האישה שלימדה את ג'ון לנון כיצד אפשר באמת לעוף. והשנאה העיוורת גרמה למיליונים לפספס את זה
ב-20 בספטמבר בשנת 1971 יצא בארה"ב אלבום כפול ליוקו אונו ושמו FLY. תשכחו מכל מה שחשבתם על פירוק הביטלס – זה הרגע שבו יוקו אונו גייסה את גדולי עולם הרוק ליצירת מופת נועזת וחד-פעמית.
אבק ההתפרקות המרה של הביטלס עדיין לא שקע לחלוטין, והעולם עדיין ניסה לעכל את ארבעת חלקי הפאזל שהתפזרו לכל עבר. ובדיוק ברגע הזה, יוקו אונו, האישה שרבים האשימו מאז, באופן נחרץ ושגוי, בפירוק החבילה, עשתה מעשה נועז, כמעט חצוף: היא שחררה אלבום כפול ושאפתני בשם FLY, והזמינה את עולם הרוק כולו למסע מטלטל היישר אל תוך מוחה היצירתי והבלתי מתפשר. תגידו עליה מה שתגידו, אבל אומץ אף פעם לא היה חסר לגברת הזו. לעמוד במוקד של אש צולבת עולמית ובמקום להתנצל - להוציא דווקא אלבום כפול של 95 דקות גדושות באוונגרד פראי ורוק כבד? זהו מעשה של גאונות עקשנית שאין שנייה לה.
אם מישהו חשב לרגע שמדובר בפרויקט איזוטרי שהוקלט במרתף חשוך, הוא טעה ובגדול. רשימת הנגנים שאונו גייסה לתקליט הזה נראית כמו רשימת חלומות של כל חובב רוק באותה תקופה. קחו אוויר: בגיטרות היו לא אחרים מאשר בן זוגה, ג'ון לנון, וחבר קרוב בשם אריק קלפטון. מאחורי התופים ישבו רינגו סטאר, ג'ים קלטנר וג'ים גורדון. בבס ניגן קלאוס פורמן ובסקסופון בובי קיז. זו לא הייתה להקת ליווי, זו הייתה נבחרת-על של ממש, סופרגרופ שהתייצב מאחורי החזון האמנותי של אונו, במה שהיווה למעשה גלגול נוסף של הפלסטיק אונו באנד. יוקו כינתה אותם בהערצה "לוחמי סמוראי מובחרים", ולנון דחף אותם להשליך לפח את כל ההרגלים הישנים ו"לעוף איתה" אל מחוזות שמעולם לא דרכו בהם. לחגיגה הזו הצטרף גם כריס אוסבורן בנגינת דוברו מייללת ומחשמלת, וכן אמן בשם ג'ו ג'ונס, שבנה במיוחד שמונה מכונות נגינה אוטומטיות מוזרות שיצרו רעשים וצלילים עצמאיים. עטיפת האלבום, שנפתחה בפורמט GATEFOLD מפואר, עוטרה בצילום פולארויד מהפנט של פניה של יוקו מבעד לאגרטל זכוכית שצילם ג'ון עצמו, וכללה פוסטר ענק וגלויה מיוחדת עם חור במרכזה דרכו אפשר לצפות בשמיים – פריט חובה לכל אספן ויניל אמיתי. כי אצל יוקו אונו היה קונספט ברור - השמיים הם חסרי גבול. ABOVE US ONLY SKY? כן, אלו המילים שלה - לידיעת שונאי יוקו ואוהבי אימאג'ין.
מטרתה של יוקו באלבום FLY הייתה ברורה: לקחת את הגישה הווקאלית האוונגרדית שלה, זו שגרמה למיליונים לתלוש שערות ולשאול "למה היא צורחת?", ולהטמיע אותה עמוק בתוך מסגרת של רוק'נ'רול בועט. לכל אלה שראו בה אז, וגם היום, אישה שרק יודעת להפיק צווחות בלתי ניתנות לעיכול, כדאי לדעת פרט חשוב: הגברת למדה אופרה קלאסית וידעה בדיוק מה היא עושה עם מיתרי הקול שלה. כל צרחה, כל גניחה וכל לחישה היו בחירה אמנותית מודעת, לא מקרית. נכון, זה לא קולע לטעם של כולם - אבל גם זו אמנות. חשוב לא לזלזל במה שלא מבינים בו.
