ואן מוריסון - האניגמה הגדולה של המוסיקה

ישנם אמנים שרוצים שיאהבו אותם. הם מחייכים למצלמה, לוחצים ידיים למעריצים, ומודים יפה לקהל בסוף ההופעה. ואן מוריסון ממש אינו אחד מהם. למעשה, אם תשאלו את ואן מוריסון, הוא כנראה יעדיף שתעזבו אותו בשקט, תפסיקו לשאול שאלות על השירים שלו, ואם אפשר – תרדו לו מהעיניים.

אבל מאחורי התדמית של האיש כנראה הכי נרגן ברוק'נ'רול, מסתתר סיפור מפותל, רווי בחוזים דרקוניים, חיפושים רוחניים הזויים, הסתבכויות עם המאפיה, ומעל הכל – מוזיקה שהיא בגדר נס. ממועדונים מעושנים בבלפסט ועד כת הסיינטולוגיה, מהפסגות המיסטיות של ASTRAL WEEKS ועד לתהומות של אלבומי "נקמה" מטופשים לחברת התקליטים – קבלו סיפור...

השנה היא 1964. בלפסט, צפון אירלנד. העיר אפורה, אבל במלון "מריטיים" – שבמציאות היה אולם ריקודים להשכרה בבניין "מיסיון הימאים" – משהו פראי עמד להתפרץ. מודעה קטנה בעיתון המקומי שאלה: WHO ARE? WHAT ARE? THEM. התשובה הגיעה מהר מאוד. להקת THEM, בהנהגתו של צעיר גוץ וזועף בשם ג'ורג' אייבן מוריסון (שכונה בפי כל "ואן"), הפכה תוך שבועות ספורים לסנסציה הכי חמה בעיר. הם לא היו ילדים טובים כמו הביטלס. הם היו מלוכלכים, רועשים, והם ניגנו בלוז גראז'י שגרם לקהל לטפס על השולחנות.

מוריסון, אז רק בן 18, היה חיית במה. עדי ראייה מאותה תקופה מתארים קפיץ אנושי: קופץ על שולחנות, מסתחרר, צורח בפראות ומנער את המרקאס שלו כאילו חייו תלויים בכך. האלכוהול זרם כמים, והחיבור הראשוני, הפרימיטיבי הזה למוזיקה, שחרר אותו. אבל כבר אז, הניצנים של ה"ואן מוריסון" שאנחנו מכירים היום היו שם. בהופעה אחת הוא כמעט גרם למהומה כשסיים את הערב בברכת "לילה טוב, חזירים", לקהל ששילם כדי לראות אותו.

הלהיט הגדול הראשון שלהם, GLORIA, נכתב בחדר השינה של מוריסון ברחוב היינדפורד בבלפסט. זו הייתה התקפה. שלושה אקורדים פשוטים, ריף גיטרה חותך ומילים מלאות תשוקה מינית לא מוסתרת. השיר הפך לקלאסיקה שנוגנה על ידי אינספור להקות פאנק ורוק (כולל הדלתות עם מוריסון אחר - ג'ים... ופטי סמית' מאוחר יותר), אבל עבור מוריסון, זו הייתה רק ההתחלה של מערכת יחסים מסובכת עם התעשייה.

להקת THEM החזיקה מעמד שנתיים בלבד. זה הספיק כדי לייצר כמה להיטים, כמו HERE COMES THE NIGHT (שמוריסון שנא כי הרגיש שזה פופ נקי מדי) ו-BABY, PLEASE DON'T GO (שבו ניגן גיטריסט אולפן צעיר בשם ג'ימי פייג'). אבל הלהקה התפרקה תחת הלחץ, ומוריסון למד שיעור כואב: הוא לא רצה להיות כוכב פופ, הוא לא רצה להיות בובה של חברת תקליטים, והוא בטח לא רצה להיות חייל במשחק של התעשייה.

אחרי ההתפרקות של THEM, מוריסון מצא את עצמו בנקודת שפל. אבל אז הגיעה ההצעה מברט ברנס, מפיק אמריקאי ידוע ווטיפוס מפוקפק עם קשרים למאפיה, שקרא לו להגיע לניו יורק. מוריסון, נואש וכמעט חסר כל, חתם על חוזה. הו, זו הייתה טעות גדולה. גדולה מאד.

במרץ 1967, מוריסון נכנס לאולפן והקליט את מה שיהפוך ללהיט הסולו הגדול ביותר שלו: BROWN EYED GIRL. השיר, במקור נקרא BROWN SKINNED GIRL, היה שיר קליפסו קליל על אהבה בין-גזעית, אבל מוריסון שינה את הכותרת בטעות ושכח מזה. השורה האיקונית MAKING LOVE IN THE GREEN GRASS צונזרה ברדיו האמריקאי והוחלפה בגרסה "נקייה" יותר. אבל החלק המדהים באמת? בגלל החוזה הנוראי שחתם עליו, מוריסון טען שלא ראה סנט אחד של תמלוגים מהשיר הזה, למרות שהוא אחד השירים המושמעים ביותר בהיסטוריה שלו.

