרב מוזיקלי באולפן: הגיטרה של רונסון מול הגחמות של בואי

התקליט עצמו שיקף את האווירה המנוכרת והמחושבת הזו. החום והרגש שאפיינו את זיגי סטארדאסט ו-ALADDIN SANE פינו את מקומם לסאונד קר ומלוטש. הביצועים היו מדויקים, כמעט כירורגיים, אך לעיתים קרובות חסרו את הלהט והחשמל של המקור. כשמאזינים לביצועים האלה לעומק, מקבלים תחושה חזקה שהאלבום הזה הוא בעצם דו-קרב מוזיקלי מהפנט בין בואי לבין הגיטריסט שלו, מיק רונסון, שלוקח את הריפים המפוארים האלה של הסיקסטיז, מוסיף להם דיסטורשן מלוכלך, לא מפספס אף תו ומפיק סאונד גיטרה מושלם לחלוטין לגרסאות מעודכנות.

האלבום פותח בדהירה פרועה עם ROSALYN, בוגי סוחף בסגנון בו דידלי שבוצע במקור ב-1964 על ידי THE PRETTY THINGS ונכתב בידי ג'ימי דאנקן וביל פארלי. מעל יללות סלייד-גיטרה קורעות של רונסון, בואי מתגלה כבריון נוהם ויורק שמתנער לחלוטין מהמניירות התיאטרליות שאפיינו אותו עד אז. מיד אחריו מגיע HERE COMES THE NIGHT, שיר שכתב ברט ברנס והוקלט במקור על ידי לולו לפני שהפך ללהיט ענק של להקת THEM עם ואן מוריסון. בואי משתולל שם עם שירה בסגנון פאנק חצוף בפסוקים ופזמון היסטרי של עכבישי המאדים, כשסולו הסקסופון שלו, גם אם אינו זורם במיוחד, מפצה על הכל באנרגיה מתפרצת!

ואיזה תענוג להקשיב לשיר I WISH YOU WOULD, שבו רונסון מביא את אחד הסולואים המוטרפים ביותר בקריירה שלו, או לביצוע של DON'T BRING ME DOWN שנשדד בניצחון שוב מלהקת THE PRETTY THINGS. ומה לגבי הלהיט הכי גדול שיצא מהאלבום הזה, SORROW? השיר הוקלט במקור ב-1965 על ידי להקת THE MCCOYS כבי-סייד לשיר FEVER, ונהיה ללהיט בריטי ענק בביצוע של THE MERSEYS באפריל 1966. הגרסה של בואי זינקה למקום השלישי במצעד הבריטי והפכה ללהיט היחיד של האלבום. ג'ורג' האריסון כל כך אהב את השורה מהשיר הזה עד שציטט בסוף השיר שלו בביטלס IT'S ALL TOO MUCH של הביטלס את המשפט המפורסם על שיערה הבלונדיני ועיניה הכחולות!

מצד שני, יש כאן גם רגעים מביכים. הגרסה המואטת והמקרטעת לשיר I CAN'T EXPLAIN של להקת המי נשמעת כמו תקליט שמנוגן במהירות הלא נכונה, ונמרחת כאילו ארכה חצי שעה במקום שתי דקות ו-11 שניות. כדאי לזכור שפיט טאונסנד כתב את השיר הזה במקור כחיקוי ישיר ללהיט של הקינקס רק כדי להרשים את המפיק, של טלמי! למרבה המזל, בואי סוגר את החוב ללהקת המי בהמשך האלבום עם ביצוע קופצני ונאמן בהרבה לשיר ANYWAY ANYHOW ANYWHERE.

ביצוע בולט במיוחד היה ל-SEE EMILY PLAY. בואי, שסיפר כי נפגש עם פינק פלויד ב-1967, העריץ את מנהיגם המקורי והמעורער, סיד בארט, למרות שלא הסתדר איתו אישית. בואי הפך את השיר למחזה גלאם עמוס סינטיסייזרים ופסנתר מתפרץ, ואני מודה שאני פחות אוהב את זה. כנראה בואי ניסה להביא פה את הטירוף שכבר היה ידוע של בארט. אחרי הכל, סיד בארט היה כנראה היוצר היחיד באלבום הזה שהיה אפילו משוגע יותר מדייוויד בואי עצמו!

בשיר FRIDAY ON MY MIND של להקת THE EASYBEATS, שנכתב על ידי ג'ורג' יאנג (אחיהם הבוגר של מלקולם ואנגוס מלהקת AC/DC) יחד עם הארי ואנדה, בואי והחבר'ה מביאים גרסה משוחררת מעצורים שנשמעת לי מדליקה אם כי קצת מהירה מדי. כאילו החבר'ה הסניפו ביחד קוקאין לפני שניגשו להקלטה. או שאולי הם האיצו קצת באולפן את סליל ההקלטה אחרי הביצוע? ולגבי שיר הסיום, WHERE HAVE ALL THE GOOD TIMES GONE של הקינקס – רונסון מפיק שם שאגת גיטרה נמוכה ומאיימת כל כך. זה מיק המבריק!

