ההימור הגדול והסמלים המסתוריים של לד זפלין

ב-8 בנובמבר בשנת 1971 יצא ללהקת לד זפלין תקליט רביעי.
רגע, למה אין שם מוגדר לתקליט הזה? האם קוראים לו "לד זפלין 4"? האם קוראים לו "ארבעת הסמלים"? האם קוראים לו UNTITLED? האם קוראים לו ZOSO? למה אין שם של תקליט ושם של להקה על העטיפה? ובכן, זו הייתה, כמובן, תגובה ישירה וזועמת של הלהקה, ובעיקר של הגיטריסט ג'ימי פייג', נגד מבקרי המוזיקה שפשוט קטלו אותם אחרי התקליט השלישי. פייג' רצה שהמבקרים הארורים יקבלו את התקליט ללא שם, וייאלצו להתייחס אך ורק למוזיקה באופן אובייקטיבי.
הקרב מול חברת התקליטים: התאבדות מסחרית או גאונות טהורה
בצד השני של האוקיינוס, במשרדי חברת התקליטים אטלנטיק, הנשיא אהמט ארטגון כמעט לקה בליבו. הוא התפלץ לחלוטין כששמע מפיטר גראנט, המנהל הקשוח של הלהקה, על התוכנית. אבל להתווכח עם גראנט, שהיה לו כוח עצום כמנהל הלהקה המצליחה בעולם, היה כמעט בלתי אפשרי. ארטגון זעם, וטען שבצעד הזה הלהקה מבצעת התאבדות שיווקית וגורמת נזק של מיליונים. גראנט, מצדו, נשאר איתן בדעתו והצהיר בביטחון שהתקליט הזה יימכר היטב גם אם הוא יהיה עטוף בנייר של עיתון ישן.
תארו לעצמכם את הפקידים המעונבים של חברת התקליטים מקבלים מאסטר של להקת הרוק הגדולה בעולם, בלי שום כיתוב על השדרה, בלי שם על העטיפה ובלי שום סימן זיהוי מסחרי. הם היו בטוחים שפיטר גראנט ירד לחלוטין מהפסים. אבל גראנט ידע בדיוק מה יש לו ביד: יהלום מוזיקלי מלוטש שאי אפשר לעצור.
ההיסטוריה, כמובן, הוכיחה שגראנט צדק. בגדול. התקליט מכר למעלה מ-37 מיליון עותקים ברחבי העולם, מתוכם 24 מיליון בארצות הברית לבדה, והפך לאחד התקליטים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. בהיעדר שם רשמי, המעריצים נאלצו לאלתר והתקליט זכה לשלל כינויים. זהו אולי התקליט המפורסם ביותר בתולדות התרבות האנושית שאין לו שם רשמי.
תעלומת ארבעת הסמלים: רונות, תורת הנסתר וארגז בירה
הסמלים הללו הפכו מיד למוקד לפרשנויות אינסופיות.
ג'ון בונהאם (מתופף): הסמל שלו, שלושה עיגולים משולבים, נלקח לפי הדיווחים מתוך ספר סמלים עתיק של רודולף קוך. לפי פלאנט, בונהאם פשוט בחר אותו כי הוא בא לסמל טרילוגיה של "גבר, אישה וילד", ויש שהוסיפו שזה ברוח "האב, הבן ורוח הקודש". פלאנט, בניסיון לטשטש עניינים ולהוסיף קצת הומור בריטי, זרק שזה גם היה הסמל של מותג הבירה שהיה אהוב על המתופף (בירת BALLANTINE). וכשמדובר בבונהאם, איש של בירה וקצב רועם, הקשר למותג בירה הפוך נשמע הכי הגיוני בעולם.
רוברט פלאנט (זמר): פלאנט הסביר שהסמל שלו, נוצה בתוך עיגול, בא מסמלים עתיקים של שבט MU האבוד, שלפי הטענות היה קיים לפני כ-15,000 שנים, אי שם בין מקסיקו לסין. פלאנט מצא את הסמל בספר בשם THE SACRED SYMBOLS OF MU, שיצא לאור ב-1933 מאת ג'יימס צ'רצ'וורד. הסמל נועד לתאר את מעגל החיים והלידה מחדש. הסמל הזה שיקף לחלוטין את הנפש הפואטית של פלאנט, שתמיד חיפש שורשים קדומים, מיתולוגיות ומסתורין.
ג'ון פול ג'ונס (בסיסט / קלידן): הסמל שבחר ג'ונס היה מורכב יותר, גם הוא מתוך ספרו של קוך. "הסמל שלו בא לתאר אדם שהוא גם בטוח בעצמו וגם בר סמכא", הסביר פעם ג'ימי פייג'. ג'ונס, הגאון המוזיקלי השקט שעמד מאחורי העיבודים המתוחכמים והחזיק את כל המבנה המוזיקלי על כתפיו, אכן היה איש הסמכות המובהק של הלהקה.
