האפר של רנסאנס עדיין בוער... ועוד איך

ב-10 באוקטובר בשנת 1973 יצא האלבום הרביעי של להקת רנסאנס הבריטית ושמו AHES ARE BURNING.

זה היה סתיו לונדוני ערפילי, אבל בעולם הרוק המתקדם משהו חדש ובוהק עמד להיוולד. באותו היום יצא לחנויות התקליטים ASHES ARE BURNING, התקליט הרביעי של להקת רנסאנס. היה זה רגע מכונן עבור הרכב שנולד, תרתי משמע, מתוך האפר של גלגול קודם. מבחינתי, מדובר באחד מרגעי השיא הבלתי מעורערים של שנת 1973 – שנה שהייתה מפוצצת ביצירות מופת של ענקיות הז'אנר, אבל האלבום הזה הביא איתו משב רוח אלגנטי ושונה לגמרי.

זה לא היה רק רוק מתקדם של מקצבים שבורים, אלא שילוב פואטי וטהור בין פולק, רוק ומוזיקה קלאסית אמיתית, כזה שממיס את הלב כבר מהשנייה הראשונה.. התקליט PROLOGUE הוא אולי קצת יותר מרגש ומסעיר, בעוד ש-ASHES ARE BURNING הוא ללא ספק בוגר יותר, ובסופו של דבר הכל תלוי במצב הרוח שבו אני שרוי. בעצם, שני האלבומים סולידיים ומשובחים באותה מידה. וכאן בדיוק טמון הקסם העילאי. כאן רנסאנס הופכת להרבה יותר מסתם עוד להקה – אלא ממש לדרך חיים! כל פרט ופרט באלבום הזה פשוט ספוג באותו סגנון חם, מפואר, ימי-ביניימי ורומנטי.

האולפן המיתולוגי, התזמורת והבסיסט שפספס את קווין

המסע להקלטת התקליט הזה היה מרתק לא פחות מהמוזיקה עצמה. האיש שאחז במושכות טכנאות הסאונד באולפני DE LANE LEA המפוארים היה טכנאי צעיר בשם דאג בוגי. קצת לפני כן בוגי היה גם הבסיסט השלישי והזמני של להקה קטנה בשם קווין, רגע לפני שג'ון דיקון נכנס לתמונה ושינה את ההיסטוריה. שנים לאחר מכן, בוגי נזכר בהתרגשות כשסיפר לי אישית, בראיון שעשיתי עמו, כיצד הקליט את הלהקה באולפן מספר 3, החדר שיועד ללהקות רוק רועשות.

"התזמורת נוספה מאוחר יותר באולפן מספר 2, הגדול והיוקרתי, זה של המוזיקה הקלאסית", סיפר. "השילוב יצר צליל כל כך עשיר וייחודי, שעד היום כשאני מאזין לו, שערות ידיי סומרות". על מפיק ההקלטה, דיק פלאנט, אמר בוגי שהוא לא פחות מגאון. תמיד שעשעה אותי המחשבה איך חייו של אדם נעים סביב צירופי מקרים מוזרים: יום אחד אתה מנגן בס בהופעות מוקדמות עם פרדי מרקיורי, וביום הבא אתה יושב מאחורי הקונסולה ומתעד עילוי מוזיקלי סימפוני.

על מלאכת העיבודים התזמורתיים הופקד ריצ'רד יואיט, שסיפק תזמורים מבריקים שנשזרו באופן מושלם לתוך המבנה הרוקיסטי ולא הרגישו לרגע כמו קישוט תזמורתי זול ומודבק. והרי האומץ האמנותי כאן היה חסר פשרות: אין כאן יותר 'רוקרי פסנתר', ולמעשה אין פה בכלל גיטרות חשמליות! יש אמנם כמה נגיעות מופלאות בסיום שיר הנושא, שהוכנסו על ידי הכוכב האורח אנדי פאוואל, אבל חוץ מזה – זה אך ורק מייקל דנפורד שפורט על הגיטרה האקוסטית שלו. אבל אל תעזו אפילו לחשוב לרגע שרנסאנס הידרדרו והפכו ללהקת פופ רכרוכית ומתקתקה! לא ולא, האסון הזה לא יתרחש עד הנפילה של AZURE D'OR; האלבום הזה הוא הכל חוץ מאלבום פופ פשוט!

