הבוס ספרינגסטין: מתחת למכסה המנוע

קבלו מסע פרוע עם ברוס ספרינגסטין אל תוך הלילות הלבנים, המריבות המשפטיות והברווזים שהצילו את הרוק'נ'רול. כן - גע! גע! גע!

הרבה לפני שהוא הפך למושיע של הרוק האמריקאי, ברוס ספרינגסטין היה סתם עוד צעיר מפרייהולד, ניו ג'רזי, שמנסה להבין איך בורחים מהגורל האפרורי שיועד לו. אם תשאלו את האגדה עצמה, הכל התחיל בגלל ברווז. כן, ברווז.

דאקי סלאטרי, בעל תחנת הדלק שגר בשכנות למשפחת ספרינגסטין, נהג להציק לעוברים ושבים עם השאלה הנצחית: "רוצה לקנות ברווז?". אבל עבור ברוס הצעיר, הברווזים האלה הפכו לכרטיס היציאה החופשי שלו מהצבא. כשספרינגסטין הגיע ללשכת הגיוס בעיצומה של מלחמת וייטנאם, הוא כבר היה משוגע מספיק (או חכם מספיק) כדי למלא בטופס שהוא "הומוסקסואל" וכל דבר אחר שיגרום לצבא לוותר עליו. אבל הסיפור שהוא סיפר לחברים היה אחר: "אמרתי להם שמאז שראיתי את אבא שלי הורג ברווז בחג ההודיה, אני משתגע כל פעם שאני רואה ברווז. אמרתי להם שאם אהיה בשדה הקרב ואראה ברווז, אני עלול להתחיל לירות בגנרלים". זה עבד. הצבא שלח אותו הביתה, והרוק'נ'רול הרוויח גנרל משלו.

הבית בפרייהולד לא היה בדיוק חממה לאמנות. התרבות היחידה שנכנסה הביתה הייתה הטלוויזיה והעיתון היומי. דאגלס ספרינגסטין, אביו של ברוס, היה נהג אוטובוס (ולעיתים סוהר), טיפוס מחוספס שאהב לנהוג ולשתוק. הדינמיקה ביניהם הייתה הדלק לרוב השירים המוקדמים של ברוס. דאגלס היה יושב במטבח בחושך, מעשן סיגריה ושותה בירה, ומחכה.

"הוא היה מכבה את כל האורות בבית בשעה תשע", ספרינגסטין נזכר לימים. "ואם אני או אחותי היינו מדליקים אור, הוא היה משתגע". ברוס היה מנסה להתגנב למעלה לחדרו, אבל אביו היה תופס אותו, מושיב אותו במטבח החשוך ומנהל איתו את "השיחה". זה תמיד נגמר בצעקות, כשברוס בורח מהדלת האחורית וצועק כמו בפזמון של השיר של האנימלס: "אלו החיים שלי ואני אעשה מה שאני רוצה!".

הלהקה האמיתית הראשונה של ספרינגסטין, "הקסטילס", נקראה על שם סבון חפיפה. הם התאמנו בטירוף בתוך דופלקס, עד ש"טקס" ויניארד, פועל מפעל שגר בצד השני של הקיר, לא יכול היה לסבול את הרעש יותר. במקום להזמין משטרה, הוא הפך למנהל שלהם.

טקס ואשתו מריון אימצו את הילדים האלו. כשברוס הגיע לאודישן אצל טקס, הוא היה נער מחוצ'קן עם גיטרה זולה ונעליים קרועות. "הילד הזה עמד שם," נזכר טקס, "עם התחת שלו בחוץ מהג'ינס". ברוס, שעדיין לא ידע לנגן כמו שצריך, הבטיח: "אני לומד מהר". יומיים לאחר מכן הוא חזר וידע לנגן חמישה שירים מושלמים שלמד מהרדיו. טקס היה המום: "הייתי צריך להרים את הלסת שלי מהרצפה".