ובאלבום הזה היא הוכיחה זאת היטב, כשלצד קטעי האוונגרד המוכרים, היא גם שרה שירי פופ יפהפיים ומלודיים, באופן שכל מי שראשם פתוח מספיק והשנאה כלפיה לא העבירה אותם על דעתם, יוכלו להאזין ואף ליהנות. יוקו חילקה את האלבום באופן רעיוני ברור: צדדים 1 ו-2 הוגדרו על ידה כ"שירים לרקוד איתם – מוזיקה עם קצב פיזי", ואילו צדדים 3 ו-4 היו "שירים להקשבה – מוזיקה לתודעה". התקליט נפתח בקטע MIDSUMMER NEW YORK, שהוא רוקנ'רול בלוזי מחוספס ונהדר שנולד כמחווה והשראה ישירה ללהיט HEARTBREAK HOTEL של אלביס פרסלי, בו יוקו מתארת את חרדותיה מימיה כרווקה בעיר הגדולה. מיד אחריו מגיע MIND TRAIN, ג'אם פסיכדלי מהפנט של כמעט 17 דקות, שדוהר קדימה כמו קטר רכבת מכושף – שנים לפני שהגרמנים של הקראוטרוק או KRAFTWERK הפכו את המקצבים המונוטוניים האלה לפולחן!
ויש את הבלדה העדינה MRS. LENNON או הקינה המחשמלת DON'T WORRY KYOKO, שנכתבה על בתה שנלקחה ממנה. מאחורי השיר DON'T WORRY KYOKO (MUMMY'S ONLY LOOKING FOR HER HAND IN THE SNOW) מסתתרת טרגדיה אנושית קורעת לב: בתה של יוקו, קיוקו, נחטפה והוסתרה ממנה על ידי בעלה לשעבר אנתוני קוקס בתוך קומונה של כת דתית נוצרית, ויוקו נאלצה לחיות בנתק ממנה במשך עשרות שנים עד לפגישתן המחודשת רק בשנות התשעים. השיר הוקלט במקור עוד ב-1969 ויצא כצד ב' של הסינגל COLD TURKEY, כשעל התקליטון מתנוססת ההוראה החד-משמעית: PLAY LOUD. אריק קלפטון מפגיז שם בריף גיטרה היסטרי, רינגו מפרק את התופים, ויוקו פשוט זועקת את נשמתה הבוערת. השירה והיללות של יוקו בשיר הזה שימשו השראה ישירה ללהקת הגל החדש THE B-52'S. כשג'ון לנון שהה במועדון בברמודה בשנת 1980 ושמע את הלהיט שלהם ROCK LOBSTER, הוא זינק מיד וקרא בהתרגשות: "זה הרי הסאונד של יוקו! העולם סוף סוף מוכן אלינו!", וזה היה הטריגר המדויק שגרם לו לחזור לאולפנים ולהקליט את אלבומו האחרון DOUBLE FANTASY.
ומה לגבי השיר MRS. LENNON? מדובר בבלדת פסנתר שיוקו כתבה כבדיחה עצמית מרירה וכשיר מחאה נגד המדיה והציבור, שתייגו אותה בזלזול כלא יותר מאשר "הגברת של לנון" ומחקו את זהותה העצמאית כאמנית. לנון מלווה אותה בפסנתר מהדהד ומצמרר וקלאוס פורמן בפעמונים עדינים. הרצף ההרמוני והאווירה המלנכולית של השיר היו כה יפים, עד שחברם ג'ורג' האריסון הושפע מהם בבירור כשחיבר את הלהיט הענק שלו שנתיים מאוחר יותר, GIVE ME LOVE (GIVE ME PEACE ON EARTH). עוד בצד השני תמצאו את HIRAKE, שהיא הגרסה המקורית והמלאה של השיר OPEN YOUR BOX, אשר נפסל וצונזר קודם לכן על ידי חברת התקליטים עקב מילים שנתפסו אז כפרובוקטיביות מדי.
