האודישן המטורף שנמשך שבע שניות בלבד – עם דייויד בואי

ב-18 בספטמבר בשנת 1972 ערך דייויד בואי אודישן לפסנתרן המשמעותי, מייק גארסון. צ'... צ'... צ'... צ'... צ'יינג'ס!

באותו יום הגיע בואי עם להקתו וצוותו להופעה בניו יורק. יחד עמם היו, בין היתר, הצלם מיק רוק, אשתו שילה, היחצ"ן דאי דייויס, מנהל הדרכים ויל פאלין, מעצבת השיער סוזי פאסי והמאבטחים סטואי ג'ורג' וטוני פרוסט.

פאסי, שהייתה אחראית לתספורת הקיפוד הכתומה והאיקונית של זיגי סטארדסט, נישאה בהמשך לגיטריסט מיק רונסון – כי ככה זה ברוק'נ'רול, הכל נשאר במשפחה! אז החבורה הזו הגיעה לכבוש את היבשת בסיבוב ההופעות האמריקאי הראשון של ZIGGY STARDUST, אך המחסור בקלידן וירטואוז היה מורגש.

זמן קצר לפני הגעתם לניו יורק, קיבלה הקלידנית ויוצרת מוזיקת האוונגרד אנט פיקוק הזמנה מבואי לנגן בסינטיסייזר באלבומו הבא. היא סירבה, אך המליצה לו על פסנתרן בשם מייק גארסון, שניגן קודם לכן באלבומה I'M THE ONE. פיקוק הייתה מחלוצות הסינטיסייזרים מסוג MOOG ובואי הוקסם מהסאונד הנועז שלה, אבל הסירוב שלה התברר כברכה עצומה. תארו לעצמכם: אילולא אמרה לו 'לא', עולם הרוק היה מפספס את אחד החיבורים הגאוניים יותר שנוצרו אי פעם. גארסון לא שמע על בואי מעולם, אך בכל זאת ביטל שיעור פסנתר שקבע לאחד מתלמידיו ומיהר לאודישן במשרדי חברת התקליטים RCA. באודישן הגיש לו בואי את התווים לשיר CHANGES. גארסון ניגן את אקורדי הפתיחה, והגיטריסט מיק רונסון קפץ מיד והכריז: "התקבלת!". רונסון, שהיה מעבד מוזיקלי בחסד ופסנתרן מצוין בעצמו, לא היה צריך יותר מכמה שניות כדי להבין שהאיש שמולו קורא תווים מורכבים כאילו מדובר בעיתון בוקר, ושרמת הנגינה שלו היא מליגה אחרת לגמרי.

גארסון מספר: "הופתעתי כשפנו אליי לעבוד איתו ב-1972, כי לא ידעתי מי הוא. לא ידעתי בפני מי אני נבחן. בדיוק סיימתי סדרת הופעות ג'אז, ובלילה שלפני השיחה ממנו הופעתי במנהטן. ניגנתי עם סקסופוניסט שניגן עם מיילס דייוויס, אחד מגדולי מוזיקאי הג'אז בעולם. התאמנתי שמונה שעות ביום במשך עשר שנים כדי להגיע לרמה המקצועית שלי. הסתכלתי על משפחתי באותו לילה ואמרתי, 'זה לא יעבוד'. גרתי בברוקלין בדירה שעלתה 150 דולר לחודש, אבל כשאתה מרוויח 5 דולר ללילה, קשה להתפרנס.

אז בצחוק אמרתי לעצמי, 'אני חושב שאני צריך להתחיל לנגן עם איזה כוכב רוק מפורסם'. אלו היו המילים המדויקות שלי. אבל כמו שאומרים, אם אתה יכול לדמיין משהו, אתה יכול גם להגשים אותו. למחרת קיבלתי שיחת טלפון מוודי הרמן, וגם מדיוויד בואי. אני חושב שהשיחה הייתה מהמנהל שלו, טוני דפריס. נסעתי מברוקלין לניו יורק, נכנסתי לאולפני RCA, והחבר'ה האלה היו פראיים. שיער אדום, בגדים מוזרים. היו שם דיוויד, טרבור בולדר (הבסיסט) ווודי וודמנסי (המתופף). מי שקיבל את פניי בחום ליד הפסנתר היה הגיטריסט מיק רונסון. דף התווים של CHANGES לא אמר לי דבר, אבל אחרי שניגנתי באלף חתונות ובר מצוות בניו יורק, יכולתי לקרוא כל דבר. התחלתי לנגן מהתווים, ואני נשבע לכם שתוך שבע שניות מיק אמר: 'התקבלת'.

