מי עבדים ומי שולטים בדיפ פרפל? בואו נראה

ב-23 באוקטובר בשנת 1990 יצא אלבום חדש ללהקת דיפ פרפל ושמו SLAVES AND MASTERS. הפעם הזמר של הלהקה היה ג'ו לין טרנר (לשעבר בלהקת ריינבאו). אז האם זה DEEP RAINBOW?

בדיוק באותם ימים סוערים, הלהקה עברה טלטלה עסקית גדולה: החוזה ההיסטורי עם חברת POLYDOR הגיע לסיומו המר, ומי שאספה את השברים הייתה חברת BMG (יחד עם חברת MERCURY בארצות הברית). הקלידן ג'ון לורד עוד ניסה לפזר חיוכים דיפלומטיים בראיונות וסיפר שגרמניה היא "מרכז היקום של הרוק", ושעוד מימי להקת THE THREE MUSKETEERS של הגיטריסט ריצ'י בלאקמור בהמבורג בשנות השישים, הקהל הגרמני תמיד הבין אותם ראשון.

אבל מתחת לפני השטח, ריצ'י בלאקמור עשה הכול כדי להבהיר שהלהקה על סף פירוק, והשמועות בתעשייה רחשו שהוא מתכנן להקים מחדש את להקת העבר שלו, ריינבאו, או לחבור לזמרים כמו לני וולף מלהקת KINGDOM COME או בריאן האו מלהקת BAD COMPANY. בינתיים, הזמר של דיפ פרפל היה ג'ו לין טרנר (לשעבר בלהקת ריינבאו). אז האם זה DEEP RAINBOW? מה לעזאזל קורה פה? בואו נגלה...

השנים 1992-1989 נחשבות בעיני רבים מאוהבי הלהקה (כמוני) כשנות השפל של דיפ פרפל. הבסיסט רוג'ר גלובר נהג להרהר במרירות, וללא טיפת הומור, על כך ששבירת האצבע של בלאקמור באותה תקופה פתחה שרשרת אירועים קטסטרופלית שמזכירה את "אפקט הפרפר" – אירוע זעיר שמתגלגל למפולת. ממש באותו הזמן, מותשים ומלאי תסכול מהתקליט HOUSE OF BLUE LIGHT, גלובר והזמר איאן גילאן ברחו לאולפני AIR של ג'ורג' מרטין באי הקריבי מונטסראט והקליטו את האלבום המשותף ACCIDENTALLY ON PURPOSE מ-1988.

גילאן היה חייב אלבום סולו לפי חוזה, אז הם ישבו להשתזף, שתו, התמודדו עם סופות הוריקן טרופיות שהולידו את השיר היפהפה CLOUDS AND RAIN, ואיאן אפילו איבד את המזוודות שלו – מה שהוליד את השיר המשעשע VIA MIAMI. הקטע המטורף באמת? השיר שלהם LONELY AVENUE נכנס לפסקול הסרט המפורסם RAIN MAN (בסצנה שבה טום קרוז ודסטין הופמן נוסעים במכונית הביואיק), ונטען שאף אחד מהם בכלל לא ידע מזה עד שטכנאי ההקלטות ניק בלאגונה ישב בקולנוע ונדהם לשמוע את השיר בוקע מהמסך! קצת קשה לי להאמין לנתון האחרון - כי הרי מדובר פה בתמלוגים שמנים שמגיעים לשניים.

בכל אופן, כשההרכב הקלאסי (הידוע בשם MARK II, בגלל שזה היה הגלגול השני) התאחד בשנת 1984 (באלבום PERFECT STRANGERS), ציטוטים שאמרו החברים זה על זה בעבר חזרו לנגוס בהם. 

כשהגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, נשאל אז, "אם אחד מחברי הלהקה יעזוב, האם תמשיכו?" - הוא ענה, "לא נראה לי. כרגע אנחנו מסתדרים טוב מאד, אבל אולי בהמשך עוד תצוץ פוליטיקה שתיפגע בעניין".

הגירוש הגדול: שקיות ניילון, כיכר לחם ופיטורין בטלפון

אבל בעוד שפרישתו הראשונה של הזמר איאן גילאן, בשנת 1973, הייתה החלטה שלו - בפעם השנייה זו כבר לא הייתה החלטה שלו, אלא הוא נבעט החוצה. איאן גילאן זוכר את רגעי השבר בסטו (STOWE) בכאב מהול באבסורד: אחרי ימים רצופי שתייה כבדה, הוא חזר מהפאב המקומי וכשלרגליו אין נעליים אלא רק שקיות ניילון קשורות עד הברכיים, הוא התרסק ישירות לתוך ארון זכוכית ונרדם על הרצפה בין השברים, בזמן שבלאקמור וחברתו תמי צורחים זה על זו בחדר! יום למחרת, אחרי עוד ויכוח מוזיקלי לוהט, כל חברי הלהקה יצאו בסערה מהחדר, ואפילו חברו הקרוב רוג'ר גלובר בחר שלא לתמוך בו. גילאן קיבל את הבשורה בשיחת טלפון קרה מהמנהל שלו. לדבריו - "הממזרים פיטרו אותי".

