האורגניסט של דיפ פרפל שנעלם בערפל

בואו נודה על האמת, יש משהו טראגי בסיפור של ג'ון לורד בדיפ פרפל. האיש התחיל את דרכו כאינטלקטואל של הלהקה, הגאון הקלאסי שהביא את התזמורת הפילהרמונית לאלברט הול, וסיים אותה בכינוי הארסי שהדביק לו בלאקמור: "מר אתמול". איך קרה שהקלידן האגדי, שההאמונד שלו היה סימן ההיכר של הלהקה לא פחות מהסטראטוקסטר של בלאקמור, מצא את עצמו נדחק לשוליים, נרמס תחת מגפי העור של הגיטריסט ורואה איך הנחיצות בו מתפוגגת כמו עשן על המים? הצטרפו אליי למסע אל תוך האגו, התככים והתווים האבודים של אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה.

בימים העליזים של סוף שנות השישים, ג'ון לורד לא היה סתם קלידן; הוא היה המוח. עם רקע קלאסי ושאיפות שלא היו מביישות את בטהובן (אם בטהובן היה מנגן בלהקת רוק), לורד היה זה שדחף את דיפ פרפל לכיוונים אמנותיים. הוא היה המנהיג והדובר, בעיקר בזכות החינוך שלו והרהיטות בה ניחן. השיא של התקופה הזו היה כמובן ה"קונצ'רטו ללהקה ולתזמורת" המפורסם ב-1969. לורד קיבל דד-ליין של שלושה חודשים לכתוב יצירה שתשלב להקת רוק עם תזמורת פילהרמונית מלכותית.

ומה עשה בלאקמור באותו זמן? ובכן, הוא לא ממש התלהב. בזמן שלורד הזיע על תווים וניצוח, בלאקמור התייחס לכל העניין כגימיק. בערב המופע עצמו, הגיטריסט החליט להראות לכולם מי הבוס האמיתי. במקום לנגן סולו קצר ומנומס של 90 שניות כפי שתוכנן, בלאקמור החליט שזה הזמן לצאת למסע אלתורים אינסופי, כשהוא משאיר את המנצח מלקולם ארנולד מנופף בידיים בחוסר אונים ומנסה להבין מתי לעזאזל התזמורת אמורה לחזור לנגן. לורד נראה גם הוא בהלם וחרדה כשהוא ממשיך לנגן ומתפלל שהאיש בשחור לא יהרוס לו את הערב הזה. זו הייתה יריית הפתיחה במלחמה השקטה: לורד רצה תרבות, בלאקמור רצה רוק'נ'רול.

הצלחת הקונצ'רטו הייתה חרב פיפיות. מצד אחד, הלהקה קיבלה חשיפה עצומה. מצד שני, בלאקמור, הזמר איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר חטפו עצבים. הם הרגישו שהם הופכים ללהקה שמנגנת עם תזמורות, והקרדיט של לורד כמלחין העיקרי צרם להם. בלאקמור, שמעולם לא היה ידוע בסבלנות יתרה, הציב אולטימטום ללורד: "תשכח מתזמורות. אין את זה יותר! עכשיו אנחנו עושים אלבום רוק רועש ואגרסיבי, ואם זה לא יצליח – ננגן עם תזמורות עד סוף ימינו. ברור?"

התוצאה הייתה האלבום DEEP PURPLE IN ROCK. לורד, שהבין לאן נושבת הרוח (או יותר נכון, לאן נושבת הסופה ששמה ריצ'י), לקח צעד אחורה. הוא הודה בראיונות ש"הקונצ'רטו היה רק ניסוי" ושעכשיו הם חוזרים לרוק. מאותו רגע, האיזון השתנה. הגיטרה של בלאקמור הפכה לדומיננטית, והאורגן של לורד, למרות שנשאר חיוני, התחיל לאבד את הבכורה כמנוע היצירתי המוביל.

אחד הנושאים הכאובים ביותר בלהקות רוק הוא חלוקת התמלוגים, ודיפ פרפל לא הייתה יוצאת דופן. בתקופת ההרכב השני והקלאסי (MARK II), היה הסכם ג'נטלמני שכל השירים נכתבים על ידי כל חברי הלהקה. זה נשמע הוגן, נכון? בלאקמור לא חשב כך. דפוס כתיבה של רעיונות מצד בלקמור וגלובר הפך לנורמה, כשהאחרון היה מעורב לעיתים גם בכתיבת המילים לצד גילאן. התרומה של לורד ופייס לא הייתה אחידה, אך הוסכם מראש שכל השירים יקבלו קרדיט כיצירה משותפת של הלהקה. למעשה, בלאקמור היה להוט מאוד ששמו יופיע בקרדיטים מהרגע שבו ראה כמה כסף רוד אוונס וג'ון לורד הרוויחו מהשיר ONE MORE RAINY DAY שיצא כצד ב' של התקליטון שנמכר במיליונים, HUSH.

