השור הזועם: האגדה המוזרה של ג'ון אנטוויסל

אם הייתם נקלעים להופעה של להקת המי בשנות ה-70, התמונה הייתה קבועה: באמצע זה רוג'ר דאלטרי מסובב את המיקרופון כמו לאסו קטלני, בצד ימין זה פיט טאונסנד שמנפץ גיטרות וקופץ באוויר, ומאחור קית' מון נלחם במערכת התופים שלו כאילו היא מנסה לטרוף אותו. ובצד שמאל? עמד שם פסל. אדם שפניו חתומות, ורק אצבעותיו נעות במהירות בלתי נתפסת על צוואר הבס שלו. זה היה ג'ון אנטוויסל, המכונה "השור" (THE OX) או "אצבעות הרעם". האיש שהיה כל כך שקט, עד שנאלץ לבנות קיר של מגברים בגובה של בניין כדי שישמעו אותו מעל הטירוף של חבריו.

הכינוי THE OX לא הגיע בגלל עדינותו. חבריו ללהקה העניקו לו אותו בגלל החוסן הפיזי המדהים שלו – הוא יכול היה לשתות יותר טוב מכולם, לאכול ארוחות של ארבעה אנשים, ולהישאר עומד כשהשאר מסביבו קרסו. אבל הייתה גם סיבה נוספת: "הוא פשוט היה שם", אמר פעם דאלטרי. "אתה יכול לזרוק עליו פצצה, והוא לא ימצמץ. הוא היה העוגן שבלעדיו היינו עפים לחלל".

הסיפור של ג'ון מתחיל ב-1944, תחת הפצצות הבליץ על לונדון. הוא נולד בבית חולים רועש מהתפוצצויות, ולימים היה מצביע בגאווה על כתם לידה על רגלו שצורתו הייתה, באופן אירוני למדי, בדיוק כצורת פצצה. הוא גדל כילד בודד במערב לונדון, במציאות של קיצוב מזון וקירות צבועים בצבע חום צבאי. כבר אז היה לו הומור שחור: כשאביו החורג, גורדון, נכנס לחייו ותפס את מקום אביו הביולוגי, ג'ון הקטן פיתח מסורת קבועה של השתנה במי האמבטיה רגע לפני שגורדון נכנס להתקלח.

המוזיקה נכנסה לחייו דרך חצוצרה וקרן יער – כלים שעיצבו את סגנון הנגינה הייחודי שלו על הבס. המפגש הגורלי עם פיט טאונסנד התרחש בדרך לבית הספר. טאונסנד, אז נער רזה עם אף בולט וביטחון עצמי שברירי, ראה את אנטוויסל צועד עם נרתיק הכלי שלו. השניים הקימו להקת ג'אז מסורתי אבל ג'ון מהר מאוד הבין שהחצוצרה והקרן לא מספקות את הצורך שלו בעוצמה. הוא רצה בס. ומכיוון שלא היה לו כסף לקנות אחת, הוא עשה את הדבר הכי "אנטוויסלי" שיש: הוא בנה אחת בעצמו. חתיכת עץ מהנגרייה הביתית, כמה חוטי חשמל, ופלא – נולד הכלי. "פיט ואני היינו הולכים ברחוב, והוא היה מדבר בלי הפסקה על אמנות ותיאוריה", נזכר פעם אנטוויסל בחיוך עקום, "אני רק רציתי לדעת כמה מגברים נוכל להכניס לוואן בלי שהצמיגים יתפוצצו".

כשנפגש עם רוג'ר דאלטרי ברחוב, דאלטרי פשוט שיקר לו כדי שיצטרף ללהקתו: "יש לנו המון הופעות וכסף גדול בדרך", הוא אמר. האמת הייתה שהם ניגנו בחתונות ובר מצוות תמורת דמי כיס, אבל השקר הזה הוליד את אחת הלהקות הגדולות בעולם. ובסוף דאלטרי לא שיקר - הוא רק עיכב קצת את בוא לוח ההופעות המאד עסוק והכסף הרב שהגיע עמו.

אנטוויסל לא היה סתם נגן בס; הוא היה חלוץ. בלהיט MY GENERATION, הוא ניגן את סולו הבס מהמפורסמים ביותר בתולדות הרוק. כדי להשיג את הצליל המבוקש, הוא קנה גיטרת "דנאלקטרו" במיוחד, שבר את המיתרים שלה פעם אחר פעם, ודרש מהטכנאים להגביר אותו עד שהצליל יכה למאזין ישר בחזה.