בראיון נטול מעצורים למגזין METAL FORCES סיפר גילאן באותם ימים: "דיפ פרפל הפכה למכונה משומנת לעשיית כסף. החבר'ה פשוט פחדו פחד מוות להופיע בבריטניה, כי אי אפשר היה להרוויח שם מספיק כסף בהשוואה לאצטדיונים בעולם. אז הוציאו הצהרה שנפרדנו בגלל חילוקי דעות מוזיקליים, אבל זה בולשיט מוחלט. המנהל ברוס פיין ייצג את בלאקמור ודאג בראש ובראשונה לאינטרסים שלו. ריצ'י היה זורק את הגיטרה באוויר בהופעות, שוכח איפה היא נוחתת, שובר את האצבע ומבטל סיבובי הופעות שלמים! ואחר כך היית תופס אותו אוכל כיכר לחם שלמה מאחורי הקלעים, כי מישהו אמר לו שלחם סופג אלכוהול ועוזר לו לשתות עוד ועוד וויסקי!". בעקבות הפיטורין, גילאן וגלובר כרתו ברית שלא להזכיר את השם דיפ פרפל בשיחות הטלפון ביניהם, וגילאן יצא להופיע במועדונים תחת השם GARTH ROCKETT AND THE MOONSHINERS.

שאר ארבעת החברים החליטו אז שההצגה חייבת להמשיך בלעדיו, והחלו לחפש אחר זמר שיחליף אותו. מעריצים ראו בכך חילול קודש. דיפ פרפל נפלה למלכודת. הפופולריות של הלהקה כבר דעכה אז, במיוחד בשוק האמריקאי, אבל עדיין היה מדובר בהרבה כסף שאמור להיכנס לכיסי הלהקה אם יעבדו ביחד. היה ברור שזה יותר כסף מהסכום שיקבל כל אחד מהם אם יעבוד לבדו.

ציד הזמרים: איומי מאפיה ומועדון הסקי המושלג

כמה זמרים נבחנו ולא הצליחו. השמות שנזרקו לאוויר כללו אגדות כמו פול רודג'רס, רוני ג'יימס דיו, דאג פיניק מלהקת KING'S X, וזמרים כמו ג'ימי בארנס וג'ון פרנהאם. שניים מהם היו קרובים לקו הגמר. אחד מהם היה ג'ימי ג'מיסון, מלהקת SURVIVOR, אבל הם לא הצליחו להשיג אותו כי חברת התקליטים שהחתימה אותו הפחידה אותו בטענה שהוא חייב לה תקליט סולו. ג'מיסון כבר ממש הקליט שירים עם הלהקה בספטמבר 1989, ולמעשה התקבל לתפקיד. ג'ון לורד סיפר בהתלהבות: "עשינו חזרות מופלאות עם ג'ימי. הייתם צריכים לשמוע אותו שר את HIGHWAY STAR – זה היה מבריק! ניגנו איתו גם את SAIL AWAY ואת MAYBE I'M A LEO, והוא היה פשוט מושלם עבורנו. אלא שלפי לורד, לחברת התקליטים של ג'מיסון היו קשרים עם גורמי מאפיה איטלקיים-אמריקאיים, והם הבהירו לו בדרכים משלהם שעדיף לו להישאר בקריירת סולו.

המועמד השני היה טרי ברוק, שהיה בלהקת STRANGEWAYS. הוא בילה חמישה ימים עם הסגולים והם אהבו מאד את האופי שלו ואת אופן שירתו. הוא כה התלהב מהאפשרות להצטרף ללהקה ידועה, שהוא גילה זאת לכמה מחבריו. אבל משהו לא ניצת שם. למרות שהוא הכיר כל צליל ומילה בקטלוג הלהקה, עדיין, הוא שר את התפקידים כמי שלמד אותם בעל פה ולא כמי שלבו באמת בזה.

