דייר סטרייטס חיים בסרט

ב-17 באוקטובר בשנת 1980, יצא האלבום השלישי של דייר סטרייטס, שנקרא MAKING MOVIES. חברי הלהקה חשו את הלחץ האמיתי שנשף בלהט בעורפם. מה קרה פה? בואו נגלה...

ברור לחלוטין שדייר סטרייטס של סוף 1980 היא כבר חיה אחרת לגמרי מלהקת הפאבים הצנועה שהכרנו. אבל מתחת לצליל הבוגר והמלוטש, געש הר געש של יצרים שאיים לשרוף את הכל עד היסוד.

כאן ניצב אזור הסכנה, שהיה החייץ בין הצד היוצר (הלהקה) לצד השיווקי (חברת התקליטים). הסדקים החלו להיפער בתוך הלהקה, והשבר הגדול ביותר נוצר בין שני האחים לבית נופפלר. כשהגיעו ארבעת החברים לחדר החזרות כדי להתחיל לעבוד על התקליט השלישי, היה ברור שהמצב עדין ורעוע. דייוויד נופפלר, גיטריסט הקצב ואחיו של מארק, בדיוק התאושש ממחלה. לבסיסט ג'ון אילזלי היו בעיות אישיות שהיה עליו לפתור. מארק נופפלר, שכולם נשאו אליו עיניים כמנהיג הלהקה, שיגע את כולם. היחיד שנראה יציב באותה תקופה היה המתופף, פיק ווית'רס.

דייב נופפלר: "אחרי צאת התקליט השני שלנו, COMMUNIQUE, חשתי חוסר סיפוק. כל הגישה השתנתה לרעה. אמרתי למארק שאני רוצה לחזור ולעשות מוזיקה כמו שעשינו פעם. רציתי לחוש שוב כמו הילד שרכב על הקרוסלה בגן השעשועים, כשהמוזיקה שהתנגנה ברקע התמזגה בחוויה הסיבובית הנפלאה ההיא שפתחה את הדמיון. ניסיתי לשכנע את מארק לכתוב לתקליט הזה כדי לקבל את האווירה הזו, אך הוא כבר היה במקום אחר".

הקרוסלה הזו לא הייתה סתם מטאפורה נוסטלגית של דייב; היא עתידה הייתה להפוך לפתיח של האלבום כולו, אלא שמארק החליט לקחת את התמימות הילדותית הזו ולתרגם אותה לרוק עירוני מתוחכם וסוער בהרבה. באותה תקופה מתוחה, לקראת סוף 1979 ותחילת 1980, מארק עבד באולפני BASING STREET בלונדון על הקלטת דמואים לשירים SOLID ROCK ו-TWISTING BY THE POOL עבור סינגל מיועד שמעולם לא ראה אור, ואפילו הפיק סינגל שנגנז לזמר לי פארדון. מתוך כל הרפרטואר שנאגר לקראת האלבום השלישי, רק שני שירים נוגנו אז בהופעות חיות של סוף שנת 1979: SOLID ROCK וקטע הקברט ההיתולי LES BOYS. שאר החומרים עוד בעבעו בתוך מוחו הקודח של מארק, שחווה באותם ימים סיוט רגשי אמיתי.

נוקאאוט בטלפון: כשמארק נופפלר נשבר לחתיכות

באותו זמן, מארק נופפלר היה במצב אישי שביר; חברתו, הולי וינסנט, סולנית להקת "הולי והאיטלקים", החליטה להיפרד ממנו. הדבר נודע למנהל הלהקה שהתקשר אליה ואמר: "תראי, הולי, מארק ממש מדוכא בגלל שהוא בסיבוב הופעות בלעדייך. יהיה נהדר אם נוכל להפתיע אותו ולהטיס אותך אליו. מה את אומרת?". תשובתה הייתה: "לומר לך את האמת, בדיוק עמדתי לסיים את הקשר עם מארק. אני עומדת להגיד לו שהכול נגמר". המנהל המופתע לא סיפר זאת לנופפלר, והוא התקשר אליה כמה דקות לפני שעלה לבמה כדי לקבל זריקת עידוד אוהבת, אך במקום זאת ספג ממנה מהלומה שהממה אותו. היא בישרה לו שזה נגמר ביניהם. הוא עלה לבמה שבור לגמרי, ולאחר מכן הסתגר בתוך עצמו וסירב לתקשר. סוף 1979 היה סיוט עבורו, והוא כתב שיר בשם SUICIDE TOWERS. הריף של השיר הזה שימש מאוחר יותר בסיס לשיר אחר שכן נכנס לתקליט השלישי, EXPRESSO LOVE.

