הגשר בין סיימון וגרפונקל שהונח מעל מים סוערים - מול המונים בסנטרל פארק
ב-19 בספטמבר בשנת 1981 הופיעו סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק שבניו יורק. ההופעה תצא, ב-16 בפברואר 1982, כאלבום כפול שיצליח מאד.
לא סתם נקבעה ההופעה במקום ההוא, כי לשניים היה רומן ארוך שנים עם העיר הזו, שגם נשזרה בשיריהם יחדיו ולחוד. באותו יום של ספטמבר החזירה העיר אהבה לצמד במלוא עוצמתה. ניו יורק של תחילת שנות השמונים הייתה שקועה במשבר פיננסי חריף, והסנטרל פארק עצמו היה מוזנח ועצוב – שבילים שבורים, עשבים שוטים, מתקנים הרוסים ופשיעה שהרתיעה אנשים מלהתקרב אליו אחרי רדת החשכה. נציב הפארקים העירוני גורדון דייוויס והמפיק רון דלסנר חיפשו רעיון יצירתי שיגייס כספים לשיקום הפארק, והגיעו למסקנה שרק צמד הבנים המוכשרים מקווינס יוכל לרפא את הפצעים של העיר.
היה זה אחרי 11 שנים של פרידה זה מזה. פול וארט פנו איש לדרכו בשנת 1970 וחיו די באושר זה בלעדי זה – מר סיימון כתב שירים והוציא אלבומי סולו, ומר גרפונקל פשוט הוציא אלבומי סולו – עד שהם התאחדו לקונצרט ולאלבום חי שפשוט סיכם את כל הקריירה שלהם, ויותר מכך! זאת מלבד הבלחות קטנות שהניבו בשנת 1975 שיר משותף – הלהיט הנפלא MY LITTLE TOWN, שנכלל אז במקביל באלבומי הסולו של שניהם: STILL CRAZY AFTER ALL THESE YEARS של סיימון ו-BREAKAWAY של גרפונקל.
כחצי מיליון איש עמדו בפארק, שרו את השירים, צחקו, הזילו דמעה, התחבקו והודו לגורלם הטוב שזימן להם את המוזיקה הזו בחייהם. זה היה מופע כל כך גרובי ומגניב. נטען שהיו שם כ-500,000 איש. הישג די מטורף ומדהים לשנת 1981, לא?
לפי פרסום שקראתי בארכיון הניו יורק טיימס, ההופעה נקבעה לשעה 18:30 והייתה בחינם כשההכנסות ממכירת חולצות נתרמו לשימור הפארקים בניו יורק. "האירוע ימשוך אלפי אנשים. מומלץ להגיע לשם מוקדם", נכתב שם. איזו לשון המעטה עיתונאית נהדרת: עיריית ניו יורק ציפתה לכ-300,000 איש במקרה האופטימי, אך בפועל נהרו לשם כ-500,000 איש! זה הפך לקונצרט השביעי בגודלו בהיסטוריה של ארצות הברית, כשרשת הכבלים HBO התייצבה להקליט ולצלם ספיישל טלוויזיוני שהגיע למיליוני סלונים ברחבי תבל. ההופעה כולה מפתיעה בטעמה הטוב ובאנרגטיות שבה באופן כללי, ומצליחה להסוות בצורה מושלמת כל סוג של מתח שיכול היה להתקיים בין שני הג'נטלמנים האלה באותה תקופה.
את החזרות לקראת ההופעה ערכו השניים בתיאטרון ריק במנהטן. "הניסיון שלי עם סיימון וגרפונקל הוא שלא משנה כמה זמן היינו רחוקים זה מזה, תוך כשעה נוכל להחזיר את השילוב שלנו למקום הנכון", אמר אז סיימון. "כיף הוא המפתח לכל העניין הזה. אם הקונצרט הזה בסנטרל פארק יהיה מהנה עבורנו ועבור הקהל, אז אולי נוכל לתכנן עוד כמה". אבל מאחורי הקלעים, החזרות היו מלוות במתחים כבדים ובמאבקי אגו. גרפונקל חלם על מופע אקוסטי ואינטימי כפי שהיו עושים בסיקסטיז – שני קולות וגיטרה אקוסטית אחת – בעוד סיימון התעקש על הפקת ענק עם להקת ליווי של 11 נגני צמרת, כולל חטיבת כלי נשיפה וקצב. לסיימון הייתה גם סיבה אישית פרקטית: הוא סבל מכאבים בידו ולא היה מסוגל לנגן בגיטרה ברציפות במשך שעתיים שלמות. פול אמר לארט: "חכה שהלהקה תתחבר, ואתה תראה שתרצה לשיר". כצפוי, סיימון ניצח בקרב הזה.