סודות הפאות והאודישן בורמונט

אז עלה שמו של ג'ו לין טרנר, לשעבר זמר בלהקתו של בלאקמור, ריינבאו. ג'ון לורד: "לא רציתי את ג'ו לין טרנר בלהקה, חשבתי שהוא לא מתאים ונלחמתי נגד זה". אבל ריצ'י הרגיש מחויבות עמוקה לחברו משכבר הימים. פרנק מורגן, שהיה מקורב לבלאקמור, סיפר פרט פיקנטי ומדהים: "ג'ו לין טרנר סבל בילדותו מקדחת שיגרונית שגרמה לנשירת כל שיער ראשו, ולכן נהג לחבוש פאה מושלמת ומלאה אבל מתברר שגם ריצ'י בלאקמור עצמו שילם הון עתק על פיסות שיער ופאות מותאמות אישית מקליפורניה, שעוצבו בידי ספרית אישית בשם סינדי דרוקר".

הבסיסט, רוג'ר גלובר (שגם היה בריינבאו עם טרנר), בתחילה לא הסכים לרעיון להביא את הזמר לדיפ פרפל. הוא חש שזה צעד לא נכון. אף על פי כן, טרנר הוזמן לאודישן בדקה התשעים. המפגש התרחש בבר של מועדון גולף וסקי בורמונט, שהיה סגור לרגל עונת החורף ונשכר בזול. החברים פרסו שטיח אדום ישירות על רצפת הבר, הזיזו שולחנות והביאו ניידת הקלטה. וברגע שג'ו נכנס לחדר החזרות, בלאקמור צעק "היי ג'ו" והחל לנגן את השיר שהיה ידוע בגרסתו של ג'ימי הנדריקס. טרנר ניגש מיד למיקרופון והצטרף בשירה.

מיד לאחר מכן, ג'ון לורד ניגן את הריף של מה שהפך לשיר THE CUT RUNS DEEP, וטרנר אלתר במקום מילים ופזמון שהפילו את כולם מהרגליים. הוא הצליח להרשים את הנוכחים. טרנר ביקש עשרה ימים כדי להסדיר חוזים והבהיר שהוא מתכוון להביא איתו סגנון בלוז-רוק חם ושורשי, ולא צרחות אופראיות גבוהות. כדי לחגוג את הצטרפותו הם בחרו להופיע, באופן מפתיע, בפאב. ג'ון לורד הקלידן לא הסכים להגיע להופעה, כי זה היה בתנאים עלובים בעיניו.

לאחר שבילה ארבע שנים בריינבאו, עבור טרנר, ה-SET-UP בדיפ פרפל לא היה שונה בהרבה. "זה היה מאוד דומה. ריצ'י הוביל את זה בעיקר. כולם הסתכלו על ריצ'י והוא התחיל משהו וג'ון ופייסי (המתופף איאן פייס) פיתחו את זה משם, אז זה היה פחות או יותר אותו סוג של דפוס. ריצ'י היה ללא ספק המנהיג וזה היה בסדר גמור עם כולם. זה לא דיפ פרפל בלי ריצ'י, הוא אבן הפינה, הוא ה-RIFF MASTER, הוא זה שנתן להם את הצליל הזה".

סיר הלחץ באורלנדו: מכות במונטה קרלו ומקור השם

האווירה הייתה מתוחה עד הקצה. למרות שהיה ברור שבלאקמור היה הקפטיין המוזיקלי, המוזיקאים האחרים לא היו שקטים לגמרי ולא לקח הרבה זמן עד שהתפתח עימות. ג'ו לין טרנר: "בהחלט היו יותר אנשים שהמחשבה הבאה שיגעה אותם - 'הנה שוב ריצ'י וג'ו מריינבאו והם גונבים את ההצגה והלהקה הופכת להיות דיפ ריינבאו'. הם לא אהבו את זה, רוג'ר והחבר'ה האלה. לרוג'ר, שגם היה בריינבאו, היו עכשיו כמה חברים שהסכימו עם דעתו - פייסי ולורד. אני מתכוון שאני זוכר שג'ון אמר ש-LOVE CONQUERS ALL הוא שיר חרא ואני אמרתי לו, 'אם תנגן את זה נכון אז אני אשיר את זה נכון'. בינתיים ריצ'י ישב על שרפרף וניסה להסתיר את צחוקו. הוא רצה להגיד את זה לג'ון במשך שנים. בשלב הזה אני מניח שהגזמתי אבל כן, הייתי מתוסכל מוזיקלית כי הנה העניין... ג'ון לעולם לא יכתוב לדיפ פרפל והוא ישב שם ושתה את כוס היין שלו וקרא את הספר שלו והאזין למוזיקה קלאסית והוא לא כתב ללהקה, ואז הוא היה מאשים אותנו שאנחנו בעייתיים. הוא היה נגן הקלידים הכי מבריק שאי פעם ראיתי. זה כמו שריצ'י אומר 'זה לא מה שג'ון לורד מנגן, זה מה שהוא לא מנגן'. הוא פאקינג מבריק. אני חושב שהוא היה דג מחוץ למים בלהקה והוא לא רצה שמישהו ידע שהוא כזה".

