האלבום שהיה אמור לחסל את הביטלס הפך לקריסה המפוארת וההזויה ביותר בתולדות הרוק

ב-18 בספטמבר בשנת 1967 יצא בארה"ב האלבום SMILEY SMILE של הביץ' בויז. כשהחיוך ירד מהפנים.

כדי להבין את גודל האכזבה, צריך לחזור אחורה. חודשים ספורים קודם לכן, עולם המוזיקה כולו עצר את נשימתו בציפייה דרוכה לפרויקט הבא של בריאן ווילסון, יצירה שאפתנית ומהפכנית שזכתה לשם SMILE. ווילסון, חדור תחושת שליחות ואחוז דיבוק תחרותי מול הביטלס מעבר לאוקיינוס, הבטיח לא פחות מ"סימפוניית כיס לאלוהים" – שילוב מגלומני ומקסים שיגרום אפילו למלאכים להזיל דמעה. בתוכנית הטלוויזיה המיוחדת INSIDE POP של רשת CBS (ששודרה באפריל 1967 בהנחייתו של המנצח לאונרד ברנשטיין, שנשפך מרוב התפעלות מול המצלמות), בריאן נראה מכריז בביטחון כי יוציא את התקליט הטוב ביותר שנוצר אי פעם ואף ביצע לבדו אל מול הפסנתר, ברגע נדיר ומצמרר, את השיר SURF'S UP.

הציבור קנה את זה. העיתונות ליבתה את האש. כולם חיכו לכדור הפורח העצום של SMILE שימריא אל השמיים וישנה את כל מה שידענו על מוזיקה. בריאן היה כל כך אובססיבי לחזון שלו, עד שהתקין ארגז חול ענקי בתוך הסלון סביב פסנתר הכנף כדי שיוכל להרגיש את חול הים ברגליו בזמן הכתיבה, ואפילו חילק לנגנים באולפן קסדות כבאים מפלסטיק כשהקליטו קטע שתיאר אש.

הכל נשמע בהתחלה כוואוווו אחד גדול - אבל במקום זאת, הקהל קיבל בלון יום הולדת קטן ומצומק. SMILEY SMILE היה תוצר של קריסה. קריסה נפשית, יצירתית ופיזית של בריאן ווילסון. המלחמה האישית שלו מול ג'ון לנון ופול מקרטני גבתה מחיר כבד. זו הייתה מלחמת מוחות פסיכדלית חד-צדדית לחלוטין: בריאן שמע בסוף שנת 1965 את האלבום RUBBER SOUL, נדהם מהשלמות שלו ונשבע להקליט משהו שיתעלה עליו – מה שהוליד את יצירת המופת PET SOUNDS. פול מקרטני שמע את PET SOUNDS, חטף הלם, ורץ להקליט בתגובה את אלבום הקונספט הגדול בהיסטוריה. בריאן, שהיה אדם שברירי ממילא, השתכנע שהבריטים מנהלים מולו מלחמת התשה אישית. כל יצירה חדשה של הלהקה מליברפול הייתה כמו פצצת אטום שנחתה על ראשו ולא נתנה לו מנוח.

הוא היה חייב להתעלות עליהם. הוא פיתח פראנויה מוחלטת והאמין שהם שותלים מסרים סודיים בתקליטים כדי ללעוג לו. השם המקורי שנתן לפרויקט, DUMB ANGEL, אולי תיאר טוב יותר את המצב הנפשי המורכב שלו מאשר השם האופטימי SMILE.

בזמן שבריאן שקד באולפן ורקח צלילים חדשניים, תוך שהוא מתיך קטעי מוזיקה שונים לכדי שלם הגדול מסך חלקיו – בשיטת עבודה מודולרית מהפכנית שבה הקליט מקטעים זעירים של שניות בודדות כדי להדביקם יחד בסרטי הקלטה בעבודת נמלים סיזיפית – שאר חברי הלהקה היו בדרכים, מנגנים את אותם להיטי גלישה ישנים לקהל צוהל. כשהם חזרו לאולפן, נוצר פיצוץ. מצד אחד עמד הגאון המוזיקלי, מפציר בהם להקליט עוד ועוד טייקים כדי להגיע לשלמות המיוחלת. מנגד, עמדו חבריו, ובראשם בן דודו הספקן, זמר הלהקה מייק לאב, שפשוט לא הבינו מה הוא רוצה מהם. המוזיקה נשמעה להם מתוחכמת מדי, מוזרה ולא מסחרית. "מוזיקה שיצאה ממוח מסומם", הם לעגו לו בפניו. לאב, שדגל בסיסמה "אל תתעסק עם הנוסחה המנצחת" ורצה להמשיך לייצר עוד ועוד להיטי פופ פשוטים על שמש, מכוניות מהירות ובחורות בביקיני, לא חסך את שבטו ותקף לא רק את בריאן, אלא גם את התמלילן שהובא לפרויקט, ואן דייק פארקס. הריב הגדול התפוצץ סביב השיר CABIN ESSENCE, כשלאב דרש מפארקס בעצבים להסביר מה פשר השורה COLUMNATED RUINS DOMINO. פארקס ניסה להסביר שמדובר בשירה ויזואלית, אבל לאב צרח שזה ג'יבריש יומרני שאף חובב מוזיקה לא יבין לעולם. פארקס, שלא עמד בלחץ ובהתקפות הארסיות, נטש בסופו של דבר את הספינה הטובעת וחזר לקריירת הסולו שלו.