האלבום שיצא בעקבותיו, BLOWIN' YOUR MIND, היה, במילותיו של מוריסון, "תקליט בו הכל השתבש". העטיפה הייתה פסיכדלית ומגוחכת, ומוריסון נראה בה מיוזע ומבוהל. חברת התקליטים הוציאה אותו ללא אישורו. אבל הסיפור האמיתי קרה כשברט ברנס מת מהתקף לב בגיל צעיר, ואלמנתו, איילין, נותרה אחראית על החוזה של מוריסון. ואן רצה לברוח לחתימה אצל WARNER BROTHERS, אבל היה חייב לחברה של ברנס ואלמנתו, BANG RECORDS, עוד שירים. הפתרון שלו היה גאוני ואכזרי: הוא נכנס לאולפן והקליט 36 שירים ביום אחד. לא סתם שירים, אלא זבל טהור. שירים קצרצרים, כל אחד באורך של כדקה, עם כותרות כמו RINGWORM (גזזת), WANT A DANISH ופרודיות על הלהיטים של ברנס כמו TWIST AND SHAKE - כשהם מנוגנים עם אותו אקורד ואותה גישה ווקאלית מזלזלת. זה היה אקט של נקמה טהורה, "פאק יו" מוזיקלי מפואר שנועד לשחרר אותו מהחוזה. וזה עבד... עד ששנים לאחר מכן הדבר הזה יצא באופן רשמי לאור והפך לבדיחה שחזרה כבומרנג להכות בראשו של ואן.

בתוך כל הכאוס הזה, הסתתר שיר אחד באלבום הבכורה שהיה שונה מכל השאר: TB SHEETS. שיר בלוז מייסר של עשר דקות, המתאר ביקור בחדר של נערה הגוססת משחפת. השיר מבוסס על מקרה אמיתי מחייו של מוריסון. הוא שר על חוסר הנוחות, על הרצון לברוח מהחדר המסריח ממוות, על הניסיון העלוב לנחם ("הבאתי לך את הרדיו"). בסוף ההקלטה, מוריסון התמוטט בפינת האולפן בבכי, מותש רגשית.

ב-1968, כשמוריסון מסתתר בבוסטון ובקיימברידג' (מסצ'וסטס) מפני אנשי המאפיה שהיו קשורים לחוזה הקודם שלו, הוא חלם חלום. בחלום, לא היו כלי נגינה חשמליים. רק גיטרות אקוסטיות, קונטרבס וחליל. אז אחרי שהדברים קצת נרגעו והוא הצליח לעבור לחברת תקליטים אחרת, הוא נכנס לאולפן בניו יורק עם קבוצה של נגני ג'אז עילית, ביניהם הבסיסט ריצ'רד דייוויס (שניגן עם אריק דולפי) והמתופף קוני קיי (מרביעיית הג'אז המודרני). הנגנים מעולם לא פגשו את מוריסון קודם לכן, ולא היו חזרות. מוריסון פשוט התחיל לנגן, והם אלתרו סביבו, כשהם בקושי רואים אותו. הוא התחבא בתוך תא השירה באולפן והותיר אותם לא פעם מבולבלים וסקרנים. התוצאה הייתה ASTRAL WEEKS – אלבום שרבים מחשיבים ליצירה מיסטית, מהפנטת ובלתי ניתנת להגדרה. אבל... האלבום הזה היה כישלון מסחרי מוחלט בזמן אמת. הוא מכר בקושי 15,000 עותקים. אנשי חברת התקליטים חשבו שהם קנו חתול בשק – "בחור קטן ושנוא", כפי שתיאר אותו ג'ו סמית' מהחברה. לקח זמן לשכנע אותם אחרת.

אחרי הכישלון המסחרי של זה, מוריסון החליט שהוא צריך להיט. הוא עבר לוודסטוק, ניו יורק, לעיירה כפרית ושקטה. למה וודסטוק? כי בוב דילן גר שם. אשתו של מוריסון באותה תקופה, ג'נט פלאנט, סיפרה שוואן התכוון לחלוטין להיות החבר הכי טוב של דילן. הוא האמין שדילן הוא האדם היחיד הראוי לתשומת לבו.

שם, באווירה הכפרית, הוא כתב את MOONDANCE. זה היה ההפך הגמור מהתקליט הקודם. שירים קצרים, מהודקים, מלאי שמחת חיים ואופטימיות. שיר הנושא הפך לקלאסיקת ג'אז-פופ. שיר הלל לטבע ולרומנטיקה לילית, והוא נכתב כקטע אינסטרומנטלי סקסופוני שרק אחר כך קיבל מילים. התקליט בהחלט הצליח ומוריסון החל לבלוט בעולם הרוק.

