האמת המוזרה והמופלאה על רנדי ניומן

אם הייתם פוגשים את רנדי ניומן ברחוב, סביר להניח שלא הייתם מנחשים שמדובר באחד הכותבים החריפים, הציניים והמבריקים ביותר בתולדות המוזיקה האמריקאית. עם המשקפיים, ההליכה המהוססת והנטייה להיראות כמו רואה חשבון משועמם יותר מאשר כוכב רוק, ניומן הוא האנטי-גיבור האולטימטיבי. אבל מתחת לחזות המנומנמת הזו מסתתר סיפור חיים שיכול היה לפרנס סרט של פיקסאר עם טוויסט אפל במיוחד. זהו סיפור על ילד שפחד לפתוח מתנות מול אנשים, על שירים שהרגיזו חצי אמריקה, ועל אוסקר אחד שהגיע באיחור אופנתי של עשרות שנים.

כדי להבין את רנדי ניומן, צריך קודם כל להבין לאיזה ג'ונגל מוזיקלי הוא נולד. הוא לא סתם ילד מוכשר; הוא הנצר לשושלת המלוכה של המוזיקה ההוליוודית. הדודים שלו – אלפרד, ליונל ואמיל – היו האלילים של עולם הפסקולים. הדוד אלפרד לבדו היה אחראי למוזיקה של למעלה מ-200 סרטים וזכה בתשעה אוסקרים. האגדה המשפחתית מספרת שאלפרד היה כל כך חם מזג ופרפקציוניסט, שפעם אחת הוא רדף אחרי צ'ארלי צ'פלין ברחבי אולפן הקלטות וניסה להרביץ לו עם שרביט המנצחים כי צ'פלין העז להעיר לו על המוזיקה.

בצל הענקים האלה גדל אביו של רנדי, אירווינג. אירווינג היה מוזיקאי בנשמתו, פסנתרן מוכשר וכותב שירים בפוטנציה, אבל הדוד אלפרד הטיל וטו. הוא היה כל כך חסר ביטחון לגבי עתיד המקצוע, שהוא פשוט אסר על אחיו הצעיר להיכנס לעסק ושלח אותו להיות רופא. אירווינג המסכן, שסגד לאחיו הגדול, ציית. הוא הפך לרופא מצליח של כל המי ומי בהוליווד, אבל הלב שלו נשאר ליד הפסנתר. את החלום המוחמץ הזה הוא השליך, במלוא כובד המשקל, על הכתפיים של הבן שלו, רנדי.

רנדי הקטן נולד ב-1943, וכבר בגיל חמש, כשהתעורר בבוקר יום ההולדת שלו, חיכה לו בחדר פסנתר צמוד לקיר. המסר היה ברור: אתה תהיה מה שאבא לא הצליח להיות. אבל ההתחלה לא הייתה פשוטה. אבא אירווינג שירת כרופא בצבא במלחמת העולם השנייה, וכשחזר הביתה אחרי שנתיים של היעדרות, רנדי הקטן היה כל כך בהלם לראות גבר זר ישן על הספה ליד אמא שלו, שהוא פשוט נשך אותו בזרוע. ככה פותחים מערכת יחסים.

אם הלחץ המשפחתי לא הספיק, החיים סיפקו לרנדי עוד כמה אתגרים. הוא סבל מפזילה שמנעה מהעיניים שלו להתמקד יחד. הוא עבר סדרת ניתוחים טראומטיים מגיל חמש, אבל הבעיה לא נעלמה לגמרי. הילדים בבית הספר היו אכזריים, ורנדי ספג כינויי גנאי. אביו, אירווינג, סיפר שנים אחר כך שהניתוח האחרון היה הטראומטי מכולם: המנתח הבטיח שהעיניים יתיישרו, אבל זה לא קרה, ורנדי נשבר. העצב הזה, התחושה של להיות אאוטסיידר נצחי שמביט על העולם מבחוץ, הפכו לדלק של היצירה שלו. הוא ממוצא יהודי ואתאיסט. דת זכתה להתעלמות רבה בבית ילדותו של רנדי ניומן, וניומן היה בור לחלוטין באמונה היהודית. כאשר חברה לכיתה הזמינה אותו ללוות אותה למועדון לילה בקאנטרי קלאב שלה בלוס אנג'לס, הוא נדהם לגלות שאביה של הילדה סירב להזמין אותו, שכן יהודים נאסרו שם. לאחר שניתק את הטלפון, ניומן המאוכזב שאל את אביו, "אבא - מה זה יהודי?"