הולי וינסנט טענה לימים בציניות בראיונות עיתונאיים שכלל לא היה ביניהם רומן גדול וסוער כפי שמארק תיאר, אלא בסך הכל פרק זמן קצר של מפגשים; אבל מבחינת מארק, האגו והלב שלו רוסקו לחלוטין. ומתוך התהום המדממת והמשפילה הזו, נולד אחד משירי האהבה המרגשים והעל-זמניים ביותר בתולדות הרוק: ROMEO AND JULIET. מארק סירב לכתוב בלדה דביקה ומתקתקה; הוא העביר את הטרגדיה השייקספירית היישר למדרכות האספלט של זמננו, עם השורה הבלתי נשכחת על רומיאו בג'ינס שחור ויוליה בנעלי ספורט. כדי להוציא מהשיר את הבכי העמוק והמצמרר שלו, מארק השתמש בגיטרת רזונטור עתיקה מסוג 1937 NATIONAL STYLE O – אותה גיטרה מיתולוגית עם עיטור עצי הדקל שתתנוסס לימים על עטיפת תקליט המופת BROTHERS IN ARMS. מארק השתמש בכיוון מיתרים פתוח, OPEN TUNING, שהעניק לפריטה שלו גוון שמרטיט את הלב בכל האזנה מחדש.

החיבור הניו יורקי והפגישה עם המנטור של הבוס

שירים חדשים צצו כל הזמן במהלך סיבוב ההופעות בארה"ב. אחד מהם, TWISTING BY THE POOL, שימש כהדרן. ועדיין, עם מצבו המדוכדך של מארק, היה נדמה שהלהקה עלולה להתפרק בכל רגע. בתחילת 1980 לא היה ללהקה לוח זמנים צפוף. היה צורך במנוחה, בלי הופעות ובלי הקלטות. לאחר תקופת התאוששות, החל נופפלר לחפש מקום חדש וטוב להקליט בו תקליט שלישי. הוא נפגש עם ג'ון לנדאו, המנהל והמנטור של ברוס ספרינגסטין. השניים הסכימו שהבעיה בשני התקליטים הקודמים של דייר סטרייטס הייתה שהם לא הצליחו לשחזר את האנרגיה המחשמלת של ההופעות החיות; הקהל, שציפה לשמוע מוזיקה רגועה בסגנון ג'יי. ג'יי. קייל, קיבל במקום זאת להקת רוק'נ'רול במלוא עוצמתה. מארק הבין ורצה שהתקליט השלישי יגשר על הפער הזה.

הפגישה עם לנדאו התבררה כצעד אסטרטגי גאוני. לנדאו חיבר את מארק עם המפיק הניו-יורקי הנמרץ ג'ימי איובין, שעבד אז עם ספרינגסטין ופאטי סמית'. איובין גרר את הלהקה מבריטניה היישר אל אולפני POWER STATION התוססים בניו יורק, במטרה לשאוב מהעיר את החספוס, הדופק המהיר והאנרגיה המתפרצת.

חברי הלהקה דיברו אז על המתחים. הבסיסט, ג'ון אילזלי: "ההצלחה הפעילה עלינו לחץ מדהים. פיק תיאר לי את זה כמכשול, ואני מניח שהמילה הזאת מסכמת את זה היטב. רגע אחד אתה באמריקה, ברגע הבא אתה בגרמניה, אז אתה מקליט תקליט, ואז עושה עוד מוזיקה במקום אחר, ולעולם אין לך זמן לעצור ולחשוב. במשך שנתיים היינו בסוג של מהומה, עובדים בכל מקום שהתאפשר, הכי קשה שיכולנו. לבסוף החלטנו שאנחנו צריכים לעצור ולהתבונן במה שעשינו בשנתיים האחרונות, כי כל האופי של הלהקה והדרך שבה אנחנו יוצרים מוזיקה יחד השתנו".

דייב נופפלר הסכים: "לא היינו מוכנים לחלוטין למה שעמד לקרות לנו. לא הייתה לנו דרך לצפות את האירועים. היינו כל כך מוצפים, שלא היה לנו זמן לעצור, לחשוב או לעכל את מה שקורה. אלו היו בערך השנתיים המפרכות ביותר שחווינו אי פעם. במובן מסוים, מה שקורה זה שאתה נשאב לתוך סוג של מערבולת. זהו לא תהליך בלתי נמנע, אבל קשה מאוד להתנגד לו. המגעים הטבעיים שלך עם אנשים מתעוותים. אתה מאבד קשר עם החברים שהיו לך. אני איבדתי קשר עם כתשעים אחוז מהחברים שהיו לי לפני שהלהקה התחילה. זה ממש גרוע".