במזג אוויר סתווי, הגיעו כמה מאות אלפי אנשים שביקשו להיזכר בשנות השישים ומצאו את מקומם על המדשאה הגדולה. ההמון, שגורמים רשמיים הגדירו אותו כגדול ביותר בהיסטוריה של קונצרטים בחינם בפארק, החל להתכנס בבוקר לקראת האיחוד, שהחל עם רדת החשכה. מעריצים הגיעו כבר בשעות הבוקר המוקדמות כשהם מצוידים בשמיכות פיקניק, כיסאות מתקפלים ומצב רוח מרומם, ותפסו כל סנטימטר פנוי של דשא לקראת מה שהפך לחגיגת ענק נוסטלגית.
המדשאה הגדולה בין הרחובות 79 ל-85 הפכה לבזאר עצום כשהקהל התאסף. במרכז היה ההמון, ובקצוות עמדו דוכני הבשר, הבירה, החולצות והכובעים. עשן מריחואנה נישא באוויר. התפאורה על הבמה עוצבה כמחווה לגגות הבתים של מנהטן – לבנים אדומות, סולמות חירום ומכלי מים טיפוסיים – כדי לתת תחושה מקומית חמה. עם שקיעת השמש עלה לבמה ראש העיר המיתולוגי של ניו יורק, אד קוץ', והכריז בפשטות: "גבירותיי ורבותיי, סיימון וגרפונקל!". הקהל הגיב בשאגת שמחה מחרישת אוזניים, השניים עלו לבמה, החליפו לחיצת יד סמלית, ופתחו ישר עם MRS. ROBINSON.
עד שעה לפני ההופעה היו השמיים מעוננים וגשם איים לרדת. לפתע התבהר מזג האוויר והגיע הזמן לחגיגה האמיתית. ואכן, האווירה הייתה טובה כל כך על הבמה בפארק הגדול, שהוחלט להמשיך משם לסיבוב הופעות שלם יחדיו, שאף הגיע לארצנו ב-23 בספטמבר 1983, לאצטדיון רמת גן.
השניים הגיעו אז לארץ כאורחי מועדון וראייטי והכרטיסים נמכרו במחיר 1,100 שקלים ישנים. היו שהתאכזבו בהופעה הישראלית מפני שסיימון עלה לבמה כשהוא חולה ולא במיטבו. סיימון סבל משפעת ומדלקת גרון קשה, אך למרות הקול הצרוד הם העניקו ל-50,000 צופים נלהבים ערב בלתי נשכח באצטדיון. בעוד שבשנות השישים הציוד הנלווה לסיימון וגרפונקל בהופעות היה גיטרה אקוסטית אחת בלבד, בתחילת האייטיז היה המצב שונה, עם להקה שלמה וציוד במשקל ארבעים טון. בשנת 1965 היה אפשר להרטיט מיליוני לבבות בנגיעת מפרט בגיטרה אקוסטית. בתחילת האייטיז הייתה חובה לרפד את הפריטה הזו בהפקה גרנדיוזית עם סאונד מודרני, נגני כלי נשיפה וקלידים.