הסיפור על מיתרי ה"רוטוסאונד" בבס שלו הפך למיתולוגיה. ג'ון התלונן שהמיתרים הרגילים נגמרים תוך חמש דקות של נגינה. הוא הלך ליצרנים, ישב איתם במעבדה, ופיתח את מיתרי ה-ROUNDWOUND – אלו שנותנים לבס את ה"פססססט" המתכתי והמפורסם. זה היה הנשק הסודי שלו. כשהוא ניגן את סולו הבס המפורסם ב-MY GENERATION, זה לא היה סתם קטע מוזיקלי; זה היה הכרזת מלחמה. הבס לא היה רק ברקע. הוא היה בחזית. ביל ויימן, הבסיסט של הרולינג סטונס, כינה אותו "הג'ימי הנדריקס של הגיטרה בס", וזו כנראה הייתה המחמאה הכי מדויקת שקיבל אי פעם.

הוא תיעב את הכינוי "האיש השקט" והסביר זאת בשיר: "אני לא שקט... פשוט כל השאר רועשים מדי". כדי להתבלט בין חבריו הפרועים, הוא בחר באסטרטגיה של "טווס": הוא לבש מעילי דגלים, חליפות שלד, וענד תכשיטי עכבישים משובצים באבני אודם.

למרות הדימוי המהוגן, ג'ון היה השותף המושלם למעשי הקונדס של קית' מון. השניים היו כמו אחים שגדלו בתוך סרט מצויר של כאוס. הם היו נוסעים יחד בבנטלי וינטג' שצוידה במערכת כריזה עוצמתית, ומון היה צועק על נהגים תמימים בקול סמכותי: "רכב מספר XYZ, עצור בצד!", רק כדי לחלוף על פניהם במהירות תוך שהוא מצדיע להם בהצדעה נאצית מגג הרכב.

באחת הפעמים בסקוטלנד, מון החליט לבנות פצצה מאולתרת מקוטל עשבים וסוכר. אנטוויסל צפה בחיוך חתום כשחברו פוצץ את חדר המלון שלהם באדינבורו. בסיבוב הופעות אחר, הם קנו דגי פיראנה ושמו אותם באמבטיה במלון, אך התאכזבו לגלות שהדגים הקטלניים רק שחו שם בפה פעור ובחוסר מעש מוחלט.

ג'ון היה המוח השקט מאחורי התעלולים של מון. הוא היה זה שקנה את חומרי הנפץ, זה שסיפק את התירוצים, וזה שצחק אחרון כשהאסלה התעופפה מהחלון. באחד המקרים המפורסמים, הם החליטו "לשפץ" חדר מלון בצרפת באמצעות גרזנים. כשצוות המלון המבוהל נכנס, ג'ון פשוט עמד שם עם כוס קוניאק ואמר: "חשבנו שהחדר זקוק ליותר אוורור". אבל למערכת היחסים הזו היה גם צד אפל. מותו של מון ב-1978 שבר את ג'ון. הוא איבד את החצי השני שלו, את האיש שאיפשר לו להיות הילד הנצחי. מאותו רגע, השקט של אנטוויסל הפך ליותר מבדיחה – הוא הפך למעטה של בדידות מסוימת בתוך הלהקה שהלכה ונהייתה עסק מסחרי משומן.

עוד לפני לכתו של מון לעולם אחר, ההצלחה הביאה איתה כסף, וג'ון ידע לבזבז אותו בסטייל של מלך. הוא קנה את "קווארווד", אחוזה גותית ויקטוריאנית עם 55 חדרים. שם הוא ריכז את האוספים המטורפים שלו: מאות גיטרות בס (האוסף הפרטי הגדול בעולם), שריונות אבירים, פוחלצים של דגים, וצבאות של חיילי צעצוע. היה לו בר פרטי בבית, ושם הוא אירח כוכבים לערבי שתייה פרועים.

הוא היה קונה הכל ב"כפולות": אם הוא אהב זוג מגפיים, הוא קנה 14 זוגות בכל צבע אפשרי. היה לו כרטיס זהב של "הארודס", והוא סירב לקבל משלוחים משום חנות אחרת כי הוא לא רצה שמשאיות זולות ייראו על שביל הגישה שלו. למרות שהיה לו צי רכבים של רולס רויס, בנטלי וקדילאק, ג'ון מעולם לא טרח ללמוד לנהוג. הוא פשוט שכר נהגים שיסיעו אותו למועדוני הלילה המועדפים עליו, שם היה שותה קוניאק כאילו היה מים. "למה אני צריך לנהוג?", הוא שאל פעם עיתונאי תמה, "בשביל זה המציאו את המושב האחורי. שם נמצא הבר".

ההומור שלו תמיד היה אפל. הוא כתב על דודים מתעללים ועל עכבישים שנמחצים על ידי ספרים. כשנולד בנו הבכור, כריסטופר, ג'ון נכנס לחדר הלידה והמשפט הראשון שאמר לאשתו אליסון היה: "נו באמת, בגללך פספסתי את הסוף של הסדרה 'אדונים ומשרתים'".