הנטישה של פארקס הייתה הקש ששבר את גב הגאון. תוסיפו לזה את הלחץ הבלתי פוסק של חברת התקליטים CAPITOL, שראתה את הכישלון המסחרי היחסי של התקליט הקודם והמוערך PET SOUNDS (שבאמריקה הגיע רק למקום העשירי, מה שנחשב אכזבה מסחרית כה צורבת עד שהחברה מיהרה להוציא אוסף להיטים ישנים כדי לכסות על ההפסדים) ודרשה מוצר חדש ומסחרי. תוסיפו ישיבות להקה משמימות על הקמת לייבל חדש בשם BROTHER RECORDS ותביעה משפטית שהגישה הלהקה נגד CAPITOL על תמלוגים. ואם כל זה לא הספיק, הלהקה ביטלה ברגע האחרון את הופעתה המתוכננת בפסטיבל מונטריי ביוני 1967 – האירוע שהצית את "קיץ האהבה" – מפני שבריאן פחד להציג את החומרים החדשים על במה, מה שגרם לקהל הפסיכדלי הצעיר להתייחס אליהם בבוז כאל שמרנים בחולצות פסים השייכים לעבר. כל אלו יצרו סיר לחץ שבריאן ווילסון, אז רק בן 25, פשוט לא יכול היה לעמוד בו.

ב-18 במאי 1967 נערך סשן ההקלטות האחרון לפרויקט SMILE. זמן קצר לאחר מכן, באופן סמלי ואכזרי, יצא לאור התקליט SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND של הביטלס (בסוף מאי בבריטניה ובתחילת יוני בארצות הברית). נטען שכאשר בריאן שמע לראשונה במכוניתו את השיר A DAY IN THE LIFE, הוא נאלץ לעצור בצד, מירר בבכי והרגיש שהביטלס לקחו את הכתר וניצחו אותו בנוקאאוט. ימים ספורים לאחר מכן הודיע איש יחסי הציבור של הלהקה לעיתונות שהאלבום SMILE מבוטל ונגנז. בריאן ווילסון הובס. הוא שקע בדיכאון עמוק, הסתגר בחדרו והתמכר לסמים. החיוך נמחק מפניו.

אבל חברת התקליטים עדיין רצתה תקליט. בכל זאת יש חוזה שחייבים לכבד. וכך, מתוך ההריסות, נולד SMILEY SMILE. הלהקה ליקטה את השברים, הקליטה מחדש ובאופן פשטני יותר את רוב החומרים, בריאן סירב לחזור לאולפנים המקצועיים והקים אולפן פרימיטיבי בסלון ביתו המפואר בבל אייר. במקום צבא הנגנים של ה-WRECKING CREW, החברים ישבו מסטולים סביב אורגן ביתי של חברת BALDWIN והקליטו הרמוניות מפורקות ולחישות משונות. והוסיפה שני שירים שכבר יצאו כסינגלים מצליחים: HEROES AND VILLAINS, והמנון הפופ הפסיכדלי GOOD VIBRATIONS. השיר הזה, שהפקתו המורכבת והיקרה (כ-70 שעות הקלטה, סכום פנומנלי לאותה תקופה) הייתה למעשה תחילתו של פרויקט SMILE, הוכנס לתקליט החדש אך ורק כדי להגביר את המכירות. בריאן התנגד, אך לראשונה בתולדות הלהקה, דעתו נדחתה על ידי השאר. זה היה סופה של תקופה.

אז כן, התקליט מכיל במקרה שתיים מהיצירות הגדולות ביותר שמוחו של בריאן ווילסון הצליח אי פעם לברוא: HEROES AND VILLAINS ו-GOOD VIBRATIONS. סוג הסאונד שמוצג בפנינו בשני הקטעים הללו הוא בדיוק הדרך שבה הייתי רוצה באמת שהביץ' בויז יישמעו לעיתים קרובות יותר, ואלבום שלם שהיה מורכב משירים דומים היה ללא ספק אחד מאלבומי הפופ המושלמים ביותר בכל העולם כולו! אם לנסח זאת בקצרה – שני השירים הללו משלבים בתוך יחידה מוזיקלית אחת ומרהיבה הן את הצד הקליט והקצבי של הלהקה והן את הצד הרוחני והמתקדם שלה.