ולמרות ההפקה הגדולה הזו, יש דברים שלא השתנו ונשמרו: קול הטנור המופלא של ארט גרפונקל עם תלתליו הבהירים, קולו הברור של פול סיימון ושיריו שנשארו אקטואליים ונצחיים. שילוב הקולות בין השניים הוא שיצר את הגימור הסופי למאסטרפיס הזה - צמד שלא סתם נקרא בתחילת דרכו בשם TOM AND JERRY. הסיבה לכך היא ששניהם לא הפסיקו לריב ביניהם, כחתול ועכבר – לפחות כך נהוג להניח בגלל היחסים הסוערים ביניהם, אך האמת ההיסטורית מפתיעה עוד יותר: בשנת 1957, כשהיו תלמידי תיכון, השניים בחרו שמות במה כדי להישמע פחות יהודים ברדיו האמריקאי של אותה תקופה. ארט כינה את עצמו TOM GRAPH בגלל חיבתו הגדולה למתמטיקה ולשרטוט גרפים של מצעדי פזמונים, ופול אימץ את השם JERRY LANDIS. חברת התקליטים חיברה את הכינויים לצמד המצויר TOM AND JERRY, והם אפילו זכו להצלחה קטנה עם שיר הנעורים HEY SCHOOLGIRL.
בסנטרל פארק נשמע היה כי השניים אוהבים זה את זה, וגם שירים טעונים מהעבר קיבלו במופע תחושה חמימה יותר. עם זאת, ברור שכל אחד מהחבר'ה רצה להוכיח שהוא עשה דברים גם אחרי פעילותם המשותפת - אבל דווקא הכנסת חומרי סולו פוגמת, לטעמי, בשרשרת הקלאסיקות שלהם ביחד. ואני פשוט לא חושב שהעמסת המופע בחומרי הסולו הייתה מנומסת כל כך בפרצופו של מר גרפונקל. בחייכם, יש שם חמישה שירי סולו של סיימון ממש באמצע, מול שיר סולו אחד בלבד של גרפונקל! אבל שיהיה לכם ברור, האלבום הכפול מהמופע הזה, שנחטף בכמויות היסטריות בחנויות, אינו תקליט הופעה חיה נטו, כי הקלטתו עברה דרך אולפן הקלטות לשיפורים ותוספות לפני שהוטבעה על ויניל.
סיימון, בהיותו פרפקציוניסט חסר פשרות, ישב באולפן ותיקן זיופים קטנים, הוסיף הכפלות וערוצי שירה כדי שההרמוניות יישמעו מושלמות בתקליט. בנוסף, במהלך ההופעה אירעה דרמה מפחידה כשסיימון ביצע סולו את השיר THE LATE GREAT JOHNNY ACE (שיר שנכתב על ג'וני אייס, ג'ון קנדי וג'ון לנון, שנרצח פחות משנה קודם לכן במרחק הליכה מהפארק): מעריץ מעורער זינק לבמה ורץ לעבר פול בצעקות "אני צריך לדבר איתך!". המאבטחים השתלטו על הפולש ברגע האחרון, וסיימון המשיך לשיר בקור רוח. השיר הזה הושמט מהאלבום הרשמי ויצא בהמשך באלבום הסולו שלו HEARTS AND BONES. ועדיין, בהאזנה לאלבום הזה, מתקבלת התחושה של להיות עם המוני אחרים ברגע אחד בסנטרל פארק.
להקת הליווי של השניים מרשימה מאוד והעיבודים מיוחדים להפליא. על הבמה ניגנה נבחרת החלומות של נגני האולפן בניו יורק: ריצ'רד טי על הפסנתר והפנדר רודס, קורנל דופרי ויו מקראקן בגיטרות, אנתוני ג'קסון על הבס ודייוויד סנבורן בסקסופון. אהבתו העזה של סיימון למוזיקה הלטינית מקבלת חותם ברור בעיבוד לשירים כמו ME AND JULIO DOWN BY THE SCHOOLYARD, שמקבל כאן רוטב סלסה אדום להפליא. גם FIFTY WAYS TO LEAVE YOUR LOVER נפרד מהתיפוף המיליטנטי של סטיב גאד (שדאג באופן מדהים להקיש במקצב זה על כל תוף בנפרד, ומאז מתופפים רבים אוהבים לחקות אותו בכך) לטובת ריקוד לטיני עם כלי נשיפה. זה היה מרענן ונפלא כאחד.
מנגד, על ביצוע הסולו של STILL CRAZY AFTER ALL THESE YEARS במופע - זה להיט נוסטלגי נהדר, אבל מה ארט עשה בזמן שסיימון שר אותו? חטף תנומה? לכן, הייתי מוותר על קטעי סולו במופע הזה לטובת עוד קלאסיקות משותפות. אבל זה אני... אחרים ודאי לא מסכימים איתי.