החיכוך הפך כה עז עד שלורד שקל ברצינות את מעמדו בתוך הלהקה. ברגע שההדורים יושרו, הוא לקח תפקיד פחות בולט, והשאיר את בלאקמור בעמדה מושלמת לתפוס את מרכז הבמה. "זה התחיל לעלות לי על העצבים כי עשינו את הדבר הראשון הזה, הקונצ'רטו – זה היה גימיק, להקה שמנגנת עם תזמורת; לא חשבתי שזה טוב במיוחד אבל הצלחנו בזה. זה היה בסך הכל גימיק. ואז ג'ון כתב יצירה נוספת (THE GEMINI SUITE). והם רצו שנעשה את זה שוב, ואני אמרתי, 'לא, לא, אני לא נכנס לזה שוב. אני בלהקת רוק'נ'רול.' למעשה, אמרתי, 'ג'ון, אנחנו צריכים לעשות תקליט רוק'נ'רול לאנשים במסיבות. זה צריך להיות רוק'נ'רול בועט, ללא הפסקה'. התרשמתי ממה שזפלין עשו, ואמרתי שאני רוצה לעשות סוג כזה של דברים, ואם זה לא יתפוס נלך לנגן עם תזמורות לשארית חיינו. אני זוכר שאמרתי את זה.

הייתי מאוד מרוצה מ-DEEP PURPLR IN ROCK כי מעולם לא רציתי לעבוד עם תזמורת שוב. אבל אז יצאה THE GEMINI SUITE וזה היה כמו, 'הוי לא! הסיוט חזר'. אז אמרתי, 'לא, אל תבנה עליי, ג'ון'...". באותה תקופה חברי הלהקה התעצבנו על לורד שהיה מבריז מחזרות כדי לכתוב יצירה קלאסית.

שימו לב - החל מהתקליט FIREBALL והלאה, לורד בעיקר מגבה את הריפים שיצרו בלאקמור וגלובר ונותן סולו פה ושם - אך איפה זה ואיפה ימיו כחוד החנית בעבר?

ככל שהשנים עברו, בלאקמור הפך ליותר ויותר רכושני לגבי הריפים שלו. באלבום BURN, כשההרכב השלישי נכנס לתמונה עם דייויד קוברדייל וגלן יוז, בלאקמור החליט שנמאס לו מהחלוקה השוויונית. "נמאס לי לחלק את זה לחמש," הוא אמר לגלן יוז, והבהיר שמעכשיו כל אחד יקבל קרדיט רק על מה שהוא באמת כותב. ומי כתב את הריפים הגדולים? ניחשתם נכון. לורד, שהודה ביושר שהוא לא "כותב רוק'נ'רול גדול" ושלחבר ריף על גיטרה זה עניין של דקות לעומת קלידים, מצא את עצמו נדחק החוצה מהקרדיטים העיקריים. הוא נשאר כוח מייצב, "הדוד הטוב" שמנסה לפשר בין האגואים המטורפים של בלאקמור והזמרים המתחלפים, אבל כוחו היצירתי הלך והצטמצם.

הקפיצה הגדולה בזמן מביאה אותנו לאיחוד המרגש של 1984. הכסף היה גדול, החיוכים היו רחבים (לפחות למצלמות), אבל הדינמיקה הישנה חזרה מהר מאוד, והפעם באכזריות גדולה יותר. באלבום PERFECT STRANGERS, בלאקמור התעקש שוב על חלוקת קרדיטים ספציפית. למעשה, רק שיר אחד באלבום החדש, NOBODY'S HOME, קיבל קרדיט של כל חמשת החברים. גילאן וגלובר ניסו להחזיר את השיטה הדמוקרטית הישנה, אבל בלאקמור עמד על שלו.

המצב החמיר כשהגיע זמנו של האלבום THE HOUSE OFTHE BLUE LIGHT. גילאן טען שלורד הודר באופן ספציפי מתהליך הכתיבה. הסולן סיפר: "ג'ון ספג דברים איומים ונוראים, כמו כשדחקו אותו החוצה מתהליך הכתיבה". בלאקמור ראה בלהקה להקת ליווי שלו, ומי שלא התיישר לפי הקו – נרמס.