ההקלטות נערכו באולפני GREG RIKE PRODUCTIONS באורלנדו החמימה, פלורידה, בין סוף שנת 1989 ליוני 1990. טכנאי ההקלטות הוותיק ניק בלאגונה, שחלק דירה עם טרנר באורלנדו, נזכר בחוסר נחת: "זה היה אלבום נורא לעבודה. זו לא הייתה דיפ פרפל בכלל, אלא DEEP RAINBOW. הלהקה הפכה ללהקת פופ אמריקאית שנשמעת כמו פורינר עם הוקים קליטים".

ומה לגבי השם המסתורי של האלבום? בחדר ההקלטות עמד לוח ענק שבו רשמו חברי הלהקה שמות מבדחים וגסים כבדיחה, ביניהם SAME DIFFERENCE, DEEP SHIT, ו-DOES IT MAKE ANY DIFFERENCE. השם שנבחר הגיע מעולם ההקלטות האנלוגי: כדי לא לשחוק את סליל ההקלטה המקורי (ה-MASTER) בעת הקלטת אינספור ערוצי שירה וגיטרה, נהגו ליצור עותק עבודה שנקרא בעגת אולפני ההקלטה SLAVE. האולפן כולו היה מוצף בסלילי SLAVE ו-MASTER, והחברים אפילו ייצרו חולצות כדורגל של קבוצת "עבדים" נגד קבוצת "אדונים"! גלובר הציע לקרוא לאלבום MASTERS AND SLAVES, אך הפך את הסדר ל-SLAVES AND MASTERS כדי "להישאר צנועים".

עדיין, מה אגיד לכם? שם האלבום הזה מעורר בי חלחלה. למה? כי זה נשמע לי כמו עוד שם של להקת רוק כבד אייטיזית שאין לה רעיונות טובים יותר. כמה אהבו אז שמות של אלבומי רוק עם הפכים בהם, אה? בלאק סאבאת' עם HEAVEN AND HELL או ווייטסנייק עם SAINTS AND SINNERS או איירון מיידן עם LIVE AFTER DEATH או TRIUMPH AND AGONY של להקת WARLOCK ועוד ועוד ועוד... אז השם של האלבום הזה של דיפ פרפל? לא, זה באמת אחד הגרועים, סורי.

סערת גלגל הענק ובלדות הקיטש

השיר שפותח את האלבום, KING OF DREAMS, נולד מתוך ג'אם מקרי ועצבני. הלהקה ניסתה להקליט שיר אחר, אבל איאן פייס התבלבל שוב ושוב. בלאקמור הזועם הודיע שהוא יוצא החוצה לשחק כדורגל, אך רגע לפני שיצא, תפס את הגיטרה וניגן ריף מחוספס. כולם הצטרפו מיד והשיר נתפס בטייק ספונטני אחד! מילות השיר נחלקות חצי-חצי: הבתים עוסקים במיסטיקה ובאנרגיות שטרנר האמין בהן באותה תקופה, ואילו הפזמון נכתב כולו על בלאקמור בבגדי הזמש השחורים שלו – קריצה ישירה לשיר הוותיק SMOOTH DANCER מתוך התקליט WHO DO WE THINK WE ARE). הוידאו-קליפ של השיר עורר שערורייה רבתי ונפסל לשידור ב-MTV בטענה המגוחכת שהוא "מעודד התאבדות", רק מפני שזוג נראה קופץ מקרונית של גלגל ענק והופך לבובות תיאטרון! טרנר רתח מזעם בראיונות והשווה את הצנזורה השמרנית הזו להיסטריה סביב בוב ספוג.

השיר השני, THE CUT RUNS DEEP, התבסס על ריף פסנתר של ג'ון לורד ומשלב אווירת בלוז קודרת. זהו השיר היחיד באלבום שבו כל חמשת חברי הלהקה קיבלו קרדיט כתיבה שווה. בשאר הרצועות (למעט TOO MUCH IS NOT ENOUGH), הקרדיט ניתן רק לבלאקמור, גלובר וטרנר. בלאקמור סחב מרמור עמוק על כך שבמשך שנים חילק תמלוגים שווים לחברים שלטענתו לא תרמו ריפים משמעותיים. רצועות נוספות מאותם סשנים, כמו WICKED WAYS והשיר SLOW DOWN SISTER (שנשאר כבי-סייד), שימרו מעט מהאופי הסגול, בעוד ש-LOVE CONQUERS ALL עמד במרכז האש.