"כבר לא היינו חברים ליד האח: מארק הפך לאייתוללה"

המערבולת הזו גבתה מחיר יקר: היא ריסקה סופית את הרוח הדמוקרטית שליוותה את תחילת דרכם. דייר סטרייטס כבר לא הייתה חבורה שוויונית שיושבת יחד ומנגנת בשביל הנשמה. כפי שדייב נופפלר שפך את ליבו במרירות בלתי מוסתרת: "כבר לא היינו להקה חברית וחמימה סביב האח הבוערת. בעיניי, מארק היה ונותר אחי, בעוד שעבור כל השאר הוא הפך ל'אייתוללה'. זה היה מעבר שפשוט לא הייתי מסוגל להכיל. היה לי קושי עצום לראות בו את האייתוללה השליט, עד לאותו יום שבו אמרתי לו: 'מארק, למה שלא פשוט תצא לקחת בירה או משהו ותרגיע?' ואז ניגש אליי מישהו ואמר לי בקור רוח מקפיא: 'אתה לא מדבר ככה לאנשים בזמן שהם מפיקים ועושים תקליט, כשאתה בסך הכל נגן'. מעולם לא ראיתי את הדברים בצורה כזאת עד לאותו רגע".

ביוני 1980 החלה הלהקה להקליט את תקליטה השלישי, שעתיד היה להיקרא MAKING MOVIES, אף שבאותו שלב עוד חשבו לקרוא לו TUNNEL OF LOVE. שיר נוסף, SKATEAWAY, נקרא במקור MAKING MOVIES, והוא זה שהעניק לתקליט את שמו בסופו של דבר. היה ברור לכל שלפי החוזה עם חברת התקליטים, התקליט חייב לצאת באוקטובר. האולפן היה מוכן. החשמל חזר לזרום באוויר. לפתע נכנס לחדר הפסנתרן רוי ביטן, שניגן אז עבור ברוס ספרינגסטין. ביטן התיישב מול הפסנתר והחל לנגן את צלילי הפתיחה, שהממו את כל הנוכחים. מאותו רגע, הוקלטו כל ערוצי הבסיס לשירי התקליט. נראה היה שארבעת המופלאים עולים שוב על הגל. ואז הגיע יולי...

ההצטרפות של רוי ביטן, חבר מפתח בלהקת הליווי המהוללת E STREET BAND של ספרינגסטין, הייתה קלף הג'וקר שניצח את המשחק. הפסנתר המרחף והעשיר שלו הזריק לשירים דרמה קולנועית רחבת יריעה. קחו למשל את הפתיחה הווירטואוזית של TUNNEL OF LOVE: ביטן עיבד שם קטע מתוך היצירה הקלאסית THE CAROUSEL WALTZ שנלקחה מתוך המחזמר המפורסם 'קרוסל' של רודג'רס והמרשטיין. מארק, שבילה את שנות נעוריו בנשימת הבריזה של חוף ניוקאסל ושיטוטים ביריד השעשועים המפורסם SPANISH CITY שבוויטלי ביי, רקח שם מערבולת של נוסטלגיית לונה פארק וכאב לב מהדהד. ואם תחפשו היטב בטקסט, תגלו קריצה מענגת לאלבום הבכורה של הלהקה כשהוא שר: SING ABOUT THE SIX-BLADE – רמז ישיר לשיר הוותיק SIX BLADE KNIFE. קריצה פנימית דומה מתרחשת גם בשיר EXPRESSO LOVE, שזורק אותנו היישר אל האווירה של WILD WEST END.

הפיצוץ הגדול בחדר הבקרה: הסילוק של האח

מכאן והלאה, הדעות חלוקות בנוגע למה שקרה. מארק טען כי דייוויד לא הצליח לנגן את מה שנדרש ממנו, ולכן החליט לפטר אותו. אילזלי הבסיסט זכר כי פרצה מריבה בין השניים בעת הקלטת השיר "רומיאו ויוליה". מארק, שראה את דייוויד נאבק בתפקיד הגיטרה, קרא לו מחדר הבקרה דרך המיקרופון. קולו עבר לאוזניות של דייוויד, והמילים שהאח הצעיר והמתוסכל שמע היו של אחיו הבכור, המצווה עליו לחזור למלון ולהתאמן. דייוויד עשה כפי שהתבקש, ולמחרת חודשו ההקלטות. מיד היה ברור שהוא לא התאמן על מה שהיה צריך. מריבה קשה פרצה בין השניים, דייוויד קילל את מארק, ושני האחים עזבו את האולפן בנפרד ובכעס. מארק דרש התנצלות, ודייוויד סירב. לבסוף, פנה דייב לג'ון אילזלי כדי שייעץ לו מה לעשות. ג'ון יעץ לו פשוט ללכת הביתה.