הזמרת עם חמש האוקטבות והמשוררת המסתורית בדואר

כדי להבין את גודל ההישג של ASHES ARE BURNING, צריך לחזור מעט אחורה. להקת רנסאנס המקורית קמה ב-1969 על ידי שני יוצאי להקת היארדבירדס, המתופף ג'ים מקארטי והזמר קית' רלף. ההרכב הזה הוציא שני תקליטים מכובדים (או ליתר דיוק, אחד וחצי...) אך לאחר מכן התפרק. מתוך ההריסות, קם הרכב חדש לחלוטין. תחילה, את עמדת הזמרת תפסה בינקי קולום, בשלב ביניים קצרצר שתועד בסרט לטלוויזיה הבלגית אך לא הניב תקליט אולפן.

ואז, הגיעה האישה שתגדיר מחדש את הלהקה. שמה היה אנני הסלאם, והיא הייתה בעלת קול צלול כבדולח עם מנעד של חמש אוקטבות. הסלאם הצטרפה והלהקה הקליטה את התקליט PROLOGUE, שרמז על הבאות. אך ב-ASHES ARE BURNING כל החלקים בפאזל התחברו. קולה הווירטואוזי והכמעט-אופראי של הסלאם העניק ללהקה את הממד הקלאסי שהיה חסר לה. באופן מפתיע, היא ייחסה את הדיוק הווקאלי שלה לעובדה שהייתה חירשת באוזן אחת, מה שגרם לה להתרכז באופן אבסולוטי בצלילים.

לקראת הקלטת התקליט החדש, הצטרף ללהקה באופן רשמי הגיטריסט האקוסטי והמלחין העיקרי, מייקל דנפורד. מכיוון שהצטרפותו התרחשה בשלב מאוחר יחסית, הוא לא זכה להופיע בצילום שעל עטיפת התקליט וגם לא קיבל קרדיט רשמי כנגן, למרות טביעת אצבעותיו המלודית על כל צליל ושיר. יחד עם הקלידן הדומיננטי ג'ון טאוט, הבסיסט והזמר ג'ון קאמפ והמתופף טרי סאליבן ועם הסלאם בחזית - הרנסאנס הזה היה מוכן לכבוש את העולם. אבל כאן מסתתר עוד פרט מרתק שרבים מפספסים: הצלע החשובה והסודית ביותר בהרכב, שלא ניגנה על שום כלי, הייתה המשוררת בטי תאצ'ר.

תאצ'ר כתבה כמעט את כל הטקסטים המהפנטים של הלהקה מביתה שבקורנוול, כשהיא שולחת את השירים המוכנים בדואר ישירות אל מייקל דנפורד! הם בקושי נפגשו פיזית לכתיבה משותפת – דנפורד היה מלחין על הגיטרה האקוסטית, מקליט רעיונות על קלטות ושולח לה, והיא הייתה משיבה לו שירה צרופה ומלאת דימויים של טבע ורוח. החיבור הטלפתי המופלא הזה הפך לאחד מסימני ההיכר הייחודיים של ההרכב. המבנה של היצירה כולה מהפנט. התקליט הזה ממוסגר על ידי שני אפוסים ארוכים וגרנדיוזיים של עשר דקות כל אחד... ובין שני הענקים הללו נדחסו כמו בסנדוויץ' שירי פולק-פופ יפהפיים.

גונג דרמטי, השראה מדביוסי והרגע שהציף דמעות

חברי הלהקה ערכו חזרות אינטנסיביות באולם כנסייה ישן, כדי לספוג את האקוסטיקה והאווירה המיוחדת. הייתה זו הסלאם שהציעה לפתוח את התקליט בצליל דרמטי של גונג. אותו גונג מפורסם הידהד ישירות אל תוך רצועת הפתיחה המחשמלת CAN YOU UNDERSTAND. מסתבר שיש שם ציטוט מוזיקלי שלקח ג'ון טאוט מתוך מנגינה שכתב המלחין טוני אייק לסדרת טלוויזיה פולנית, עיבוד שהעניק לפתיחה נופך דרמטי סוחף.