הביישנות שלו הייתה גדולה מאד. כילד, בחג המולד, הוא היה אוסף את כל המתנות שלו, נכנס לחדר האמבטיה ונועל את הדלת. המשפחה בחוץ הייתה שומעת אותו משמיע קולות דרמטיים כדי שיחשבו שהוא נהנה, בעודו פותח את המתנות לבד בחושך.

הוא גם היה מומחה בהמצאת תירוצים. כשלא הכין שיעורי בית, סיפר למורה סיפור קורע לב על כך שלמשפחה שלו אין כסף למכונת כתיבה. כשההורים שלו הגיעו ליום הורים, לבושים במיטב מחלצותיהם, המורה ניגשה אליהם ברחמים ואמרה: "אוי, אתם אנשים מסכנים, רנדי סיפר לי על הצרות שלכם". ההורים, מיותר לציין, רצו לקבור את עצמם מבושה.

היצירתיות המוזרה הזו המשיכה גם לאוניברסיטה. כשלמד ב-UCLA, המצוקה במגרשי החניה הייתה כל כך קשה, שרנדי מצא פתרון גאוני: הוא קנה בובת פלסטיק של ישו, הניח אותה על הדשבורד וחנה בחניה השמורה של הכנסייה הסמוכה. זה עבד מצוין, עד שמישהו גנב לו את האוטו.

למרות שהוא נצר למלוכה מוזיקלית, רנדי לא קיבל הנחות. השיר הראשון שהוא ממש הקליט בעצמו היה כישלון מפואר בשם GOLDEN GRIDIRON BOY. זה היה שיר על נער תזמורת צנום שמאוהב בבחורה אבל היא רוצה רק את כוכב הפוטבול של בית הספר. מי שהפיק את השיר היה לא אחר מאשר פט בון, כוכב הפופ המלוקק של שנות ה-50. בון כל כך התלהב מרנדי (שאבא של רנדי, הרופא שלו, דחף לו קלטת דמו ליד), שהוא שכנע את חברת התקליטים להוציא את זה. רנדי היה כל כך לחוץ באולפן. הסינגל יצא והעולם התעלם לחלוטין. המסר לעורכי הרדיו היה ברור: "אל תטרחו". והם אכן לא טרחו.

אבל הכישלון לא עצר אותו. הוא המשיך לכתוב שירים לאחרים, עבד ב"מטריק מיוזיק" תמורת משכורת רעב של 100 דולר לחודש, ובעיקר ניסה להבין מי הוא. באותה תקופה הוא פגש את רוסווית'ה, מהגרת גרמנייה יפהפייה שעבדה כמתרגמת. איך הוא התחיל איתה? הוא ראה אותה בבריכה, ובמקום להגיד שלום, הוא פשוט קפץ למים בבגדים מלאים. הטקטיקה הרטובה עבדה, והם הפכו לזוג.

המפגש של רוסווית'ה עם אבא של רנדי היה מביך לא פחות. במקום להגיד "נעים מאוד", אירווינג התחיל לספר לה איך רנדי היה מגיש גרוע בליגה הקטנה בבייסבול ואיך הוא ברח מהמגרש בבכי. הוא סיפר לה את הסיפור הזה לא פעם אחת, אלא כמה פעמים באותו ערב. רנדי, כמובן, זכר את העלבון הזה וכתב עליו שיר, חמישים שנה מאוחר יותר. לשיר קוראים POTHOLES.

הפריצה האמנותית של רנדי הגיעה כשהוא החליט להפסיק לכתוב שירי פופ רגילים ולהתחיל לכתוב על הדברים שבאמת עניינו אותו: צביעות, גזענות, אמריקה והצדדים האפלים של הנפש האנושית. הוא פיתח טכניקה ספרותית גאונית: "המספר הלא-אמין". במקום לשיר את דעתו, הוא נכנס לנעליים של דמות נתעבת ושר מתוכה, בלי לקרוץ ובלי להתנצל.

קחו למשל את השיר SAIL AWAY. מלודיה יפהפייה, תזמור עשיר ומרגש, וזמר שנשמע כאילו הוא שר שיר אהבה. בהתחלה, קשה מאד לגלות שם שמדובר בסוחר עבדים שמנסה לשכנע אפריקאים לעלות לספינה לאמריקה בהבטחות שקריות על חיים נפלאים ("אתם תהיו מאושרים כל היום, תשירו שירים על ישו"). ניומן מעולם לא הלך על המובן מאליו. הרמז הגדול ביותר למשמעות השיר הוא השורה "נחצה את האוקיינוס ​​האדיר לתוך מפרץ צ'רלסטון" - מפרץ צ'רלסטון, דרום קרוליינה, הוא המקום בו התרחש חלק ניכר מסחר העבדים.