כל השאר חייכו. הם שכרו אותי לשמונה שבועות, ולא הצליחו להיפטר ממני אחר כך. בשנתיים הראשונות דיוויד פיטר חמש להקות, ואני הייתי היחיד שנשאר. הוא החליף סגנונות מוזיקליים כל הזמן, אבל מכיוון שהיה לי רקע רחב כל כך – לאחר שניגנתי אינספור יצירות קלאסיות, ג'אז, פופ וגוספל – יכולתי להתאים את עצמי לכל סגנון. הוא היה הליהוק הטוב ביותר שהיה לי אי פעם, טוב יותר אפילו מזה של מיילס דייוויס. הוא הוציא ממני את כל מה שלמדתי. אהבתי את העובדה שלא ידעתי כלום על רוק, וגם היום אני לא ממש יודע. הוא היה מוקסם מסגנון החיים שלי כמוזיקאי ג'אז, ואני הייתי מהופנט מהגאונות שלו. בשנת 1972 הייתי חומק אל הקהל כדי לצפות בהופעה, כי ניגנתי רק בחצי מהשירים. הייתי מהופנט. חבריי מעולם הג'אז חשבו שמכרתי את נשמתי. אני חשבתי שהם פשוט לא מקדמים את המוזיקה שלהם.

זמן קצר לאחר האודישן, כבר הייתי איתם בקליבלנד. ישבתי ליד הפסנתר, הסתכלתי ימינה וראיתי ערימת רמקולים. אמרתי לדיוויד, 'מערכת ההגברה פונה לכיוון הלא נכון'. הוא חייך ואמר שזאת מערכת המוניטורים שלי, שהיא רק בשבילי. לא האמנתי".

איזה סיפור ענק! פסנתרן ג'אז ניו יורקי שלמד עשר שנים באדיקות, התרוצץ בין אולמות אירועים וקרע את עצמו בחתונות ובר מצוות תמורת גרושים, נוחת פתאום מול חבורת חייזרים בריטים עם איפור כבד, נצנצים ובגדי חלל, ומשוכנע שערימת הרמקולים שמונחת לידו היא טעות של פועלי הבמה. מי בכלל שמע על מוניטור אישי במועדוני הג'אז המאובקים של ברוקלין?

החיבור המרתק הזה בין ג'אז חופשי לגלאם-רוק תיאטרלי הניב רגעי קסם נדירים. כבר באלבום הבא, ALADDIN SANE מ-1973, בואי נתן לגארסון יד חופשית לגמרי. בואי ביקש ממנו תחילה סולו בלוז, אחר כך סולו לטיני, ולבסוף זרק לו: "תעזוב הכל, פשוט תנגן כמו בסצנת האוונגרד של מועדוני הג'אז בניו יורק!". גארסון שחרר את כל החסמים וסיפק ברצועת הנושא ALADDIN SANE את אחד מסולואי הפסנתר הדיסוננטיים, הפרועים והבלתי נשכחים יותר בתולדות הרוק.

ויש פה גם סגירת מעגל היסטורית שמצמררת כל חובב מוזיקה: השיר CHANGES – אותו שיר בדיוק שגארסון ניגן באותו אודישן של שבע שניות בשנת 1972 – היה גם השיר האחרון בהחלט שדייויד בואי שר אי פעם בהופעה חיה מול קהל. זה קרה בנובמבר 2006 באירוע צדקה בניו יורק, ובואי עמד על הבמה כשלצדו, בדיוק כמו שלושים וארבע שנים קודם לכן, ישב מייק גארסון ליד הפסנתר. מהאודישן המאולתר באולפני RCA ועד לפרידה הסופית של בואי מהבמות – גארסון היה שם לאורך יותר מאלף הופעות משותפות. כן, לפעמים שבע שניות יכולות להפוך לסיפור אהבה מוזיקלי של חיים שלמים.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459