אך הצד השלישי והרביעי היו מגרש המשחקים הפרטי של יוקו. שם היא הרשתה לעצמה לצלול למעמקי האוונגרד ללא מעצורים. חלק מהקטעים אף שימשו כפסקולים לסרטים הניסיוניים שיצרה עם לנון. השיר FLY למשל, ליווה סרט באותו שם שהציג זבוב המטייל על גופה העירום של אישה, בעוד שקטע אחר שימש פסקול לסרט ERECTION, שעקב אחר בנייתו של בית מלון בלונדון. כן, קראתם נכון. בצד השלישי תמצאו את AIRMALE (שליווה את סרט המלון) ואת YOU, ששילבו את מכונות הרעש של ג'ו ג'ונס יחד עם קולה הניסיוני. ואילו בצד הרביעי תפגשו את שיר הנושא FLY – מסע בן כמעט 23 דקות של צלילים ווקאליים שלא מן העולם הזה (אגב, לצילומי הסרט נאלצו לסמם זבובים בגז פחמן דו-חמצני כדי שיואילו לשתף פעולה עם האמנות של הזוג!). האלבום מסתיים בקריצה הומוריסטית באורך של כחצי דקה בשם TELEPHONE PIECE: הטלפון מצלצל, ויוקו עונה בקצרה: HELLO, THIS IS YOKO. יוקו הגדילה לעשות והקליטה את המשפט הזה בשפת המקום ובצליל החיוג המקומי של כל מדינה בה יצא התקליט – ארצות הברית, בריטניה ויפן. פשוט מבריק.
מי שרוצים באמת להיכנס לתוך ראשה של יוקו אונו, חייבים להאזין לאלבום הזה. יוקו הייתה הרבה יותר מ"אשתו של". היא הייתה כוח יצירתי אדיר שהוכיח ללנון שמוזיקה אינה חייבת להיות כבולה למבנה של בית ופזמון. היא פתחה לו צוהר לעולם שבו אין חוקים והכל פתוח. יוקו הראתה לג'ון, ודרך FLY גם לעולם כולו, שהיצירה היא כמו השמיים מעלינו – רחבה, אינסופית וללא גבולות. וגם אם לא כולם היו מוכנים להמריא איתה אז, במבט לאחור, אי אפשר שלא להעריך את התעוזה של האישה הזו, שהקדימה את זמנה בעשור לפחות והשפיעה על דורות של אמני פאנק וגל חדש שבאו אחריה. מה שבטוח - אי אפשר להישאר אדישים ליצירה הזו - וזה כנראה מה שיוקו רצתה להשיג.
בעיתון רולינג סטון פורסם בביקורת הבאה: "לא הצלחתי להקשיב לאלבום זה יותר מפעם אחת. קשה לי להבין מדוע יוקו בחרה לשחרר כל כך הרבה מזה באלבום כפול במקום בתקליט בודד. יצירת הנושא, שהוקלטה כפסקול לסרט בשם זה בו נראה זבוב מטייל על גוף נשי עירום, נשמעת יוקו ללא ליווי ובמשך 23 דקות. האופן בו היא משתמשת בקולה הוא ייחודי, וירטואוזי ומלא חוכמה. אבל עדיין קשה לי לדמיין מישהו, מלבד מי שיחקור את אמנותה, שיהיה מסוגל לשבת בריכוז רב מול זה וליהנות. השיר הברור ביותר פה נקרא MRS. LENNON בו שרה יוקו ובקול יפה מלודיה ברורה. אני לא מאמין שהמוזיקה של יוקו היא מוזיקת העתיד, כפי שמעריציה דואגים לגרוס, אך אין פה רק רעש, כפי ששולליה אוהבים לצעוק. מדובר במוזיקה רצינית, שעדיף להקשיב לה בריכוז ולבד ולא בקבוצה".
המבקר טים פריס, שכתב את השורות הללו בדצמבר 1971, אמנם טעה כשחשב שיוקו שרה ללא ליווי ביצירת הנושא (ג'ון לנון מלווה אותה שם לכל אורך הדרך בגיטרה מנסרת עמוסת פידבקים), אך הוא הבחין היטב במהות: לא מדובר בסתם רעש, אלא באמנות נוקבת, רצינית וחסרת פשרות. כשמניחים את הדעות הקדומות בצד ומניחים את המחט על FLY, מבינים שיוקו לא סתם צעקה על המיקרופון – היא לימדה את גדולי עולם הרוק איך לפרוש כנפיים ולעוף באמת. עכשיו השאלה היא, האם אתם אוהבים גבולות? או האם בא לכם לפרוץ אותם?
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