הפסנתר המרצד והמתגלגל שפותח את CAN YOU UNDERSTAND (ושאגב, מזכיר לי לחלוטין את מעבר הפתיחה הגאוני של טוני בנקס ב-FIRTH OF FIFTH של ג'נסיס; כמה משעשע ששני האלבומים הוקלטו בדיוק באותה השנה!) הוא פשוט תענוג צרוף ומעדן אמיתי! המלודיה הווקאלית שם פשוט מבריקה, כשאנני מתעלה לאתגר וקוצרת עוד ועוד פירות של תהילה מוזיקלית!

"אני אוהבת את כל השירים בתקליט הזה", סיפרה הסלאם, "אבל AT THE HARBOUR הוא אחד הדברים הטובים ביותר שהקלטנו אי פעם. ג'ים מקארטי מההרכב המקורי עוד הספיק לתרום לנו שיר אחד אחרון, ON THE FRONTIER, וזו הייתה הפעם האחרונה שהשתמשנו בחומרים שלו".

השיר AT THE HARBOUR הוא בעיניי שיא של רגש, ובו טאוט שילב בפסנתר בצורה גלויה וגאונית את הפתיחה והסיום מתוך היצירה הקלאסית הנודעת של קלוד דביוסי, "הקתדרלה השקועה". הדיאלוג הזה בין יצירות מופת של מוזיקה קלאסית לבין שירי פולק-רוק בריטי הוא בדיוק מה שגורם לי להתאהב באלבום הזה בכל האזנה מחדש. AT THE HARBOUR הוא בלדה קטנה, יפהפייה וכמעט שמימית עם מילים פשוטות ונטולות יומרות על הים ועל אותן בעיות ידועות הקשורות בהשפעתו על חייהם של אנשים.

אך הרגע המכונן באמת הגיע כאשר התזמורת נכנסה לתמונה. הסלאם: "זו הייתה חוויה פנטסטית להקליט את התקליט הזה. החלק הכי מדהים באלבום הזה היה כשהתזמורת נכנסה. השיר הראשון שחברי התזמורת הקליטו על ההקלטה שלנו היה CARPET OF THE SUN. עמדתי ליד ג'ון טאוט ושנינו דמענו, כי פתאום הייתה תזמורת שלמה שמנגנת את המוזיקה שלנו. זה היה כה אמוציונלי כי חשנו שבאמת התקדמנו פה".

השיר CARPET OF THE SUN היה אחד הקטעים הקצרים והנגישים ביותר של הלהקה, ונבחר לשמש כסינגל שיווקי. הטקסט האופטימי שיר הלל לטבע ולמחזוריות החיים, בשילוב הביצוע השמימי של הסלאם, הופכים אותו לשלוש וחצי דקות של שלמות פופ-פרוג. זה הוא תמיד חביב הקהל בהופעות מסיבות ברורות לחלוטין: הוא פשוט מגלם את עצם הנשמה והרוח החיה של רנסאנס – אתם יודעים, את אותה רוח חגיגית של אותה תחושת קרנבל ימי-ביניימית, קורנת ומאושרת שהלהקה הזו הצליחה להביא בהצלחה כה אדירה! כך שזה ממש לא סתם שיר מתקתק; הוא מעוצב כולו בהשראת אותה אווירת פולק מסורתית ותופס אותה בשלמות מוחלטת, בתוספת תזמור מורכב ועשיר להפליא. זה נהדר, זה!

