כשבכירים בחברת התקליטים חיכו לעוד להיטי פופ מתקתקים, אבל קייט בוש עשתה להם בית ספר

ב-13 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליט חדש לקייט בוש ושמו THE DREAMING. זה החלום שלה. השאלה היא, איך אתם עם החלום הזה. לדעתי, מדובר באחד מאותם חלומות סוערים, פסיכוטיים וגאוניים שפשוט אי אפשר להתעורר מהם – ואיזה מזל שכך! תפתחו את הראש, תנקו את האוזניים, ובואו נצלול פנימה אל תוך הטירוף המופלא הזה.

אוקי, אנחנו בשנת 1982. תעשיית המוזיקה הבריטית עדיין מהדהדת מההצלחה המסחררת של קייט בוש. שנתיים קודם לכן, בשנת 1980, תקליטה NEVER FOR EVER העניק לה הישג היסטורי: הפעם הראשונה אי פעם שאמנית סולו בריטית כבשה את פסגת מצעד התקליטים בממלכה. בכירי חברת התקליטים EMI ודאי שפשפו ידיהם בהנאה, צופים לעתיד ורוד של להיטי זהב. הם זכרו היטב את המוני המעריצים שגדשו את רחוב אוקספורד בלונדון רק כדי לחזות בה לרגע באירוע קידום מכירות בחנות וירג'ין. התור שם השתרך לאורך קילומטרים, המשטרה נאלצה לחסום כבישים, והבוסים בחליפות היו משוכנעים שהתרנגולת הצעירה הזו תמשיך להטיל להם ביצי זהב של פופ מלודי עוד שנים רבות. התקליט ההוא, כך הם הניחו, סימן את המעבר הסופי של הכישרון הצעיר והמסקרן שפרץ לתודעה ב-1978 עם התקליטון "אנקת גבהים", למעמד של כוכבת פופ מהשורה הראשונה. כזכור, מי שגילה אותה לעולם ותמך בה בתחילת הדרך היה לא אחר מאשר דיוויד גילמור מלהקת פינק פלויד, אבל בוש הוכיחה כבר מהרגע הראשון שהיא לעולם לא תהיה בובה על חוט של אף מפיק או מנהל. הם רק לא ידעו שבמוחה של בוש מתבשלת תוכנית אחרת לגמרי, תוכנית קיצונית שתטלטל את עולמם.

אני מניח שהמבקרים פשוט נותרו חסרי אונים והמומים מול הדבר הזה! עם כל הרעיונות החדשניים שלה, המילים בעלות המטען הספרותי הגבוה ומבני השירים הבלתי שגרתיים, קייט עדיין גרמה לשלושת אלבומיה הקודמים להישמע נגישים יחסית ואפילו מסחריים, עם להיטי ענק מפלצתיים כמו WUTHERING HEIGHTS ו-BABOOSHKA שהבטיחו לה מקום של כבוד ברדיו ועל גבי הפטיפון הממוצע. THE DREAMING בהחלט לא היה האלבום הראשון הבלתי נגיש לחלוטין שנוצר אי פעם; הוא פשוט היה האלבום הראשון הבלתי נגיש לחלוטין מאמנית שנודעה עד אז כבעלת אינסטינקט מסחרי מוצק. אז לא עוד נערה חמודה שכותבת להיטי פופ למצעדים – במקום זה קיבלנו זמרת ניסיונית ופרועה שמשתעשעת באמנות מיצג אוונגרדית ואזוטרית.

בעוד המנהלים ציפו לעוד מנות גדושות של פופ מלודי ונגיש, בוש החליטה שהגיע הזמן להשתלט על החללית. היא נכנסה לאולפן, אך הפעם לא כזמרת או כותבת בלבד, אלא כמפיקה היחידה והבלעדית של הפרויקט כולו. זו הייתה הצהרת עצמאות נועזת. בגיל 23 בלבד, היא דרשה וקיבלה שליטה אבסולוטית על כל תו וסאונד, מהלך חסר תקדים כמעט לאישה בתעשיית המוזיקה של אותם ימים. היא לא רצתה עוד לכתוב שירים, היא רצתה לצייר תמונות באמצעות צלילים. כדי להגשים את החזון הזה, היא אימצה נשק סודי ומהפכני: הסמפלר הדיגיטלי החדשני והיקר להחריד, ה-FAIRLIGHT CMI. המכשיר הזה, שהיה אז פלא טכנולוגי שרק מעטים יכלו להרשות לעצמם כלכלית, ועלה באותם ימים כמו בית קטן בפרברי לונדון (בסביבות 25,000 פאונד!), הפך במהרה לצעצוע האהוב עליה. מי שחשף אותה לראשונה לפלא הדיגיטלי הזה היה ידידה פיטר גבריאל, בעת שהיא התארחה כזמרת רקע באלבומו השלישי משנת 1980. היא החלה להתנסות בו כבר בתקליט הקודם, אבל עכשיו הוא לא היה רק תבלין, הוא היה המנה העיקרית. לצד המפלצת הדיגיטלית הזו, היא שילבה באופן מפתיע כלי נגינה עממיים ומסורתיים מרחבי העולם, יוצרת שילוב שנשמע כמו שום דבר אחר.