ג'ימי פייג' (גיטריסט): הסמל של פייג' היה ונשאר המסתורי מכולם. "אני עיצבתי את זה בעצמי", אמר. "הרבה אנשים טעו כשקראו לזה באותיות ZOSO. הרבה אנשים בארה"ב קראו כך לתקליט שלנו וזה מטופש, כי הסמל לא נועד כלל להיות מילה. פשוט באתי עם זה כדי לעורר עוד סערה בתקשורת. זה הצחיק אותנו". לאורך השנים התגלה כי הסמל אינו מילה, אלא קשור ככל הנראה לסמל אסטרולוגי עתיק (משנת 1557) של כוכב הלכת שבתאי, השולט על מזל גדי, מזלו של פייג'. הוא כנראה מצא אותו בספר כישוף עתיק, או 'גרימואר'. הסיפור המשעשע ביותר גורס שפלאנט ידע פעם את המשמעות הסודית, אבל שכח אותה עם השנים, וכעת פייג' מסרב לגלות לו אותה שוב. פייג' תמיד אהב להחזיק את הקלפים קרוב לחזה וליהנות מהעובדה שמיליוני אנשים שוברים את הראש סביב פרי דמיונו.
טקטיקת ההיעלמות, אחוזה רדופת רוחות ומשבר המיקסים
הדרך לתקליט הרביעי הייתה רצופה בלחצים. אחרי הביקורות הפושרות על התקליט השלישי האקוסטי יותר, פייג' יצא להדוף את המבקרים שטענו כי לד זפלין הפכה לרכרוכית. אבל בפנים, ארבעת החברים ומנהלם ידעו שיש בעיה. פיטר גראנט, כמנהל חריף, החליט על אסטרטגיה: היעלמות. הוא ביטל הופעות מתוכננות לימי חג המולד של 1970, כדי לאפשר להם לנוח ולאגור כוחות. הוא ידע שהעלמת הלהקה מהתקשורת רק תוסיף לעניין ולסקרנות. הוא הגיע לרמה כזו של ביטחון, שהוא דחה הצעה להופעה במערב גרמניה בחג המולד, שהייתה אמורה להיות משודרת בלוויין ותמורתה הלהקה הייתה מקבלת מיליון דולר. הסיבה הרשמית לסירוב? גראנט טען: "גיליתי שהצליל בשידור לווייני יכול להיפגע עם סופות שלגים. אמרגנים לא האמינו לנו, אבל לדעתי עשינו את הדבר הנכון".
ההיעלמות הזו עבדה. גל שמועות מטורף פשט בעולם: האם לד זפלין עומדת להתפרק? גם בישראל, עיתון "להיטון" לא נשאר אדיש. בפברואר 1971 הוא פרסם בכותרתו: "להקת לד זפלין לפני פירוק?". רק חודש לאחר מכן פורסמה הבהרה: "השמועות שפשטו בדבר פירוקה של לד זפלין הוכחשו השבוע הרשמית על ידי דובר הלהקה". בזמן שהעולם תהה, הלהקה התחבאה באחוזה כפרית רחוקה בשם HEADLY GRANGE. זה לא היה אולפן מפואר, אלא בית עבודה ישן, מוזנח, קר וטחוב. החימום לא עבד, והם נאלצו לשרוף רהיטים ואפילו חלק ממעקה המדרגות כדי להתחמם. פייג' עצמו היה משוכנע שרוחות רפאים רודפות את המקום. אך דווקא האווירה המבודדת הזו, יחד עם אולפן ההקלטות הנייד של הרולינג סטונס שחנה בחוץ, אפשרו להם ליצור ללא הפרעות. הם חיו שם ביחד, ניגנו בכל שעה שרצו, אכלו וישנו באותו חלל. הבידוד הזה יצר חיבור קבוצתי טלפתי שכמעט בלתי אפשרי לשחזר באולפן עירוני סטרילי.
ואז הגיע משבר נוסף. ג'ימי פייג' עמד תחת לחץ אדיר מחברת התקליטים. הסיבה: המיקס הראשוני של התקליט נעשה בלוס אנג'לס באולפן בו לא הותקנו רמקולים ראויים. כשפייג' חזר עם המאסטר ללונדון והקשיב לו שם, הוא נחרד ממה ששמע. הפאניקה החלה לחלחל, והוא נאלץ לערוך מיקס חדש לכל התקליט בלחץ זמנים קשה ביותר. האשם העיקרי היה אולפן סאנסט סאונד בלוס אנג'לס, שם הטכנאי אנדי ג'ונס ופייג' ערכו את המיקסים על מוניטורים שהחמיאו לצליל באופן מטעה. כשהם שבו לבריטניה והאזינו לתוצאה באולפני אולימפיק, הכל נשמע עמום, מרוח וחסר חיים לחלוטין. השיר היחיד ששרד מאותו מיקס אמריקאי שגוי היה השיר הפותח. כל השאר דרש עבודה מחדש ודחה את יציאת התקליט בכמה חודשים מורטי עצבים.