שיא ההשפלה הגיע בתקופה הקצרה והמוזרה שבה ג'ו לין טרנר (סולן להקת ריינבאו לשעבר) החליף את איאן גילאן בתחילת שנות התשעים. טרנר, בן טיפוחיו של בלאקמור, הביא איתו גישה של "פופ אמריקאי" שלא ממש התיישבה עם הסגנון של לורד ופייס. לורד תיאר את השיר LOVE CONQUERES ALL כבלדה עצובה ויפה שכתב עם בלאקמור, עד שטרנר הגיע והפך אותה ל"שיר קברט".

אבל זה לא היה הכל. טרנר, בגיבוי (או אולי בעידוד?) של בלאקמור, התייחס ללורד כאל דינוזאור. בלאקמור סיפר בראיון: "אני חושב שהוא (טרנר) התייחס לג'ון לורד ואמר: 'אתה אתמול ואני מחר'. אז עכשיו כשאני רואה את ג'ון, אני אומר 'שלום מר אתמול!'". תחשבו על זה רגע: האיש שהקים את הלהקה, שכתב את הקונצ'רטו, שהגדיר את הסאונד של ההאמונד ברוק, מכונה על ידי הגיטריסט שלו בכינוי גנאי שמקטין את כל הקריירה שלו למשהו ששייך לעבר. הזוי, נכון?

בתקופת האלבום THE BATTLE RAGES ON ב-1993, היחסים בלהקה הגיעו לשפל חדש. בלאקמור סירב לשתף פעולה עם גילאן שחזר ללהקה (בניגוד לרצונו של הגיטריסט), ולמעשה הקליט את רוב תפקידיו לבד, כשהוא משאיר את גלובר לחבר את החתיכות. לורד, שניסה כהרגלו לגשר ולפשר, מצא את עצמו בסיטואציות בלתי אפשריות. באחד המקרים, גלובר נאלץ לעבוד יום שלם כדי "להדביק" קטעי נגינה אקראיים של בלאקמור על פתיח שלורד כתב לשיר ANYA, פשוט כי בלאקמור סירב לנגן על הפתיח של לורד בזמן אמת.

ההופעות החיות הפכו לשדה קרב. בלאקמור היה בלתי צפוי, לעתים מסרב לנגן הדרנים, לעתים יורד מהבמה באמצע. לורד הודה בצער: "היינו צריכים להיזהר כל הזמן. זה היה גיהינום להביא הרגשה טובה לקהל. ריצ'י רצה להפוך אותנו לאיזשהו סוג של ריינבאו. הוא סירב לקבל את הרעיונות שלנו, ורצה לנגן רק את החומרים שלו". לורד תיאר את בלאקמור כ"דמות טראגית" עבורו, אדם בעל כישרון עצום שבסופו של דבר הפך את הנגינה שלו לחסרת תשוקה ועייפה.

בסופו של דבר, בלאקמור עזב ב-1993, אבל הצלקות נשארו. לורד נשאר בלהקה עוד כמעט עשור, נהנה מתחייה מסוימת עם הגיטריסט החדש סטיב מורס, שתואר כמישהו ש"אפשר לעבוד איתו" ושכיבד את הנגינה של לורד. גילאן ציין בהקלה: "כשזה הגיע לג'אמינג, ריצ'י אף פעם לא היה עוקב אחרי ג'ון, אז זה ההבדל בין אז לעכשיו".

אז כן, הסיפור של ג'ון לורד בדיפ פרפל הוא סיפור של אבולוציה כואבת. ממנהיג ששאף לשלב עולמות מוזיקליים, הוא הפך לנגן כאילו שכיר בלהקה של עצמו, נתון למרותו של גיטריסט גאון אך רודני. בלאקמור אולי ניצח בקרבות האגו, הצליח להשליט את החזון הרוקי שלו ואפילו להעליב את לורד בפומבי עם כינויים כמו "מר אתמול", אבל ההיסטוריה תשפוט אחרת. ללא היסודות הקלאסיים שלורד הניח, ללא הסאונד המגרגר והייחודי של ההאמונד שלו, וללא היכולת שלו להחזיק את הלהקה יחד ברגעים הקשים (עד שגם לו נמאס), דיפ פרפל לא הייתה הופכת לאגדה שהיא היום. אז אולי בלאקמור חשב שהוא "המחר", אבל המוזיקה של ג'ון לורד הוכיחה שהיא אכן על-זמנית.