הצמד חיבר גם את הלהיט KODACHROME לתוך שיר הרוק'נ'רול MAYBELLENE של צ'אק ברי, וביצע מחווה לאלילי נעוריהם – האחים אברלי – עם WAKE UP LITTLE SUSIE. ההרמוניות הקוליות של האחים אברלי היו בית הספר שבו למדו סיימון וגרפונקל לשיר יחד בצעירותם. וכשהשניים שרו אז את OLD FRIENDS, הזילו רבים דמעה כשראו אותם מזדקנים מולם יחדיו, מבלי לדעת כי מריבות ופיוסים עוד יגיעו בשנים הרבות שלאחר מכן. השיר, שעוסק בחברות ארוכת שנים ובפחד מהזדקנות, קיבל על הבמה משמעות עמוקה מול הקהל שעבר איתם כברת דרך. רגע מרגש נוסף נרשם בביצוע של THE SOUND OF SILENCE – שיר שמתאר בדידות וניתוק חברתי בעולם המודרני, אותו כתב סיימון בצעירותו כשישב בחושך באמבטיה כדי ליהנות מההד של המים. ואין מישהו שיכול באמת לשיר טוב יותר מגרפונקל את BRIDGE OVER TROUBLED WATER, ובהקלטה זו של המופע הוא נתן את כולו לביצוע הזה. הוא ידע שאסור לו לפשל פה!
פול סיימון הודה בחיוך לא פעם: "פעמים רבות הצטערתי שלא שרתי אותו בעצמי; כשהקהל הריע לארט בסיום, עמדתי בצל וחשבתי – רגע, זה השיר שלי!". אפילו אלביס פרסלי ביצע גרסה משלו לשיר, וסיימון ציין בהומור שאלביס שר את זה עם תנועות קראטה וסיום בומבסטי מדי, בעוד השירה המלאכית של גרפונקל נותרה ללא מתחרים. אז כן, יש חיבורים שנוצרו היישר מלמעלה. כך זה גם עם סיימון וגרפונקל – חברים ותיקים שהפליאו להביא, עם המתחים ביניהם, כמה מאבני היסוד בפסקול החיים של אמריקה.
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על אלבום ההופעה הזה: "אף על פי שעשור של פרויקטים נפרדים הפריד ביניהם, היחסים המוזיקליים של סיימון וגרפונקל נראו ללא שינוי. טנור הפולק-פופ הבתולי והרועד של גרפונקל זיקק את הרהוריו העגומים ומלאי התעוקה של סיימון למשהו רך ורומנטי, וההרמוניות הצמודות של הצמד הפכו קומפוזיציות קודרות ומורכבות לתחושה חמימה. הכימיה הזו נתפסת מחדש בקונצרט בסנטרל פארק. לתקליט החדש יש קסם והוא גם מחוספס בחלקו. אף על פי שעמלו באולפן לאחר האירוע, השירים בהקלטה זו רחוקים מלהיות מלוטשים במאה אחוז. קולו של סיימון נשמע דק ומרופט, במיוחד בבלדות סולו כמו STILL CRAZY AFTER ALL THESE YEARS, והנגינה נשמעת כמו מוזיקת רוק שהוקלטה מהרמקולים באולם, ולא חוברה ישירות לקונסולת ההקלטה.
והאמת היא שזה למעשה מרענן. אחת הסיבות שהקונצרט בסנטרל פארק היה כל כך בלתי נשכח היא היחסים המיוחדים של סיימון וגרפונקל עם העיר ניו יורק. בניגוד לרבים מכוכבי הפופ, הנערים היהודים הנחמדים האלה מ-QUEENS לא ברחו ל-MALIBU כדי לחיות באושר ועושר כשהפכו למיליונרים. הם נשארו ברחבי העיר והמשיכו לספוג את תרבותה ולהחזיר מעצמם לה. התחושה של רומנטיקה לכל החיים עם ניו יורק מחלחלת כאן לשיא. אם הקונצרט בסנטרל פארק הוא מכתב האהבה של פול סיימון ל-THE BIG APPLE, זהו קולו של ארט גרפונקל שפורט על מיתרי הלב ומעניק תחושה של בית".
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