מי אתה, האיש עם הזרדים? התעלומה הוויקטוריאנית שפוענחה
ועכשיו, לעטיפה עצמה. אותו צילום מפורסם של איש זקן עם ערימת זרדים על גבו. רוברט פלאנט רכש את התמונה הזו, שהייתה ממוסגרת, בחנות עתיקות בעיר רדינג. במשך עשורים, איש לא ידע מי האיש שבתמונה. רק בשנת 2023 נפתרה התעלומה. חוקר בריטי בשם בריאן אדוארדס גילה את התצלום המקורי, בשחור-לבן, באלבום תמונות ויקטוריאני. התברר שהצילום נעשה על ידי מורה לצילום בשם ארנסט הווארד פארמר, שמת ב-1944.
הדמות שצולמה הייתה אדם בשם לוט לונגייר (או לוט לונג), גגן (מתקין גגות קש) ממחוז ווילטשייר, שמת בשנת 1893. אנשי חברת התקליטים, בזמנו, שברו את הראש בניסיון להבין מדוע צילום טיפשי שכזה (כפי שכינו אותו) אמור להיות על העטיפה. בעיצוב הסופי, אותה תמונה נתלתה על קיר של בית הרוס וכך צולמה כעטיפה החיצונית של התקליט. הרעיון הוויזואלי המבריק של פייג' ופלאנט היה להציג את הניגוד החריף שבין הטבע והכפר הישן והפשוט, לבין העיור המודרני המנוכר של שיכוני הבטון שנראים ברקע. זו הייתה הצהרה אמנותית מהדהדת על עולם הולך ונעלם.
ריפים שוברים, מנדולינות ורוק'נ'רול טהור
התקליט נפתח בפיצוץ. הצליל שפותח את השיר הראשון, BLACK DOG, הוא לא אפקט מתוכנן. זהו למעשה צליל הרצת סליל במכונת הקלטה לסנכרון שלושה ערוצי גיטרה שהוקלטו. ג'ימי פייג' כל כך אהב את הצליל המכאני הזה, שהוא החליט להשאיר אותו כפתיחה. ואז נשמע קולו הרועם של פלאנט: "היי היי מאמה, הם אמרו שהדרך בה את נעה / תגרום לך להזיע, תגרום לך להיכנס לקצב". מדוע השיר נקרא כך? פייג' הסביר: "כשהקלטנו ב- HEADLY GRANGE, היה שם כלב לברדור שחור שכל הזמן הסתובב ולא ידענו את שמו. פשוט קראנו לו כלב שחור". אותו כלב נהג להיעלם בלילות ולחזור עייף בבקרים, לנוח כל היום ולצאת שוב לענייניו בערב.
מתברר שהכלב הזקן פשוט בילה את לילותיו ברדיפה נלהבת אחרי נקבות הכפר וחזר מותש ומאושר לחלוק כבוד לחזרות של הלהקה. ג'ון פול ג'ונס סיפר שהריף המרכזי והמסובך של השיר הגיע לו כרעיון לאחר שהקשיב לתקליט הבלוז-הפסיכדלי, THE HOWLIN WOLF ALBUM, של האוולין וולף. המבנה הקולי של קריאה ותגובה ללא ליווי כלי נולד בהשראת השיר OH WELL של להקת פליטווד מק מתקופת פיטר גרין הגדול. ג'ון פול ג'ונס רצה לבנות מקצב כה מפותל במקצב של חמישה רבעים, שאי אפשר יהיה לרקוד לפיו, אך בונהאם פשוט המשיך לתופף בארבעה רבעים יציבים וגרם לכל העסק לתקתק כמו שעון שוויצרי משומן. בנוסף, פייג' לא השתמש שם במגבר גיטרה קונבנציונלי, אלא חיבר את הגיטרה שלו ישירות לשולחן ההקלטות דרך צמד מגבילי צליל שדחפו את הסאונד לעיוות קראנצ'י מופלא. פלאנט, מצדו, הקליט את שירתו הסוחפת בשני טייקים בלבד.