חיי האהבה של ג'ון היו מורכבים כמו ליין בס מפותל. אשתו הראשונה, מקסין, הייתה אהובת נעוריו. הם חיו יחד שנים רבות, ולג'ון היה חשוב לשמור על מראה של איש משפחה יציב. אבל חיי הדרכים של עולם הרוק לא ריחמו על הנישואין.

אנטוויסל היה מגנט לנשים. היה בו משהו מסתורי, שילוב של כוח פיזי ועדינות בריטית, שהפך אותו לאהוב על הגרופיות. לאחר הגירושין ממקסין, הוא ניהל מערכות יחסים עם נשים רבות, חלקן צעירות ממנו בעשרות שנים. הוא תמיד חיפש מישהי שתבין את הצורך שלו לחיות בעולם הדמיון שלו, בין הגיטרות והפוחלצים.

ליסה לבושנסקי, זוגתו בשנים האחרונות, הייתה איתו עד הסוף המר. היא ראתה את הצד שמעריצים לא הכירו – האיש שסובל מבעיות שמיעה קשות בגלל עשורים של ווליום מטורף, האיש שדואג למצבו הכלכלי למרות שמכר מיליוני אלבומים. זהו אחד הפרטים המפתיעים ביותר בסיפורו של אנטוויסל: הוא תמיד היה זקוק לכסף. איך זה ייתכן? ובכן, כשאתה מחזיק אחוזה שצריכה צוות תחזוקה של גדוד בצבא, אוסף גיטרות שדורש ביטוח במיליונים, וחיבה לאורח חיים של לורד אנגלי – הכסף נעלם מהר. ג'ון סירב לקצץ בהוצאות. הוא המשיך לקנות, להשקיע ולבזבז. זה היה אחד המניעים העיקריים לכך שהוא תמיד דחף לסיבובי הופעות נוספים של הלהקה, גם כשהיחסים בין טאונסנד לדאלטרי היו בשפל כזה שהם בקושי דיברו. "אני חייב לצאת לדרכים," הוא נהג לומר, "הכלבים שלי רגילים לאכול סטייק, ואני לא מתכוון לאכזב אותם". המסר של מס ההכנסה הבריטי תמיד ריחף מעל ראשו. ג'ון, בדרכו האדישה, פשוט המשיך לנגן חזק יותר, בתקווה שהרעש יבריח את רואי החשבון.

והסוף שלו הגיע ב-2002, רגע לפני סיבוב הופעות נוסף. ג'ון, כבר בן 57, היה פצצה מתקתקת מבחינה בריאותית. שנים של סטייקים מטוגנים, עישון סיגריות בשרשרת, נהרות של אלכוהול והררי קוקאין גבו את מחירם. הוא נמצא ללא רוח חיים בחדר מלון בלאס וגאס, בנסיבות שכללו סמים ובילוי עם חשפנית מקומית בשם אליסון דנסטיר – סיום קלישאתי כמעט עבור אייקון רוק. החדשות היכו את עולם המוזיקה בהלם. המי היו אמורים לעלות לבמה למחרת. פיט ורוג'ר החליטו להמשיך את סיבוב ההופעות, החלטה שעוררה מחלוקת, אבל הם טענו שזה מה שג'ון היה רוצה. "הוא היה שונא אם היינו מבטלים בגללו," אמר טאונסנד בתירוץ שלא נשמע הכי משכנע. "הוא היה אומר: 'תמשיכו, ופשוט תגבירו את הבס במיקס'."

לאחר מותו, התברר שהחיים הראוותניים הותירו חובות ענק למס ההכנסה. האחוזה המפוארת, צי הרכבים ואפילו המגפיים שלו נמכרו במכירות פומביות כדי לכסות את החובות.

ג'ון אנטוויסל היה איש של ניגודים: ג'נטלמן אנגלי מנומס ביום, וחיית רוק בלילה; נגן וירטואוז ששמר על שקט מופתי בזמן שכולם סביבו צרחו. כפי שכתב פעם בהערות לאוטוביוגרפיה שמעולם לא סיים: "העולם יזכור אותי כ'האיש השקט'... רק חבריי המוזיקאים יידעו באמת מה הייתה תרומתי". היום אנחנו יודעים שבלי השור, הרוק לעולם לא היה נשמע אותו דבר. "אני לא רוצה להיות רק בסיסט", אמר פעם אנטוויסל בראיון, "אני רוצה להיות הרעש שאתם שומעים כשאתם עוצמים את העיניים וחושבים על רוק'נ'רול". ובכן, הוא הצליח. ועוד איך הצליח.