העטיפה המטעה, קטילות המבקרים והפיאסקו בפארק הירקון

כן, המבקרים באותה תקופה קטלו את האלבום ללא רחמים. במבט ראשון על עטיפת האלבום – עם הידיים המיסטיות הנשלחות אל עבר הגלובוס, כותרות כמו KING OF DREAMS, ותמונות חברי הלהקה לבושים בשחור קודר כשריצ'י משלב ידיים במבט מאיים – אפשר היה לחשוב שדיפ פרפל חצתה את הקווים לעולמות ה-DEATH METAL או ה-DOOM! מבקרים ציניים גיחכו וכתבו: "הס מלהזכיר, השטן!". אלא שמתחת לעטיפה המאיימת הסתתר אלבום מאולף, שנשמע כמו מחזור חומרים עייף מריינבאו. תלונות רבות הופנו גם לעובדה שג'ון לורד נשמע מאופק וקבור לחלוטין במיקס, בעוד בלאקמור מרסן את הסולואים שלו למינימום ההכרחי.

כבר כשטרנר היה בריינבאו, היו הרבה מעריצים שהתנגדו לו, והם העבירו את הביקורת לדיפ פרפל. הם חשו שזו צורה כלשהי של בגידה, במיוחד כיוון שבזמן האיחוד של הלהקה שש שנים קודם לכן (ב-1984), בלאקמור אמר לעיתונאים שדיפ פרפל MARK II הוא ההרכב האולטימטיבי. והנה בלאקמור היה זה שעמד מאחורי ההדחה של איאן גילאן, ולמרות ששלושת האחרים לא בדיוק התנגדו לו, שוב עמד המוניטין שלו בסימן שאלה.

דיפ פרפל יצאה לסיבוב הופעות לקידום התקליט ואף הגיעה להופיע אז בישראל (במאי 1991, בהופעות בפארק הירקון בתל אביב ובפסטיבל צמח). זה הפך לאחד האירועים הצורמים והמתוחים ביותר שידע עולם ההופעות המקומי. ישראל רק יצאה מחודשי חרדת מלחמת המפרץ, שבהם כמעט כל מופע בינלאומי בוטל, והגעתה של מפלצת רוק ותיקה כמו דיפ פרפל עוררה צימאון עצום בקרב קהל שחיכה עשרות שנים לראות את האלים הסגולים על במה ישראלית. בלאקמור, שכבר אז היה במצב רוח קודר ומרוחק מיתר חבריו, נראה עצבני ומכונס בעצמו. והקהל הישראלי? הוא לא רצה את ג'ו לין טרנר. אלפים ניסו לעשות MUTE (השתקה) בראשם עם ערוץ השירה של ג'ו ולנסות להתפנק מהנגינה של ארבעת האחרים. זה לא תמיד הצליח.

ההופעה בפארק הירקון עוד עברה יחסית בסדר - אבל מה שקרה בצמח? וואיי וואייי וואיייי... בלאקמור חטף ג'נהה והחליט שלא לעשות הדרן. למה? נטען שחפץ שנזרק מהקהל פגע בו. לא בטוח אם באמת חפץ פגע בו או שהוא היה במצב רוח מחורבן ופשוט רצה להראות לכולם שהוא כזה. בכל אופן, הוא ניתן את הכבל מגיטרת הפנדר שלו וירד מהבמה מבלי לחזור אליה. ארבעת חברי הלהקה האחרים היו בהלם. ג'ון לורד היה על סף דמעות. אתם יכולים לנחש איך הקהל הישראלי הגיב כשהבין שהאליל שלו החליט שלא מגיע לו הדרן.

אה רגע... אני כותב פה על האלבום SLAVES AND MASTERS. אז האם שווה להקשיב לו? אגיד לכם ככה - זה עניין של טעם. אני גדלתי על דיפ פרפל בגלל סאונד וגישה מסויימים. אצלי אין דבר שכזה שנקרא "הערצה עיוורת" לאמן. אולי בגלל זה אני גם לא אוהד קבוצה בכדורגל. אני פשוט נהנה מאמנים כשהם מביאים לי את הסאונד והגישה שפוגעים לי בנשמה. והאלבום הזה? רחוק מלעשות כך. הוא מבחינתי כמו טפט דהוי שצריך להחליף. זו דעתי, אבל אקבל גם טעמים אחרים. רק אל תשכנעו אותי שאני טועה פה. כי על טעם וריח - אין להתווכח.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459