הקסטילס היו הדבר הכי חם בחוף ג'רזי, אבל הם היו צריכים להתמודד עם שתי כנופיות יריבות: ה"גולשים" וה"גריזרים". הגריזרים לבשו מעילי עור ושמעו מוזיקת נשמה; הגולשים היו ילדים טובים יותר שאהבו רוק לבן. הקסטילס, עם השיער הארוך שלהם והמוזיקה המעורבת, חטפו כהוגן משני הצדדים. במועדון אחד זרקו עליהם מטבעות ושאר חפצים. אבל הם המשיכו לנגן, אפילו כשהופיעו בפתיחה של סופרמרקט או בבית חולים לחולי נפש (שם המנהל הציג אותם במשך 20 דקות כ"גדולים יותר מהביטלס" עד שהרופאים איימו לאשפז אותו אם ימשיך בהזיות).

אחרי התיכון, ברוס לא הלך לקולג' (למרות שניסה לזמן קצר, עד שהסטודנטים האחרים הגישו עצומה לסלק אותו כי הוא היה "מוזר"). הוא הקים את להקת "סטיל מיל", שהפכה לאגדה מקומית וניגנה רוק מהסוג הכבד. הם אפילו הגיעו לקליפורניה, שם ברוס הנדהם ראה לראשונה היפים מסתובבים עטופים בסדינים.

אבל הסיפור המוזר ביותר מאותה תקופה הוא להקת "ד"ר זום והבום הקולי". ברוס רצה להקים להקה שתכלול את כל מי שלא היה לו מה לעשות באותו רגע. התוצאה הייתה כאוס מאורגן: הלהקה כללה שולחן מונופול באמצע הבמה. "זה היה כדי לתת לאנשים שלא ניגנו על כלום הזדמנות להיות בלהקה," סיפר ברוס. "הם היו יכולים להגיד 'כן, אני בד"ר זום, אני משחק מונופול'". הלהקה הזו שרדה בערך שלוש הופעות, אבל היא הייתה הזרע שממנו צמחה לימים האי סטריט באנד.

השנה היא 1972. מייק אפל, המנהל החדש והאגרסיבי של ספרינגסטין, הצליח לסדר אודישן אצל ג'ון האמונד בקולומביה רקורדס – האיש שגילה את בילי הולידיי, בוב דילן וארית'ה פרנקלין. לא פחות!

אפל נכנס למשרד של האמונד ומיד ירה: "אז אתה הבחור שגילה את בוב דילן, הא? בוא נראה אם זה היה סתם מזל או שבאמת יש לך אוזניים". האמונד המזועזע ענה: "תפסיק! אתה גורם לי לשנוא אותך!". ברוס, שעמד שם עם הגיטרה, רק רצה לקבור את עצמו. "הייתי בהלם," הוא סיפר. "מייק צורח עליו ואני מתכווץ".

אבל אז ברוס התחיל לנגן את IT'S HARD TO BE A SAINT IN THE CITY. האמונד הקשיב. אחרי שיר אחד נוסף, האמונד, שחשב שברוס אולי יהודי בגלל השם, שמע שיר על ישו, מריה והשריף, וחייך: "טוב, הוא חייב להיות קתולי". בו במקום, הוא החליט להחתים אותו. "ידעתי מיד שהוא יחזיק מעמד דור שלם," אמר האמונד. כן, היו לו אוזניים.

האלבום הראשון, GREETINGS FROM ASBURY PARK, N.J., יצא ו... כלום לא קרה. המבקרים אהבו, אבל הקהל? הוא לא קנה. קולומביה רקורדס, בניסיון נואש לקדם את "הדילן החדש", הצמידה את ספרינגסטין לסיבוב הופעות כמופע פותח ללהקת הענק "שיקגו". זה היה אסון. הקהל של "שיקגו", שבא לשמוע להיטי רדיו מלוטשים, שנא את הבחור המוזר הזה מניו ג'רזי עם הסיפורים הארוכים. בפילדלפיה - העיר שתהפוך לימים למעוז הגדול ביותר שלו - הוא ירד מהבמה לקול שריקות בוז. ברוס נשבע שלעולם לא יופיע שוב באצטדיוני ספורט ענקיים ולעולם לא יהיה מופע חימום של אף אחד. הוא רצה שליטה מלאה.