ובאמת, THE DREAMING הוא קייט בוש במיטבה המוחלט! נו באמת, תעשו לי טובה, הרי הבחורה הזו מעולם לא הייתה בעניין של מלודיות קליטות וזהו. THE DREAMING פשוט מרסק לחלוטין את כל המחסומים שעוד הפרידו בין קייט בוש לבין חופש פנטזיה טוטאלי! היא עצמה כינתה את האלבום הזה "אלבום השיגעון" שלה, והוא לגמרי כזה, אם כי זה ממש לא שיגעון מופשט נוסח קפטן ביפהארט – זה עדיין לא קל לעיכול. ומבחינתי, זה חלק מהקסם. גם אם לפעמים אין לי שמץ של מושג על מה היא שרה, אז מה? אני גם נהנה מ-א-ד מרוק מתקדם איטלקי ישן ומבלי שאבין כלל את השפה.

אז זו הייתה לידתה של קייט בוש האמנית האוטונומית, זו שפועלת לפי שעון משלה, בוחנת כל פרט ופרט בקפדנות אובססיבית ודורשת מהנגנים ומהטכנאים המוכשרים ביותר לעזור לה לתרגם את הצלילים הסוערים שבראשה למציאות מוקלטת. תהיו בטוחים שהחיפוש אחר השלמות הזו באולפן הפך למסע מפרך שזלל כמויות אדירות של זמן וכסף, הרחק מעיניהם הבוחנות של אנשי חברת התקליטים, שלא היה להם מושג קלוש מה מתחולל מאחורי הדלתות הנעולות. טכנאי ההקלטה המותשים נדרשו לספק פתרונות בלתי אפשריים לגחמות שלה שהלכו והשתוללו. קייט הקליטה דלתות נטרקות, ניפוץ כוסות, דריכת כלי נשק ונשימות לתוך הסמפלר. התוצאה הייתה חריגה מטורפת מלוחות הזמנים ומהתקציב, בזמן שמנהלי EMI מקבלים צרבת רק מלראות את החשבונות התופחים.

הטעימה הראשונה שהעולם קיבל מהיצירה החדשה והמוזרה הזו הייתה התקליטון SAT IN YOUR LAP. התקליטון הזה נחת על המדפים כבר ביוני 1981, למעלה משנה שלמה לפני שהאלבום המלא בכלל ראה אור! באופן מפתיע, הוא הפך ללהיט הגדול ביותר שלה מאז אותה בבושקה, למרות שהיה רחוק מלהיות קליט או מסחרי. הוא טיפס עד למקום ה-11 במצעד הבריטי, וגרם למאזינים להישאר בפה פעור. זה היה שיר דחוס, קצבי וחסר פשרות, שהונע על ידי מקצב תופים שבטי ופראי. מילות השיר עוסקות בתסכול שבמרדף האובססיבי אחר ידע ורוחניות אל מול הרצון האנושי המפונק של הקהל שהכל יישב אצלו היטב ללא מאמץ. כדי להשיג את צליל התופים המרעים והמבהיל, המתופף פרסטון היימן הוכנס לחדר אבן מבודד באולפן והיכה בעוצמה פראית, בעוד אחיה של קייט, פאדי בוש, מצליף במקלות במבוק באוויר ליצירת אפקט שריקה. בוש הסבירה בזמנו את מקור ההשראה: "כבר היו לי תבניות פסנתר לשיר, אבל הן לא התחברו לכדי יצירה שלמה עד אותו לילה שבו חזרתי מהופעה של סטיבי וונדר. הרגש והאנרגיה במוזיקה שלו פשוט הדליקו אצלי משהו".