וכאן אי אפשר שלא להשתחוות בפני היהלום הנוצץ והמרגש ביותר באלבום כולו, שלא זכה למספיק מילים עד כה – השיר LET IT GROW. זו בלדה באיכות כה עוצרת נשימה, שומטת לסתות, שאני פשוט מרכין את ראשי בענווה ובהערצה! המילה 'מושלם' היא קצרה וקודרת מדי כדי לתאר את מה שאני מרגיש כלפיה: זהו, בפשטות, האידיאל המוחלט לשיר פופ המנוני! המלודיה הקולית פשוטה אך אפקטיבית בצורה מדהימה, וכמובן שאנני מבצעת אותה בתהילת עולם של ממש. הנה אנחנו שוב עם עניין חמש האוקטבות הפנומנלי הזה, במיוחד כשהיא מגיעה לשיר את שורות הפזמון! זה פשוט אדיר, מדהים בצורה בלתי נתפסת! חברים, תנו לזה לצמוח ולהיכנס לכם ישר לתוך הלב!

סולו אורח נדיר, המהפך באמריקה והתעלומה שעל העטיפה

העוצמה המוזיקלית של התקליט נשענה במידה רבה על נגינת הפסנתר הקלאסית והמסעירה של ג'ון טאוט. אך התקליט כלל גם אורח מיוחד במינו. הגיטריסט אנדי פאוואל מלהקת WISHBONE ASH הגיע לאולפן כדי לנגן סולו גיטרה חשמלית בלתי נשכח בשיר הנושא. זו הייתה החזרת טובה חברית; שנה קודם לכן, היה זה טאוט שניגן קלידים בתקליט המופת ARGUS של ווישבון אש. בואו נעצור רגע ונעריך את האירוניה המושלמת הזו: להקה שכמעט נידתה לחלוטין גיטרות חשמליות מהסאונד שלה כדי להישאר נאמנה למרקם האקוסטי והסימפוני, מגיעה לקתרזיס המוזיקלי הכי גדול שלה בשיר הנושא ASHES ARE BURNING – יצירה אפית של אחת-עשרה דקות – דווקא כשפאוואל שולף את הגיטרה ודופק סולו מלודי שמרסק את הרמקולים.

השיר נפתח באפלה כבדה וקודרת, עם רוחות פראיות שנושבות ואקורדים עצובים של פסנתר, ואנני שרה מלודיה שמיימית ונוגעת ללב, שנדמה כי היא מפיצה ארומה טרגית ונוסטלגית עמוקה. אבל אז הם חוזרים לפזמון – וזה לפתע כבר לא מדכא בכלל! זה למעשה שיר על היכולת לנער מעליך את העבר, ולא להתענג על הדיכאון של עצמך! ואז מגיע הקטע האינסטרומנטלי הממושך והמרתק, שבו טאוט מחליף ללא הרף בין פסנתר, צ'מבלו, אורגן ושוב פסנתר, ומציע גיוון צבעים מרהיב.

אבל באופן אירוני, בזמן שהתקליט נחשב היום לקלאסיקה בבריטניה, בזמן אמת הקהל הבריטי התקשה לקבל את רנסאנס החדשה ולהתנתק מהמורשת של קית' רלף וג'ים מקארטי. דווקא באמריקה, שם לא היו דעות קדומות, התקליט זכה להצלחה ונכנס למצעד הבילבורד. ההצלחה הזו גרמה ללהקה למקד את מאמציה מעתה ואילך בשוק האמריקני הגדול. תחנות רדיו מתקדמות כמו WNEW-FM בניו יורק חיבקו אותם בחום יוצא דופן וטחנו את שירי האלבום ברמות היסטריות, מה שהניח את התשתית למעמד הקאלט שלהם מעבר לאוקיינוס ולהופעות הסולד-אאוט המיתולוגיות שלהם באולם הקרניגי הול.

ולסיום, פרט טריוויה לחדי העין: אם תתקלו בעותקים שונים של התקליט, אל תתפלאו אם תראו על העטיפה שתי גרסאות מעט שונות של אותו צילום. באחת, אנני הסלאם נראית בפנים רציניות ומהורהרות, ובשנייה היא מחייכת חיוך קטן, כאילו יודעת איזה אוצר מוזיקלי מופלא היא והלהקה בדיוק העניקו לעולם. אל תדאגו - המוסיקה בשתי המהדורות זהה וקסומה. אותה גברת בשינוי אדרת.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459