התפנית הגדולה הגיעה בלילה גשום אחד בבוסטון, מחוץ לבר בשם "צ'ארלי'ס". מבקר הרוק ג'ון לנדאו ראה את ספרינגסטין ובאותו ערב נולד המשפט המפורסם יותר בתולדות ביקורות הרוק: "ראיתי את עתיד הרוק'נ'רול ושמו ברוס ספרינגסטין".

אבל הדרך לאלבום BORN TO RUN הייתה גיהנום עלי אדמות. ברוס רצה צליל מסוים, "כמו שברולט 57' שנוסעת על תקליטים מומסים של הקריסטלס". הוא בילה שישה חודשים רק על שיר הנושא. הם הקליטו, מחקו, הקליטו שוב. המתח היה בלתי נסבל. באחד הלילות, בשש בבוקר, אחרי שעות של ניסיונות להקליט את הפסנתר בשיר SHE'S THE ONE, לנדאו פשוט קם ויצא מהאולפן בלי לומר מילה. הוא לא יכל לשאת את זה יותר. ברוס חזר למלון, לחברה שלו שחיכתה לו שם. "סיימתם?" היא שאלה. "לא", הוא ענה, וכמעט בכה.

כדי להוסיף חטא על פשע, ברוס, מתוך תשישות, נרדם על שולחן המיקסינג בזמן העריכה של THUNDER ROAD, וכך יצא שבטעות הושאר קטע סקסופון שהוא התכוון למחוק.

רגע אחד של חסד באולפן קרה כשניסו להקליט את כלי הנשיפה לשיר TENTH AVENUE FREEZE OUT. נגני האולפן המקצועיים והיקרים (האחים ברקר) לא הבינו מה ברוס רוצה. הכל עמד להתפרק. ואז, סטיב ואן זנדט ("מיאמי סטיב"), שהיה אז רק חבר שמסתובב באולפן ולא חבר רשמי בלהקה, נכנס לתמונה. למרות שלא היה לו שום מעמד רשמי, הוא נכנס לתא הנגנים עם כובע הקש שלו, ואמר לנגנים הכי נחשבים בניו יורק: "אוקיי בנים, תשימו את התווים בצד". הוא שר להם את התפקידים בדיוק כפי שהם היו צריכים להישמע. זה עבד. בסוף הסשן, ברוס פנה למנהל שלו ואמר: "הגיע הזמן להכניס את הילד לרשימת המשכורות. הוא הגיטריסט החדש".

ההצלחה של BORN TO RUN הייתה אדירה – הוא הופיע על השערים של טיים וניוזוויק באותו שבוע (אירוע שגרם לו מבוכה רבה וגרר האשמות על "הייפ" תקשורתי). אבל מאחורי הקלעים, הכל התפורר. התברר שהחוזים שברוס חתם עליהם עם מייק אפל על מכסה מנוע של מכונית במגרש חניה חשוך, היו דרקוניים. אפל שלט בהכל. הוא אפילו רצה שברוס ייצא לסיבוב הופעות בתוך אוהל קרקס ענק. כשברוס נשאל על כך בתצהיר משפטי, הוא ענה בעוקצנות: "למה שלא תנסה לעסוק בעריכת דין בתוך אוהל לזמן מה? אחר כך אני אשקול לנגן בגיטרה באחד".

המצב היה אבסורדי: ברוס ספרינגסטין, כוכב הרוק הגדול ביותר באמריקה באותו רגע, היה מנוע מלהיכנס לאולפן הקלטות בגלל צו מניעה של המנהל שלו. במשך שלוש שנים, בשיא הקריירה, הוא לא הוציא אלבום חדש. הוא שרד רק בזכות הופעות חיות בלתי פוסקות, שבהן הוא פיתח את המוניטין שלו כמבצע הטוב בעולם. במהלך הופעות אלו, הוא נאלץ לבקש הלוואות מסוכנות ההופעות שלו רק כדי לממן את המסע.