דייוויד לא עשה זאת. בפגישה שנערכה לאחר מכן בנושא עיצוב העטיפה, נכחו כל ארבעת חברי הלהקה. מארק הודיע מיד שאינו מוכן לדון בדבר עם אחיו, כל עוד זה לא יתנצל. לאחר מכן, הוא יצא מהחדר. רק אז הבין דייוויד את חומרת המצב והלך להתנצל. כשהוא חזר לשאר חברי הלהקה, הוא הודיע להם שמארק טוען שההתנצלות "לא מספיק טובה".

דייוויד: "החלטתי להמשיך ולהתנהג כאילו לא קרה כלום. בזמן הפסקה בהקלטות, אמרתי לעוזר טכנאי ההקלטה שאני רוצה לנסות משהו מבחינת צליל הגיטרה שלי. התחלתי בניסוי, כשלפתע נכנס מארק לחדר הבקרה, לחץ על כפתור האינטרקום ואמר לי שכל מה שאני עושה לא בסדר. השבתי לו שאני לא מנסה לנגן כרגע את התפקיד הנדרש בשיר, אבל הוא המשיך לשגע אותי ולחץ על כפתור האינטרקום כל כמה שניות כדי להמשיך ולנדנד לי שאני טועה. זה היה בזמן הפסקה מההקלטות. כל מה שרציתי היה קצת זמן לעצמי. קצת שקט. אמרתי למארק שייקח הפסקה, כי ראיתי שהוא במצב של חוסר שליטה. אני ראיתי בו את הבעיה של הלהקה, והוא ראה אותי בדיוק כך. מארק יצא בזעם מהאולפן וביטל את ההקלטות גם ליום המחרת. ושוב הוא דרש ממני התנצלות. זה כבר היה מוגזם מבחינתי".

דייוויד עזב את הלהקה וטס בחזרה לאנגליה. התהילה והלחץ גרמו לקרע בין שני האחים. דייר סטרייטס הפכה לשלישייה.

ג'ון אילזלי: "נדיר מאוד ששני אחים, שהם גם גיטריסטים, יסתדרו בלהקה אחת. בייחוד כששניהם רוצים להיות מוזיקאים וגם כותבי שירים. בכל אופן, החלטנו להמשיך בלעדיו". השינוי בהרכב גרם גם ליחסים בין החברים הנותרים להשתנות. דייר סטרייטס הפכה להיות להקתו של מארק נופפלר. אילזלי וווית'רס קיבלו זאת בזמנו, אך דייוויד לא היה יכול לשאת זאת, כפי שסיפר: "כשאמרתי למארק, במריבה האולפנית האחרונה, שייצא להפסקה, ניגש אליי מנהל הלהקה ואמר לי שאני לא יכול לדבר כך למפיק, בתור אחד שהוא 'רק מוזיקאי'. אז הבנתי מה המעמד שלי בלהקה, וזה לא התאים לי".

עזיבתו של דייוויד הרגיעה את הרוחות, וההקלטות נמשכו באווירה שקטה יותר. סיד מגיניס, שעבד אז עם פיטר גבריאל וקרלי סיימון, הובא לנגן גיטרת קצב במקומו של דייוויד. כשיצא התקליט השלישי, זו כבר הייתה להקה שונה. לא עוד המוזיקה השורשית עם הנטייה לנגינה איטית. ההפקה הפכה עדכנית ועמוסה יותר. זה היה הצליל הנכון בזמן הנכון. בקטע הפותח, TUNNEL OF LOVE, הייתה אפילו מיני-יצירה, שאנשים רבים לא ציפו לקבל מלהקה שנשמעה כמו ג'יי. ג'יי. קייל, רק עם יותר חשמל.

אבל המציאות הייתה ברורה: זו כבר לא הייתה להקה ממשית, אלא הפקה. סיבוב הופעות בארה"ב נראה באופק, ולחץ חדש החל לבעבע. מגיניס לא בא בחשבון כנגן קבוע, משום שדרש סכום גבוה מדי לדעת הנהלת הלהקה. היה ברור דבר נוסף: הפעם חייבים להוסיף קלידן להופעות, ואולי אפילו שניים. ימי "הסולטנים של הסווינג" נראו רחוקים מתמיד.