אנשים שהבינו זאת אז היו המומים. נלסון ג'ורג', מבקר מוזיקה אפרו-אמריקאי, קרא לזה "אחת היצירות המסוכנות ביותר ששמעתי בחיי".

ואז הגיע REDNECKS. שיר שנפתח במילים בוטות על "אדומי צוואר" מהדרום שלא יודעים כלום וש"משאירים את השחורים למטה" (תוך שימוש במילת ה-N האסורה). בהתחלה זה נשמע כמו לעג לדרומיים, אבל בבית השלישי רנדי מסובב את הסכין ותוקף את הצביעות של הצפון, שם השחורים "חופשיים להיות בתוך כלוב בהארלם". בהופעה אחת במועדון בלוס אנג'לס, כשרנדי שר את מילת ה-N, השתררה דממה מוחלטת בקהל. כולם עצרו את הנשימה. אבל כשהוא הגיע לשורות על הצביעות של הצפון, הקהל הבין והריע. זה היה רנדי ניומן במיטבו: גורם לך להתכווץ, ואז גורם לך לחשוב.

שום דבר לא הכין את רנדי ניומן למהומה שתפרוץ ב-1977 עם השיר SHORT PEOPLE. השיר נולד כמעט בטעות. רנדי חיפש שיר קצבי לאלבום LITTLE CRIMINALS, ופתאום זה יצא לו: "לאנשים נמוכים אין סיבה לחיות". הוא חשב שזה מצחיק. המפיק שלו, ראס טיטלמן, נפל מהכיסא מרוב צחוק. אבל חברו הטוב והמפיק, לני וורונקר, היה מודאג. "הוא לא צחק," נזכר רנדי.

והוא צדק. כשהשיר יצא, אמריקה השתגעה. אנשים לקחו את המילים ברצינות תהומית. תחנות רדיו קיבלו מכתבי תלונה זועמים. רנדי קיבל איומים על חייו. אנשים חשבו שהוא באמת שונא אנשים נמוכים ורוצה להשמיד אותם. האירוניה הגדולה היא שהשיר היה בכלל סאירה על דעות קדומות – הרעיון היה להראות כמה מגוחך זה לשנוא מישהו בגלל תכונה פיזית שרירותית. אבל הציבור פספס את הבדיחה, והשיר הפך ללהיט הכי גדול שלו – ולסיוט הכי גדול שלו בו זמנית. הוא נאלץ להסביר שוב ושוב שהוא לא באמת כזה.

אחרי שנים של מאבקים מסחריים ואלבומי מופת שנמכרו למעט מאוד אנשים (אבל אנשים איכותיים!), רנדי עשה את מה שפחד ממנו כל חייו: הוא חזר לעסק המשפחתי. הקולנוע.

הפסקול הראשון הגדול שלו היה לסרט THE NATURAL, עם רוברט רדפורד. הסצנה שבה רדפורד, פצוע ומדמם, חובט את ההום-ראן המנצח והמנורות באצטדיון מתפוצצות כמו זיקוקים, הפכה לאגדה בזכות המוזיקה של רנדי. הבמאי, בארי לוינסון, נאלץ להילחם באולפנים ששאלו: "רנדי ניומן? זה לא ההוא עם האנשים הנמוכים?". אבל המוזיקה ניצחה.

אבל השינוי האמיתי הגיע עם "צעצוע של סיפור". ג'ון לאסיטר מפיקסאר רצה שירים שלא סתם יתארו רגשות, אלא יהיו חלק מהעלילה. רנדי כתב את YOU'VE GOT A FRIEND IN ME, והשאר היסטוריה. פתאום, האיש הציני ששר על סוחרי עבדים וגזענים הפך לדוד החביב שילדים בגן שרים את השירים שלו. הבת שלו, אליס, סיפרה שזה היה הרגע שבו הבינה שאבא שלה הוא "משהו": כשהוא בא לגן שלה ושר את השיר לילדים.