בנוגע ל-GOOD VIBRATIONS: בריאן סיפר שההשראה נולדה מאמו, שלימדה אותו בילדותו כי לכל אדם יש ויברציות אנרגטיות וכי כלבים נובחים על אנשים בעלי ויברציות רעות. המילה הזו הפחידה אותו כילד, אך הפכה לבסיס ליצירה. ההפקה עלתה מעל 50,000 דולר (השיר היקר ביותר שהוקלט עד אז), ונפרסה על פני כ-90 שעות אולפן בארבעה אולפנים שונים! הצליל המהפנט שהוביל את הפזמון לא היה תרמין אמיתי, אלא מכשיר ייחודי בשם ELECTRO-THEREMIN (או THE BOX) שפותח ונוגן בידי פול טאנר. מייק לאב כתב את המילים ברכבו בדרך לאולפן, כשהוא ממציא את המילה EXCITATIONS רק כדי לחרוז עם שם השיר.

אז זה הוא כמובן סימן ההיכר האולטימטיבי של הביץ' בויז, סימפוניית-פופ שמצליחה, בתוך שלוש וחצי דקות בלבד, לספר הרבה, הרבה יותר ממה שלא מעט אלבומי רוק מתקדם סופר-מורכבים מעזים בכלל לנסות. הבתים השמימיים שנשלטים בידי אורגן, פזמון הגלישה הקצבי ונטול היומרות, קטעי המעבר הבארוקיים, החלק המדיטטיבי המהמם ביופיו של הסוויטה, וכמובן, כל שכבות ההרמוניה המושלמות ללא רבב בתוספת צ'לואים שממש נותנים בראש (תרשמו לפניכם את הביץ' בויז כהשפעה ישירה על הלהקות THE MOVE ואי.אל.או - שזה בעצם אותו הדבר...).

ו-HEROES AND VILLAINS? זה השיר הראשון שכתבו יחד בריאן ווילסון וואן דייק פארקס. כשבריאן השמיע לפארקס את המנגינה ליד הפסנתר, פארקס שלף מיד ובאלתור מוחלט את שורת הפתיחה. השיר דרש מעל 20 סשנים נפרדים, ובריאן קיצץ ממנו מקטעים שלמים כמו CANTINA SCENE ו-BICYCLE RIDER. שנים לאחר מכן סיפר בריאן שבזמן התמוטטויות העצבים שלו, הוא נהג לכנות את הקולות המאיימים שרדפו את מוחו בשם "גיבורים ונבלים".

ויש את VEGETABLES, שיר שמציג את הצד הילדותי והתמים של בריאן, שהושפע עמוקות מסמי הזיה כמו LSD ופיתח אובססיה תזונתית משעשעת לבריאות וירקות. פול מקרטני עצמו, שביקר באולפן באפריל 1967, הוקלט כשהוא לועס מקלות סלרי בקצב לתוך המיקרופון! זה שיר פשוט חמוד, גם אם הוא בהחלט מונוטוני.

האמת? אני אוהב מאד גם את שאר התקליט הזה. אבל רבים לא היו כמוני. אולי הם ציפו למשהו גדול בהרבה. אז התגובות היו צוננות, בלשון המעטה. המעריצים והמבקרים לא האמינו למשמע אוזניהם. אחיו של בריאן, קארל ווילסון, הגדיר זאת במדויק: "זו הייתה טפיחה קלילה במקום המכה האדירה שתוכננה במקור".

בארצות הברית, התקליט התרסק והגיע למקום ה-41 בלבד במצעדים. באנגליה, שם תמיד העריכו יותר את הצד האמנותי של הלהקה, הוא זכה להצלחה יחסית והגיע למקום התשיעי והפך ברבות השנים לתקליט פולחן מחתרתי שזכה לשבחים ממוזיקאים כמו פיט טאונסנד. אך גם התקשורת הבריטית לא ריחמה. מבקר המלודי מייקר כתב: "אין ספק שזה התקליט הגרוע ביותר של הביץ' בויז... הוא מכיל שני שירים טובים שכבר קיבלנו, אבל השאר נשמעים כהקדמות לא גמורות. זו ממש טרגדיה לעומת העבר המפואר. יוקרת הלהקה נפגעה באופן חמור".