מיק רונסון, למרות הווירטואוזיות שלו בגיטרה, התמודד עם אתגרים לא פשוטים. הוא כתב את עיבודי כלי הקשת, אך התקשה לתקשר עם הנגנים המקומיים, שלא דיברו אנגלית. התקליט הזה סימל גם את סוף דרכם המשותפת של בואי ורונסון, שהיה יד ימינו לאורך כל תקופת הגלאם.

שער המגזין שנחטף לעטיפת תקליט: בואי, טוויגי והמסכות

עטיפת התקליט הפכה לאייקונית לא פחות מהמוזיקה. צולמו עליה בואי והדוגמנית המצליחה טוויגי, והסיפור מאחוריה הוא אגדה בפני עצמה. הצלם ג'סטין דה וילנו, שעבד עבור מגזין האופנה VOGUE, סיפר: "טוויגי ואני התארחנו במלון בל אייר בלוס אנג'לס כשפיטר פרמפטון ביקר אותנו וקנינו יחד עותק של התקליט ALADDIN SANE מאת האמן החדש והנהדר הזה, דיוויד בואי. מילות אחד השירים שם כללו את המשפט 'טוויג ילדת הפלא' בשיר DRIVE IN SATURDAY. כנראה שהוא היה מעריץ. כשהגענו חזרה ללונדון, נפגשנו עם דיוויד והוא ציין שהוא ישמח להיות על שער המגזין VOGUE. לאחר מכן ביליתי כמה שבועות לשכנע את העורך שזה יהיה נהדר שיש את דייוויד וטוויגי בעטיפה. בסופו של דבר היא הסכימה! טוויגי ואני טסנו לפריס, שם הקליט דייויד את אלבומו החדש, והזמנתי אולפן לצלם אותם. כאשר הם ישבו מולי, הבנתי שיש לנו בעיה. טוויגי ואני בדיוק חזרנו מאיי בהאמה והיה לה שיזוף כהה. דייוויד היה לבן כמו רוח רפאים. הם נראו מוזרים. הבעיה נפתרה כאשר המאפר, פייר לארוש, ואני החלטנו לצייר על פניהם מסכות באותם הצבעים.

כשהסתכלתי דרך עינית העדשה, רק אז שמתי לב שלבואי יש עיניים בצבע שונה! כל הפעמים שפגשתי אותו לפני כן, מעולם לא שמתי לב. כשהראיתי לו את הפולרואיד של הדיוקן הוא אהב אותו ושאל אם הוא יכול לקבל אותו כעטיפה לאלבום החדש שלו. עניתי, 'אבל זה נועד לעיתון VOGUE'. אחר כך שאלתי אותו כמה אלבומים הוא חושב שהוא ימכור. 'מיליון' - הוא ענה. הבנתי שהמגזין יימכר בכ-80,000 עותקים אשר יישכחו במהרה. הסכמתי שדיוויד יוכל להשתמש בצילום לאלבום הבא שלו ומערכת המגזין לא דיברה איתי יותר!".

קיתונות של רותחין וציוני שבח: קרב הביקורות של 1973

עם צאתו של התקליט, הביקורות היו מעורבות. במלודי מייקר נכתב: "התקליט השני של בואי בשנה זו חוגג את נעוריו המודרניים. זהו אחד מאותם צירופי מקרים שבתוך מספר שבועות יוצאים שני אלבומים מדיוויד בואי ובריאן פרי, פוסקי הצו של האופנה הבריטית הנוכחית, המורכבים לחלוטין ממחווה נוסטלגית לתקופות אופנתיות בעבר במוסיקה. האלבום של פרי, THESE FOOLISH THINGS, נעשה כשהוא נראה חשוף ופגיע מדי, בעוד בואי שומר את עצמו לעצמו וקורץ לסביבה וצובר נקודות על שנינות, חוש הומור וסטייל. בואי התרכז בשנות הפופ הבריטי המודרני משנת 1964 ועד 1967.

אולי מכיוון שהתקופה ההיא המוקדמת נראית לא רחוקה כל כך, צריך מידה מסוימת של תעוזה כדי להחיות את סוג המוזיקה שהלכה עם למברטות, פארקים ורחוב קארנבי. אבל בואי מתקדם לעבר חוסר יראת כבוד, ומאזן את ההנאה העצומה שלו מהשירים ואת הרצון שלו להמציאם מחדש.

גישתו היא להתחזות, והוא גאוני, לא כל כך בנאמנותו המוחלטת למקוריות כמו באחיזתו בניסוח, ניואנסים וסגנון. הדבר מובהק ביותר בטיפולו באופוס המפורסם של סיד בארט, SEE EMILY PLAY. בואי בחן היטב את טון השירה של הזמרים ההם ובא לחקותו. לפעמים זה נשמע מצחיק. ויש את ההנאה בלהקשיב לגיטריסט מיק רונסון, כשהוא מנסה לחקות את ג'ף בק בשיר SHAPES OF THINGS. אני מניח שרונסון הוא שניסה לשכנע את בואי להקליט את השיר הזה. אין בתקליט שיר אחד שעולה על המקור. זה תקליט זניח ואני חושב שזה מדגיש בבירור את זוהרו של בואי כסטייליסט וכחדשן אופנות, שם טמונה מקוריותו האמיתית".