האלבום TUPELO HONEY, שיצא ב-1971, הציג את מוריסון בשיא האושר הביתי שלו. העטיפה מציגה אותו עם סוס ועם אשתו ג'נט, בלב הטבע. שיר הנושא הוא המנון לאהבה מתוקה כמו הדבש המופק מעצי הטופלו בדרום ארה"ב. גם השיר WILD NIGHT מאותו אלבום הפך ללהיט ענק. אבל מתחת לפני השטח, הדברים לא היו כל כך ורודים. הנישואים לג'נט החלו להתפורר, ומוריסון שתה בכמויות. האלבום הבא, ST DOMINIC'S PREVIEW כבר הראה את הסדקים. העטיפה מציגה את מוריסון לבד, על מדרגות כנסייה. כבר אין רומנטיקה באוויר.. השיר LISTEN TO THE LION מאותו אלבום הוא זעקה של 11 דקות, שבה מוריסון נוהם, נאנח ומדבר כמו מטיף בטירוף חושים.

ב-1973, אחרי הגירושים מג'נט פלאנט, מוריסון היה מרוסק. הוא החליט לעשות את מה שרבים עושים כשהם במשבר: לחזור הביתה. הוא טס לאירלנד לראשונה מזה שש שנים, לטיול שורשים. הוא נמנע מלהגיע לבלפסט (שם "הצרות" והפיגועים היו בשיאם) וטייל בדבלין ובאזור הכפרי. התוצאה הייתה האלבום VEEDON FLEECE. זהו אלבום מוזר, שקט, וכמעט נשכח, אבל רבים (כולל שינייד או'קונור ואלביס קוסטלו) החשיבו אותו ליצירת המופת האמיתית שלו, אפילו יותר מ-ASTRAL WEEKS. בנוגע לשם התקליט, אפילו הוא הודה שאין לו מושג מה זה אומר. אבל המבקרים שנאו את האלבום כשהוא יצא. מוריסון, פגוע ועייף, נעלם לשלוש שנים. "נמאס לי מהמוזיקה לחלוטין", הוא אמר.

כשמוריסון חזר בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, הוא היה אדם אחר. הוא היה נקי מאלכוהול, מאוהב מחדש (הפעם באלוהים, ובאישה דנית בשם אולה מונך), והוא גילה את הסינתיסייזרים. האלבום INTO THE MUSIC יצא ב-1979 וסימן את הלידה מחדש. אבל השיא המוזר הגיע ב-1983 עם האלבום INARTICULATE SPEECH OF THE HEART. על העטיפה האחורית, מוריסון הוסיף תודה אישית מיוחדת ללא אחר מאשר ל. רון האברד, מייסד הסיינטולוגיה. מתברר שמוריסון לקח קורסים בסיינטולוגיה באותה תקופה. העיתונות הבריטית, שהיתה היסטרית לגבי כתות באותו זמן, חגגה על זה. מוריסון, בדרכו האופיינית, אסר על עיתונאים לשאול אותו על כך.

באמצע שנות ה-80, מוריסון התנער מהסיינטולוגיה (הוא הפסיק להודות להאברד ומעולם לא דיבר על זה שוב) והוציא את האלבום בעל השם המחייב: NO GURU, NO METHOD, NO TEACHER. הכותרת, שנלקחה מהפילוסוף ג'ידאו קרישנמורטי, אומרת בעצם: אין מתווכים בינינו לבין האלוהים. גולת הכותרת של האלבום היא השיר IN THE GARDEN. זהו שיר מדיטטיבי, שלפי מוריסון נועד להכניס את המאזין לתהליך של מדיטציה טרנסנדנטלית תוך עשר דקות (בפועל השיר קצר יותר). הוא שר על גן רטוב מגשם, על שקט מוחלט, ועל נוכחות אלוהית ללא מילים. רבים רואים בשיר הזה את ההמשך הישיר ל-ASTRAL WEEKS, חזרה למיסטיקה הטהורה והלא-דתית.

אבל ואן לא היה ואן בלי קצת ארס, נכון? באותו אלבום מסתתרים שירים כמו IVORY TOWER ו-THANKS FOR THE INFORMATION, שבהם הוא תוקף את המבקרים, את החקיינים (השמועה אומרת שהוא שנא את ברוס ספרינגסטין באותה תקופה וחשב שהוא "גנב" לו את הסגנון) ואת כל מי שעמד בדרכו.

לאורך כל השנים הללו, מוריסון בנה לעצמו מוניטין של אחד המופיעים הטובים בעולם – כשהוא רוצה בכך. אלבום ההופעה הכפול שהוקלט ב-1973, IT'S TOO LATE TO STOP NOW, נחשב עד היום לאחד מאלבומי ההופעה הטובים בהיסטוריה. הוא מציג את "תזמורת הנשמה הקלדונית" בשיאה, הדוקה וממושמעת, עם מוריסון ששואג כמו אריה (נו, LISTEN TO THE LION). זה, לדעתי, פריט חובה אצל כל אוהבי התקליטים.

מצד שני, הופעה של ואן מוריסון יכולה להיות סיוט. הוא יכול להפנות את הגב לקהל, לרטון, לבדוק את השעון שוב ושוב, ולסיים את ההופעה בלי לומר מילה. אז מי הוא ואן מוריסון? המיסטיקן שחולם על גנים רטובים וריפוי רוחני? או איש העסקים הממולח והעצבני שכותב שירי נקמה לחברות תקליטים? כנראה שהוא שניהם. דבר אחד בטוח: הוא עדיין מחפש את האקורד האבוד.