רבים מצאו שהבעיה הגדולה ביותר היא שהחומר כל כך לא אפוי וגולמי לעזאזל! למעשה, מתוך שאר תשעת הרצועות, אין אפילו אחת שיכולה להיחשב בעיניהם כשיר אמיתי. קטעים אינסטרומנטליים קצרצרים; חלקי שירה בא-קפלה שפתאום דועכים ונעלמים ומוחלפים בניסויי אולפן מופרעים ומחורפנים לגמרי (וכן, אני מת על זה!); שום חטיבת קצב לרפואה ברדיוס של קילומטרים; הפקה שנמצאת מרחק שנות אור מהמצב המושלם והטהור של האלבום PET SOUNDS; וחוסר מוחלט בהוקים מפותחים! אני יכול להמשיך עוד ועוד בהאשמות שהן תירוצים למבקרים השונים, אבל מה לעשות ואני ממש אוהב את זה?

יש פה הצצה חטופה ומהירה לתוך עולמו המטורף והמעורער של בריאן ווילסון ולמה שהתרחש מאחורי הקלעים של יצירת המאסטרפיס שלו; אך למרות זאת, אל לנו לשכוח שהרצועות הוקלטו בזמנים שונים והאלבום לא יצא בתור פריט ארכיוני, אלא כאלבום חדש מן המניין של הביץ' בויז! אין פלא שרוב הביקורות בזמנו שחטו את האלבום וחיסלו את המוניטין של הלהקה כמעט בן לילה. אני ממש לא מאשים את המבקרים; זו הייתה ההחלטה המטופשת ביותר להוציא את זה אחרי הבטחה כה גדולה.

והשאלה הגדולה היא מדוע הביץ' בויז העדיפו להוציא דברים כאלו, כשהיו להם חומרים אחרים מפרויקט SMILE כמו SURF'S UP ואחרים שסתם שכבו להם בצד?! בסופו של דבר הם פיזרו את חומרי הגלם המובחרים האלה על פני חמשת האלבומים הבאים שלהם; אם החומר המדהים הזה היה קיים, מה בשם אלוהים מנע מהם לשים אותו באלבום הזה מלכתחילה?! (ארבע שנים לאחר מכן, בסיטואציה דומה להפליא, פיט טאונסנד מצא בכל זאת את תעצומות הנפש לאסוף כמה מהחומרים הטובים ביותר ממגה-פרויקט הענק הכושל שלו, LIFEHOUSE, ולארגן אותם באלבום WHO'S NEXT, שהוכרז בהמשך כאלבומה הגדול ביותר של להקת המי.

אפילו האח המתופף, דניס ווילסון (שבקושי אחז במקלות באותה תקופה והותיר את העבודה לנגן האולפן, האל בליין מנבחרת הנגנים של ה-WRECKING CREW), סיפק תגובה שהסגירה את הלך הרוח: "זה לא תקליט שאפתני כמו PET SOUNDS, אבל זה התקליט הכי מהנה שעשינו. הקשבתי לו בג'ונגל באפריקה וזה היה ממש כיף". תגובה מוזרה, כמעט הומוריסטית, שמסתירה מאחוריה עולם שלם של פוטנציאל אבוד. בלי שהתכוונו לכך כלל, הביץ' בויז המציאו באלבום הזה את סגנון ה-LO-FI וה-BEDROOM POP עשרות שנים לפני שהאינדי-רוק גילה את הקסם של הקלטות ביתיות מרושלות ומסתוריות. אבל עבור המעריצים והמאזינים בזמן אמת, המחיר היה כבד מנשוא.

אז מאחורי העטיפה העליזה והצבעונית של SMILEY SMILE, מסתתרים צלילים עצובים, רגעים של גאונות מבולבלת, והד עמום של מה שיכול היה להיות. בריאן ווילסון איבד את השליטה בלהקה שיצר, והכוח היצירתי המופלא שלו נטש אותו לשנים ארוכות. רק כעבור כמעט ארבעה עשורים, בשנת 2004, אזר בריאן את האומץ לחזור לפרויקט המקורי ולהוציא את האלבום המופלא BRIAN WILSON PRESENTS SMILE, ובשנת 2011 ראה אור המארז ההיסטורי THE SMILE SESSIONS שהוכיח לעולם איזה אוצר נגנז אז באפלת האולפנים. ועדיין, גם בגרסתו הפצועה, זהו תקליט שלהקות אחרות היו מוכנות להרוג כדי ליצור. אך מהביץ' בויז, ובעיקר מבריאן ווילסון, כולם ציפו להרבה יותר. הם ציפו לחיוך שיאיר את העולם, ובמקום זאת קיבלו חיוך שקפא בזמן.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459