במגזין RECORD MIRROR מיום 20 באוקטובר 1973 היו הרבה פחות סלחניים: 'הכל קצת לא מספק – עמוס מדי מבחינה מוזיקלית וסובל מהפקת יתר. התקליט ללא ספק יימכר היטב, אבל הנטייה שלו לתת לתיאטרליות להציף את המוזיקה מעולם לא הייתה בולטת יותר'. וב-NME הוסיפו שמן למדורה וקבעו באותו יום: 'PINUPS, שתוכנן ככל הנראה כיצירה מרכזית בקריירה שלו, התגלה כדבק נגרים מרושל שלא מתאים, ויגרום למבנה השברירי של אמינותו להתערער לזמן רב'. לעומתם, ב-MUSIC WEEK שיבחו שבוע לאחר מכן: 'הליווי המוזיקלי למופת, בייחוד נגינת הסקסופון של בואי בעצמו ועבודת הגיטרה של מיק רונסון'.

מגזין רולינג סטון היה נחרץ הרבה יותר. "כשכולם, מהבאנד ועד דון מקלין, עושים אלבומי אולדיז, להקת המי מביטה לאחור (לאופנת המודס) ביצירתה החדשה וגם מיק רונסון מביא נגינה בסגנון העבר (בשיר ג'ין ג'יני) - הרי שהרעיון של אלבום שיוצר מחדש את אמצע שנות השישים בקלאסיקות הרוק האנגליות נראה מושלם. כל שיר שנכלל פה היה אהוב אישי שלי במשך שנים. לבואי הם היו יותר מזה - הם מייצגים שלב של הסצנה בלונדון כשהוא היה חלק ממנה ועדיין קראו לו דייבי ג'ונס. היו לו השורשים, נקודת המבט והמוטיבציה הראויה להפוך את האלבום הזה להצלחה. לרוע המזל, משהו השתבש בביצוע.

למרות שרבים מהשירים מצוינים, אף אחד מהם אינו עומד מול המקור. זה עשוי להיות מובן כאשר מתמודדים עם המי או עם פינק פלויד. אבל אפילו בשנת 1965, כל אחת מאלף להקות יכלו לעשות את השיר של המוג'וז מאשר בואי. אבל השוואה עם המקוריות מיותרת, מכיוון שהם לא יהיו מוכרים לרוב המאזינים לאלבום.

השירים נתפשו במקור כמזון פופ מיידי, ופשטותם דורשת קצה גס כדי לתת להם את המכה שהם צריכים כדי להיות יעילים. הקצה הזה חסר, שכן השירים הוקלטו כדי לפנות מקום לקולו של בואי. וכאן טמון הכישלון האמיתי של התקליט.

בעבר, השירה בז'אנר זה הייתה זועקת לתשומת לב ממש ממרכז הרעש הטהור של השיר. אבל השירה של בואי מרחפת ברשלנות מעל המוזיקה, וקולו המוגזם מדי הוא חוסר התאמה חלש עד כדי גיחוך לחומר.

אף על פי שהתקליט עשוי להיות כישלון ואולי המסקנה ההוגנת ביותר להסיק היא שבואי לא יכול לשיר בדרך אחרת".

הנוסטלגיה של דייוויד ג'ונס: שאיפת אוויר צח לפני הסערה

בעטיפה האחורית, בואי עצמו סיפק את ההסבר הטוב ביותר: "כל אלו הם שירים שממש היו חשובים עבורי אז. הם כולם יקרים לי. אלו הן להקות שנהגתי ללכת לשמוע אותן במועדון המארקי, בין שנת 1964 לשנת 1967. כל אחת מהן הייתה חשובה לי וזו היא לונדון שלי בזמן ההוא". ואולי כהד לגעגועיו, הוא חתם את התקליט עם WHERE HAVE ALL THE GOOD TIMES GONE של הקינקס, שהיו המילים היחידות שהודפסו בעטיפה הפנימית.

הזמנים אכן השתנו. השירים השורשיים והמחוספסים של הסיקסטיז הפכו תחת ידיו המיומנות של בואי לחפצים מהונדסים, קרירים וחסרי נשימה. זה אולי לא היה התקליט הגדול ביותר שלו, אבל PINUPS נשאר פרק מרתק וחשוב בסיפורו של אמן שלא הפסיק להמציא את עצמו מחדש. לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה, בואי מופיע על העטיפה כשהוא עוטה מסכה. אלא שהפעם הזו, אולי יותר מכל פעם אחרת בקריירה שלו, אנחנו יודעים בדיוק מי מסתתר מתחת לאיפור: דייוויד ג'ונס, נער צנום מדרום לונדון, שעדיין חולם להיות כוכב רוק כשיגדל.