האם השיר "הוטל קליפורניה", של להקת איגלס, שחוק מדי? בואו לקרוא

בואו נודה על האמת, ישנם שירים שהפכו לגדולים מהחיים. כאלה ששמעתם במסיבות כיתה, ברדיו של אבא באוטו, ובכל חתונה ממוצעת בימים ההם. ויש את מלון קליפורניה...

לא פעם אני נתקל באנשים שמכריזים בגאווה שהם פשוט לא סובלים את השיר הזה. "די, חלאס!" הם יגידו, "זה הפך להיות כמו מדרגות לגן עדן של לד זפלין או עשן על המים של דיפ פרפל". התחושה היא כמו ילד שקיבל את הצעצוע הכי שווה בעולם, שיחק איתו עד דק, ובסוף, מרוב מיאוס, זרק אותו לפח בלי להבין שהצעצוע עדיין מושלם ושיש המון אחרים שהיו מתים לקבל אותו.

אז הנה האמת העירומה: מעט מאוד שירים בהיסטוריה של הרוק הגיעו לכזו רוויה תרבותית. מאז שיצא בשנת 1976 כשיר הנושא מהתקליט המצליח ביותר של איגלס, הוא הפך לאורח קבוע בכל תחנת רדיו ולסמל של הרוק האמריקאי הסבנטיזי. הנוכחות המתמדת שלו יצרה שני מחנות: אלו שרואים בו יצירת מופת נצחית, ואלו שטוענים שההשמעות החוזרות ונשנות פשוט שחקו אותו עד דק.

אבל בואו נדבר ת'כלס: מוזיקלית ומילולית, מדובר ביצירת מופת. המבנה מתוחכם, נפתח בהקדמה מסתורית ואווירתית עם גיטרת 12 מיתרים שמלטפת את האוזן (וזה מוקלט כל כך טוב באולפן!), ואליה מצטרף ליין בס מדויק ואפקטיבי. המתח נבנה בהדרגה עד שבום! בעצם, בום... בום... ואחרי כן מתפרץ הגרוב הזה, שנושא אופי של רגאיי מעושן ומדברי. למעשה, שם העבודה הראשוני של השיר היה MEXICAN REGGAE. אנקדוטה על הדרך. ואז נכנס קול הזהב של דון הנלי, שאי אפשר באמת לשבוע ממנו, כשלצדו בהמשך מתייצבות ההרמוניות הקוליות המושלמות שהן סימן ההיכר של הלהקה.

כל זה מוביל לשיא: דו-קרב הגיטרות האגדי בין דון פלדר לג'ו וולש, שנחשב בצדק לאחד הגדולים והמלודיים בתולדות הרוק. זה לא סתם סולו, זוהי הלחנה בפני עצמה, כזו שאפשר לשיר כל תו ותו בה. יצירה קלאסית.

והמילים? הן שטיח עשיר של דימויים ופרשנויות. האם זה סיפור על עודף הפינוקים וההדוניזם של תעשיית המוזיקה בלוס אנג'לס? פרשנות על החלום האמריקאי שמתגלה כסיוט? אולי בכלל סיפור על כת השטן? היופי הוא שאין תשובה אחת נכונה. המסתורין הוא חלק מהקסם. הכל נשמע נכון.

אבל כן, השיר סבל מחשיפת יתר. הוא זכה בגראמי על תקליט השנה בשנת 1978 (פרס שהלהקה כלל לא הגיעה לאסוף אותו לחיקה), נוגן ללא הרף, וכוסה על ידי אינספור להקות חובבניות שפספסו לחלוטין את הניואנסים העדינים שבו. המבוגרים שבינינו אפילו זוכרים פרסומת ישראלית בתחילת שנות השמונים שהשתמשה בו. עבור רבים, מה שהיה פעם תעלומה מרתקת הפך לרעש רקע צפוי. אפשר להבין את זה.

אבל אני? השיר הזה לא נמאס עליי מעולם. יש בו בדיוק את כל מה שאני צריך בהפקת רוק מושחזת מהסבנטיז: כתיבה גאונית, קצב ממכר, נגינה וירטואוזית, שירה אדירה והקלטה מופלאה שתמיד נשמעת רעננה. בעיניי הוא נשאר יצירה מעוררת השראה ודוגמה מובהקת למופת מוזיקלי. אני מוצא את עצמי מגביר את הווליום בכל פעם שהוא מתנגן, מוכן להישאב שוב אל המסדרונות האפלים של המלון ההוא.

בסופו של דבר, כנראה שזהו כוחו של המלון-שיר הזה: אפשר לעשות CHECK OUT מתי שרק רוצים, אבל לעולם אי אפשר באמת לעזוב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459