אבל הייתה קללה אחת שעדיין רבצה עליו: האוסקר. רנדי ניומן היה מועמד לאוסקר 15 פעמים – והפסיד בכל האירועים. זה הפך לבדיחה הוליוודית עצובה. הוא החזיק בשיא המפוקפק של מספר המועמדויות הגבוה ביותר ללא זכייה. עד שנת 2002. בטקס האוסקר, כשג'ניפר לופז הכריזה סוף סוף על שמו כזוכה עבור השיר מתוך "מפלצות בע"מ", רנדי עלה לבמה, הביט בקהל המריע ואמר את המשפט האלמותי: "אני לא רוצה את הרחמים שלכם". הוא הודה לאקדמיה על כך שנתנה לו כל כך הרבה הזדמנויות להיות מושפל לאורך השנים.

החיים האישיים של רנדי לא היו פחות סוערים מהקריירה שלו. הנישואים לרוסווית'ה, האישה שקפץ למענה לבריכה, הסתיימו בשנות ה-80. הפרידה הייתה קשה. אביו של רנדי סיפר בעצב על רגע שבו יצאו ממסעדה, והבן הקטן ג'וני שאל: "אבא, לאיזה בית אני הולך עכשיו?". זה שבר לרנדי את הלב. הוא כתב על זה שיר קורע לב בשם I MISS YOU, שבו הוא מודה: "הייתי מוכר את נשמתי ונשמותיכם בשביל שיר, אז אשפוך את ליבי החוצה... אני מתגעגע אלייך".

באמצע שנות ה-80, הוא נתקף במחלת הנשיקה בצורה קיצונית. הוא היה כל כך מותש שהוא לא יכל לחצות חדר. "הייתי כמו נר שכבה פתאום", הוא תיאר. הוא בילה ימים שלמים בבהייה בטלוויזיה. המנהל שלו מצא אותו יום אחד מסתובב בסלון בחוסר מנוחה, מסרב להיכנס לחדר הפסנתר. "הפסנתר הוא האויב", אמר רנדי.

אבל כמו תמיד, הוא חזר. הוא התחתן שנית עם גרטשן, פקידת קבלה צעירה שעבדה במשרד לידו (ושלא ידעה הרבה על המוזיקה שלו חוץ מהשיר על "אנשים נמוכים"). הוא המשיך להוציא אלבומים חריפים כמו BAD LOVE ו-DARK MATTER, שבהם תקף את כולם – מפוטין ועד ג'ורג' בוש, תוך שהוא שומר על ההומור הייחודי שלו.

היום, כשהוא יושב בביתו בלוס אנג'לס, לא רחוק מהבית שבו גדל, רנדי ניומן הוא אגדה חיה. הוא עדיין נפגש אחר הצהריים עם חבר הילדות שלו, לני וורונקר (אותו אחד ששיחק איתו בייסבול בחצר כשהיו בני שלוש), והם רואים יחד טלוויזיה ומדברים על פוליטיקה.

הוא אולי האדם היחיד בהוליווד שכתב שיר אהבה לפירומן (LET'S BURN DOWN THE CORNFIELD). הוא גם כתב שיר הלל לנהר שעולה על גדותיו ומחריב עיר (LOUISIANA 1927). לאחר מספר חודשים של גשמים עזים באופן חריג בסוף 1926 ותחילת 1927, נהר המיסיסיפי הוצף, והרס בקנה מידה עצום. כ-27,000 מיילים רבועים נפגעו, כאשר למעלה מ-130,000 בתים נהרסו, 700,000 בני אדם נעקרו מבתיהם ולפחות 200 הרוגים. מדינת לואיזיאנה נפגעה קשות במיוחד, וכפי שקורה לעתים קרובות בעקבות אסונות טבע, הוטחו האשמות בנוגע לתגובתם או לאדישותם לכאורה של מנהיגי המדינה. הנשיא - קלווין קולידג' - ספג ביקורת נוקבת במיוחד. ניומן כתב את השיר הזה לאחר שקרא ספר על השיטפון במיסיסיפי. "זה היה עניין גדול. כלומר, זה סיים את עסקי הכותנה לזמן מה, לחלוטין, והעובדים היגרו צפונה, כמויות אדירות. זה היה אירוע היסטורי ענק. ורציתי לכתוב שוב שיר על צפון ודרום".

ויש את השיר GOD'S SONG שבו אלוהים אומר לאנושות שהיא טעות אחת גדולה. "למה אתם נדהמים כל כך?" שואל אלוהים בשיר של ניומן, "אתם הרי סתם אנשים קטנים ועירומים".

אז אם בא לכם לצלול ליצירה של גאון שנראה כמו האדם הכי לא נכון בביזנס ההוא - גשו אל רנדי ניומן. זה לא פחות מ...ואוווו!