בסופו של דבר, ברוס ניצח, אבל המחיר היה כבד. הוא איבד שנים יקרות, אבל הרוויח את החופש שלו. האלבום הבא, DARKNESS ON THE EDGE OF TOWN, היה מלא בכעס, תסכול ורצון לשרוד.

סיבוב ההופעות של 1978 היה ניצחון, אבל הוא הסתיים בפיצוץ – תרתי משמע. בערב השנה החדשה בקליבלנד, מעריץ זרק חזיז לבמה. הוא התפוצץ ממש מתחת לעינו של ברוס. דם נזל על לחיו. ברוס ירד מהבמה, החליף חולצה, חזר וצרח למיקרופון: "באתי לנגן מוזיקה! אם איזה אידיוט רוצה לזרוק חרא, אני אשמח להחזיר לו את הכסף ושילך לזרוק את זה בחוץ!".

אבל הצרות הפיזיות לא נגמרו שם. באפריל 1979, בזמן הקלטת האלבום THE RIVER, הקומיקאי רובין ויליאמס הגיע לבקר את ברוס בביתו. ברוס והחברה שלו השתעשעו על אופנוע שטח תלת-גלגלי. ברגע של חוסר ריכוז, ברוס התנגש בעץ. הרגל שלו נמחצה. העיתונות דיווחה שהוא בבית חולים עם גב שבור, אבל האמת הייתה שהוא שכב בבית, זועף ומתוסכל, מושבת לשלושה שבועות.

ואם זה לא מספיק, הייתה תקרית לין גולדסמית'. גולדסמית' הייתה צלמת ואקסית של ברוס. במהלך מופעי הצדקה נגד ענייני פצצות גרעין (NO NUKES) במדיסון סקוור גארדן, ברוס ביקש ממנה במפורש לא לצלם אותו. היא צילמה בכל זאת מהשורה הראשונה. באמצע השירROSALITA, ברוס זיהה אותה. הוא קפץ מהבמה, תפס אותה ביד, גרר אותה לבמה והכריז למיקרופון: "זו האקסית שלי!". הוא הרים אותה וסחב אותה אל אחורי הקלעים, שם היא הוצאה מהאולם. למחרת היא איימה לתבוע אותו על שלושה מיליון דולר, אבל הקהל חשב שזה היה חלק מההצגה.

במהלך ההקלטות הארוכות של THE RIVER, ברוס גילה שקלטות מהאולפן נגנבו ונמכרו כבוטלגים. השיא היה כשבעל חנות תקליטים במנהטן השמיע את ההקלטות הגנובות ברמקולים של החנות. ברוס שכר חוקר פרטי כדי לצוד את המדליפים. למרות שבהופעות הוא לפעמים צעק לקהל: "בוטלגרים! תפעילו את הטייפים!", גניבה מהאולפן הייתה קו אדום. הוא הרגיש שזה כמו לפרסם טיוטה מקומטת של ספר לפני שהסופר סיים לכתוב אותו.

הדרך של ספרינגסטין לא הייתה סלולה בכוונות טובות של חברות תקליטים או מנהלים חלקלקים. היא נסללה בזיעה, במאבקים משפטיים, בציוד גנוב, ובאמונה עיוורת בכוח של הרוק'נ'רול לשנות חיים. מהילד שלא יכול היה להדליק את האור במטבח של אבא שלו, הוא הפך לאמן ששולט בכל תו, בכל עטיפת אלבום (הוא אפילו נסע לבית הדפוס כדי לוודא שהצבעים של עטיפת DARKNESS יוצאים מדויק) ובכל רגע על הבמה.

וכמו שהוא אמר בסיפור המפורסם שהוא נהג לספר על הבמה: "הלכתי לכומר ואמרתי לו: 'אבא שלי רוצה שאהיה עורך דין, אמא שלי רוצה שאהיה סופר, אבל אני יש לי את הגיטרה הזאת'. הכומר שלח אותי לדבר עם אלוהים. ומצאתי את אלוהים, והוא ישב מאחורי מערכת תופים. והוא אמר לי: 'תראה, משה רבנו פישל. היה אמור להיות דיבר אחד עשר. והדיבר הזה אמר: LET IT ROCK'...".