מגזין רולינג סטון פרסם בביקורתו על התקליט: "בשני התקליטים הראשונים היה ברור לכולם מהן ההשפעות על מארק נופפלר, אך בתקליט הזה הוא ניער אותן מעליו כדי להתמקד בביזנס, והפיק תקליט הגדול מסך חלקיו. נופפלר יוצר כאן סרטים של ממש; רואים שהוא לא רק 'משחק' אותם, אלא באמת מאמין בהם".

הבגרות המוזיקלית, המהפך בהרכב והניצחון הסוחף

האלבום השלם עמד בכל הציפיות והצליח לשחזר במדויק את אותו אגרוף מחשמל של הופעה חיה היישר אל חריצי הוויניל. איש כבר לא יכול היה לפטור אותם כלהקה עצלה או מנומנמת מדי. כל ההשוואות העייפות לג'יי. ג'יי. קייל נשטפו לחלוטין בים של סאונד מנצח ורווי שמחת חיים. התקליט הזה פשוט צעק בגאווה מראשי הגגות: "חזרנו! בדיוק כשחשבתם שנמחקנו, שבנו טובים, חזקים וסוערים מאי פעם!".

זהו אלבום פועם, תוסס ומלא אופטימיות, למרות נוכחותם של שני שירי אבל רומנטיים עמוקים: ROMEO AND JULIET והקטע המרגש HAND IN HAND – שבזכות כוחם האדיר של העיבודים, קשה אפילו לקרוא להם בלדות במובן השגרתי. מולם הציב מארק שני רוקרים רועמים וחסרי מעצורים: EXPRESSO LOVE ו-SOLID ROCK, שהיו שונים מכל דבר שדייר סטרייטס הקליטה עד אז.

לגבי SOLID ROCK, מדובר בהצהרת כוונות חותכת של מארק עם השורה המופלאה: "נמאס לי מפוטנציאל, נמאס לי מיוהרה, מעכשיו אני נצמד למציאות האמיתית!". מעניין לציין שבאותה שנה ממש יצא שיר בעל שם זהה באלבומו של בוב דילן, SAVED – צירוף מקרים מסקרן במיוחד בהתחשב בעובדה שנופפלר ניגן גיטרה באלבומו הקודם של דילן, SLOW TRAIN COMING, בשנת 1979.

השיר SKATEAWAY התמקם בדיוק באמצע – שיר שנולד מאיחוד של שני רעיונות נפרדים, ועוסק בנערה על גלגיליות החומקת בין מכוניות התנועה של ניו יורק עם אוזניות ענקיות לראשה, בסצנה ששיקפה בדיוק את טירוף הרולר-דיסקו של 1980. בקצה השני ניצב לו LES BOYS המבודד, שהיה מעין פארודיית קברט משעשעת על מועדון גייז במינכן ובפריס, קטע היתולי לחלוטין שלא ממש התכתב עם הרצינות של שאר היצירות.

אבל גולת הכותרת הנצחית נותרה TUNNEL OF LOVE. השיר נע דרך סדרה מסחררת של מקצבים וסגנונות שנמשכים מעל שמונה דקות, ומסתיים באחד מסולואי הגיטרה הנוגים, הרגישים והמבריקים ביותר שנופלו אי פעם על סרט הקלטה.

ועדיין, המציאות המחישה שלהקה אמיתית לא הייתה שם, וסיבוב ההופעות האמריקאי כבר נשף בעורפם עם תאריך יעד של שבעה שבועות בלבד מתום ההקלטות. הגיטריסט סיד מגיניס נופה מיד לאחר שמנהלו דרש שכר מופרך, והיה צורך דחוף בקלידן קבוע. מנהל ההופעות נזכר באותם ימי לחץ: "הכרתי מאות מוזיקאים, אבל לא הצלחתי לחשוב על קלידן מתאים. ואז נזכרתי באלן קלארק. ראיתי אותו מנגן עם הצמד GALLAGHER & LYLE. ידעתי שהוא נגן מעולה מהשורה הראשונה. בנוסף, הוא היה בדיוק הבחור הנכון מבחינת אישיות – הוא לא היה כוכב מפורסם, לא סחב אגו של כוכבים והיה פנוי לעבודה".

יחד עם צירופו של הגיטריסט האל לינדס, הוקם הרכב חדש, הדוק ומלוטש שהביא את הצליל הסינמטי של MAKING MOVIES היישר אל במות העולם. דייר סטרייטס שרדה את המשבר המשפחתי הקשה ביותר שלה, ניערה את האבק מעל השברים, והפכה למכונת רוק משומנת ששינתה את פני המוזיקה של שנות השמונים.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459