רק בשיר הזה יש שלושה או ארבעה סגנונות שירה שונים לחלוטין! תראו איך קייט עוברת מחצי-ראפ שקט בבתים, דרך צרחות פראיות בגבהים מטורפים בפזמון ועד ליללות אופראיות בקטע המעבר! וכן, כל הטירוף הזה מתרחש רק בשיר הראשון!

כשהתקליט המלא, THE DREAMING, יצא לבסוף, הלסתות נשמטו. זה היה תוצר מובהק של שנות השמונים המסונתזות, אך כזה שלקח את הסאונד של התקופה למקומות אפלים, ניסיוניים ובלתי צפויים. השירים היו רוויים בקצב כמעט היפנוטי ובשכבות על גבי שכבות של קולות, ללא מלודיות פשוטות או פזמונים ידידותיים שאפשר להיאחז בהם. כל הצלילים שקישרו אותה לעולם הרוק, כמו גיטרות חשמליות דומיננטיות, נעלמו כלא היו. נגני הגיטרה בריאן באת' ואלן מרפי השתתפו בהקלטות, אך נגינתם עברה מניפולציות וסינונים כה דרסטיים, עד שהגיטרות החשמליות נשמעו כמו פיצוצים אלקטרוניים ואיבדו לחלוטין את אופיין הרוקי המסורתי. גם עיבודי כלי הקשת העשירים שהמתיקו את עבודותיה הקודמות פינו את מקומם לצליל חדש ומאתגר. הפעם, היה קל לשמוע עד כמה רחוק בוש העזה ללכת.

והשיר THERE GOES A TENNER, שיצא כתקליטון השני, הוא בכלל פארסה קומית על שודדי בנק חובבנים ומגושמים שנתקפים פאניקה מוחלטת בזמן המעשה. בוש שרה אותו במבטא קוקני מוקצן בהשראת סרטי גנגסטרים בריטיים קלאסיים. זה מזכיר לי קצת שירים קלאסיים של להקת ג'נסיס כמו HAROLD THE BARREL, עם כל כך הרבה חלקים שמשתנים במהירות מסחררת סביב סיפור אחד! בשלב מסוים קייט אפילו משלבת מוטיבים מזרחיים למשך כמה שניות. ומשהו פשוט קורה לי בכל פעם שאני שומע את מנגינת הבית המרכזית – ההגייה התיאטרלית והמוזרה הזו בשורות 'הנה הולך שטר של עשרה, היי תראו, הנה שטר של חמישה' פשוט כובשת ומדליקה אותי בכל פעם מחדש! חוץ מזה, תודו בעצמכם: כשבחורה יפהפייה וסקסית שרה בקול שרמנטי שיר על שוד בנק, עצם הנוכחות באירוע כזה היא חוויה שתזכרו לכל החיים, נכון?

ובקטע המצמרר PULL OUT THE PIN, היא נכנסת לראשו של לוחם וייטקונג בג'ונגל שעוקב בכוונת אחר חייל אמריקאי. בוש קיבלה את ההשראה מסרט תיעודי על מלחמת וייטנאם. שימו לב - קולות הרקע הגבריים והלוחשים בשיר שייכים לחברה הטוב, דיוויד גילמור! בשיר הזה אנחנו צופים בלוחם הווייטנאמי שמעולם לא היה כה מאושר להיות חי בזמן שהוא מסתתר מהפולשים ומתכנן עליהם מבצעים סודיים. לכל השיר יש תחושה אופראית מסוימת, עם טקסט מצמרר, והרעיון להשתמש בצרחה הפראית I LOVE LIFE כמעין קול רקע מוביל הוא לא פחות מגאונות!

בשיר SUSPENDED IN GAFFA, שמתנהל במקצב ואלס שיכור ותזזיתי, בוש עוסקת בכמיהה לראות את האור האלוהי והנשגב, רק כדי למצוא את עצמה שוב תקועה בבוץ הארצי. הגאפה בשיר היא מחווה לסרט ההדבקה החזק והמוכר שבו משתמשים פועלי במה באולפנים. יש פה סוג של ווייב אלוהי. והקטע LEAVE IT OPEN עוסק בשחרור שדים ומחשבות אפלות ממעמקי התת-מודע. בוש חתמה את השיר במסר שהוקלט לאחור, שכאשר הופכים אותו ניתן לשמוע אותה לוחשת: "האם פגענו בך? לא היינו פוגעים בך". אחרי שתי דקות של שירה מצמררת ונטולת מלודיה, התופים נכנסים בעוצמה וגיטרה עמומה ומעוותת מתחילה לפמפם משהו פרוטו-תעשייתי, אבל היי – מעל לכל זה קייט מזמרת את המילים "הכנסנו את המוזרות פנימה" ולפעמים נשמע כאילו יוקו אונו מתארחת בהקלטת השיר הזה. ובאמת, ללא ספק, המוזרות חדרה פה פנימה בענק! ככה נחתם הצד הראשון של התקליט. תדמיינו את קודקודי חברת התקליטים כששמעו לראשונה את השיר הזה. הם בטח היו על סף התקף לב.

צד ב' נפתח עם שיר הנושא של האלבום, THE DREAMING, שמוקדש למאבקם הכואב של הילידים האבוריג'ינים באוסטרליה, שאדמותיהם נהרסו לטובת כריית אורניום. בוש דחסה לתוכו נגינת דידג'רידו אותנטית, קולות עורבים וביטויים מרוחקים מסלנג אוסטרלי. השירה המזמרת מהעולמות האחרים, תווי הפסנתר המינימליסטיים, כלי ההקשה האתניים, שריקות הסינטיסייזר המשונות, ומעל לכל הלהג הסוריאליסטי של קייט שמגיע לשיאו באותו פזמון על "ההגעה עם האור המוזהב בבוקר" – שחייב להיות אולי הפזמון הכי מבלבל, מסחרר ומערער חושים שנכתב אי פעם! וכדי להכתיר את כל הפלא הזה, השיר מסתיים בקטע קצר – ונורמלי יחסית – של מוזיקה קלטית סוחפת. איזו הזייה!

ב-NIGHT OF THE SWALLOW, שמתאר טייס שמבריח סחורה אסורה בלילה למרות תחינותיה של אהובתו, בוש טסה במיוחד לאולפני WINDMILL LANE בדבלין כדי להקליט את נגני הפולק האגדיים של להקות THE CHIEFTAINS ו-PLANXTY, שהעשירו את השיר בחמת חלילים אירית ובכינורות מסורתיים. זה שיר כה מתוק ורומנטי! זה פשוט עוד שיא ענק באלבום - ואיך היא שרה פה, אלוהים! וכמובן שהשיר הזה מתעתע - מה שהתחיל כשיר שנשמע בסגנון הישן והמוכר שלה, מתפרץ לפתע לעוד קטע לוחמני עדכני.

והשיר המרטיט ALL THE LOVE מתמקד בהחמצה של אנשים שמביעים אהבה רק אחרי שמישהו הולך לעולמו. בסיום השיר שילבה בוש הודעות קוליות אמיתיות שהושארו במשיבון הטלפוני שלה על ידי חברים קרובים. השיר HOUDINI מבוסס על סיפורם של הקוסם המפורסם הארי הודיני ואשתו בס, שניסו ליצור קשר מעבר לקבר בעזרת קוד סודי. השיר הזה העניק לתקליט את צילום העטיפה הבלתי נשכח: קייט בוש מגלמת את בס, ומחזיקה בפיה מפתח מוזהב אותו היא מעבירה בנשיקה לתוך פיו של הודיני הכבול בשלשלאות (שאותו גילם בן זוגה והבסיסט הנאמן שלה, דל פאלמר).

ואי אפשר בלי השיא המבעית שסוגר את האלבום: GET OUT OF MY HOUSE, שנכתב ישירות בהשראת ספרו של סטיבן קינג והסרט "הניצוץ". בוש מדמה את מוחה לבית רדוף רוחות שפולשים מנסים לפרוץ אליו. כדי לגרש אותם, היא משתמשת בקולה בצורה פראית וחסרת תקדים, עד שהיא ממש נוערת כמו חמור זועם בצווחות מקפיאות דם שמשאירות אותי המום לחלוטין! זו השתוללות זועמת, עצבנית ופראנואידית לחלוטין.

והתגובות לא איחרו לבוא. תחנות הרדיו, שהיו רגילות ללהיטים נגישים יותר, התעלמו מהתקליט כמעט לחלוטין. בחברת התקליטים, על פי הדיווחים, פשוט שנאו את התוצאה. הם ישבו במשרדים הממוזגים, תלשו שערות ולא הבינו לאן נעלמה נסיכת הפופ שלהם ואיך לעזאזל אמורים לשדר ברדיו שיר שמסתיים בנעירות חמור. היה ברור לכל שבוש לא רק שלא ניסתה לשחזר את הצלחתה הקודמת, היא עשתה כל שביכולתה כדי להיות כמה שפחות מסחרית. היו שטענו שזו הייתה התאבדות קריירה. קולה, שתמיד היה כלי ייחודי, נמתח כאן לקצוות חדשים.

הביקורות בעיתונות המוזיקה היו חלוקות, ורבים חשבו שהפרויקט הניסיוני הזה יבריח את קהל המעריצים הנאמן שלה. במגזין NME הבריטי נכתב בפסקנות: "צר לנו לבשר שקייט בוש פספסה את הרכבת". במלודי מייקר, הבריטי גם כן, היו מעט יותר פואטיים, אך לא פחות נחרצים: "היא תמיד הייתה אמנית של קצוות, אך הפעם בוש הרשתה לעצמה ללכת עם דמיון רחוק ומתפרע עוד יותר, כשהיא ממצה עד תום את כל הפנטזיות שלה ומשתמשת באינסטינקטים הפרועים ביותר שלה, מרפדת את התקליט בסדרה של צווחות והשתנקויות". היו מבקרים שאף הגדילו לעשות וטענו שהיא איבדה לחלוטין את שפיותה. אבל בוש לא התרגשה; בראיונות היא הבהירה בגאווה שזהו התקליט הראשון שבו הרגישה משוחררת ואמיתית במאה אחוז.

התקליט נכנס היישר למקום השלישי המכובד במצעד הבריטי, נישא על גלי הציפייה האדירה. אך הנפילה הייתה מהירה וכואבת. תוך שבועות ספורים הוא צנח למקומות נמוכים יותר, ובסופו של דבר הפך לתקליט הכי פחות נמכר שלה עד לאותה נקודה.

במבט ראשון, זה היה נראה כמו כישלון מהדהד. אך במבט לאחור, THE DREAMING היה הניצחון הגדול ביותר של קייט בוש. זהו תקליט אמיץ, שנעשה על ידי אמנית אמיתית שמבקשת להתנסות, לאתגר את עצמה ואת הקהל שלה, ולא רק לספק את הסחורה המסחרית הצפויה. המהלך הזה, שהיה הימור מסוכן, העניק לה את הכוח והחופש לתפוס שליטה מוחלטת בקריירה שלה – צעד שמהווה ציון דרך עבור כל אמן, ועל אחת כמה וכמה עבור אישה בתעשייה שנשלטה אז כמעט לחלוטין על ידי גברים. יעברו שלוש שנים ארוכות עד שבוש תחזור עם תקליט חדש, כזה שהקהל יקבל באהבה רבה הרבה יותר. היה זה HOUNDS OF LOVE משנת 1985. אבל בלי שבירת הכלים הפרועה וההתנסות באולפן של THE DREAMING, יצירת המופת ההיא מעולם לא הייתה יכולה להיוולד!

בעקבות המאבקים על האלבום הזה, בוש החליטה לבנות אולפן הקלטות פרטי משלה באסם ביתה, כדי שאף מנהל בחליפה מ-EMI לא ינשוף לה שוב בעורף. עם הזמן, כפי שקורה ליצירות רבות שלא הובנו בזמן אמת, THE DREAMING זכה להערכה מחודשת וכיום הוא נחשב על ידי רבים ליצירת מופת נועזת וחיונית, שהוכיחה שכוכבת פופ יכולה להיות גם אמנית חסרת פשרות. אם לא שמעתם אותו לאחרונה, שימו אותו על הפטיפון או במערכת, תגבירו את הווליום, ותיהנו מאחד הרגעים המרתקים, הפרועים והיפים בתולדות המוזיקה.אל תחפשו רק בתים ופזמונים ומלודיות נגישות. תבואו עם ראש פתוח.

כי לשבת ולהאזין לשירים האלה זו פשוט חוויה אמיתית – חוויה מופלאה ומרטיטה! זהו אלבום מהטובים והאמיצים של אמנית נשית בשנות השמונים כולן! הוא ללא ספק יצירתי בטירוף. תביאו לי עוד תקליט של אמנית גדולה מאד באייטיז שהעזה לעשות ככה. אלו פשוט הפנטזיות האפלות של בחורה אינטליגנטית להפליא.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459

לאתר הבית – תכתבו בגוגל "נעם רפפורט מוסיקה".