משם, ללא הפסקה, מגיע צליל התופים האדיר של ג'ון בונהאם שמכניס אותנו לרוקר נוסף: ROCK AND ROLL. השיר הזה היה תגובה ישירה למבקרים שטענו שהתקליט הקודם היה אקוסטי ופולקי מדי. "פשוט חשבנו שצריך לחזור על הרוק'נ'רול", אמר פלאנט ב-1988. "סוף סוף הייתי בלהקה ממש מצליחה, והרגשנו שהגיע הזמן לבעוט לאחרים בתחת. זה לא היה עניין אינטלקטואלי, כי לא היה לנו זמן לזה - רק רצינו לתת להכל להציף החוצה. זה היה דבר חזק מאוד, מה שעשינו". השיר הזה נולד כמעט בטעות. הלהקה עבדה על שיר אחר ומורכב, FOUR STICKS. ג'ון בונהאם היה מתוסכל מתבנית התופים הלא פשוטה.
בעיצומו של כעס, הוא התחיל לתופף משהו אחר לגמרי: ריף המבוסס על האינטרו לשיר KEEP A KNOCKIN של ריצ'רד הקטן. פייג' המציא מיד תפקיד גיטרה, ובסיס השיר הושלם תוך כ-30 דקות. על צליל הפסנתר המתגלגל בשיר היה אחראי איאן סטיוארט, העוזר הנאמן והפסנתרן הלא רשמי של הרולינג סטונס, שהיה בסביבה כי זפלין שכרה מהם את האולפן הנייד. איאן סטיוארט, שהיה איש בוגי-ווגי ורוק'נ'רול מושבע, הסכים לנגן אך ורק בגלל שמדובר היה במבנה בלוז מסורתי של 12 תיבות, שכן הוא סירב באופן עקרוני לנגן אקורדים מינוריים. החיבור הזה העניק לרצועה תנופה חסרת מעצורים.
השיר BATTLE OF EVERMORE הכניס אווירה אחרת, עם צלילי מנדולינה וגיטרות אקוסטיות.
פלאנט, שכתב על המאבק בין הטוב לרע, הרגיש שהוא זקוק לקול נוסף. כך גויסה הזמרת סנדי דני, מלהקת הפולק-רוק פיירפורט קונבנשן. זו הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה שלד זפלין אירחה זמר/ת אורח/ת בתקליט. כהכרת תודה, היא קיבלה סמל משלה על עטיפת התקליט: שלושה משולשים הפוכים. פרט מרתק שחשף פייג' מגלה שהוא מעולם לא ניגן על מנדולינה קודם לכן. הוא פשוט מצא את הכלי של ג'ון פול ג'ונס מונח ליד האח הבוערת באחוזה, החל לפרוט עליו וחיבר את הלחן תוך דקות. מילות השיר הושפעו עמוקות מקריאתו האדוקה של פלאנט בספרי שר הטבעות, עם אזכורים ברורים לרפאים, פריקת עול המלחמה וקרבות אפלים בין אור לחושך.
המדרגות לתהילת עולם והפצצה האקוסטית של צד ב'
ואז מגיעה היצירה המרכזית, STAIRWAY TO HEAVEN. פייג' תכנן במקור שהיצירה הזו תתפוס צד שלם של תקליט. הוא סיפר שלבונהאם לא היה קל להבין את שינויי המקצבים המורכבים, והוא נאלץ להקליט את התופים בכמה חלקים שחוברו יחד. המילים נולדו ברגע אחד של השראה. פלאנט: "הייתי אז במצב רוח רע כשלפתע היד שלי החלה לכתוב בנייר, 'יש ליידי שבטוחה, שכל מה שנוצץ הוא זהב...'. ישבתי שם, הבטתי במילים וכמעט נפלתי מהכסא מרוב תדהמה". הפתיחה האקוסטית המפורסמת הפכה מאוחר יותר לתביעה משפטית מתוקשרת. בעלי העיזבון של הגיטריסט רנדי קליפורניה מלהקת SPIRIT טענו שהפתיחה נגנבה מהקטע האינסטרומנטלי שלהם, TAURUS, משנת 1968.
אחרי שנים של דיונים, זפלין ניצחה בבית המשפט. ג'ונס הוסיף את עיבוד החליליות המקסים, ופייג' הקליט את סולו הגיטרה המפורסם שלו על גיטרת פנדר טלקאסטר ישנה. שני טכנאי הקלטה, אנדי ג'ונס ופיל בראון, טענו כל אחד לכתר האיש שהקליט את הפנינה הזו. פייג' החשיב את השיר הזה כשיא של הלהקה; פלאנט, מצדו, סבר אחרת והצביע על KASHMIR כשיא מבחינתו.
למרות שהשיר נמשך מעל שמונה דקות ומעולם לא יצא כסינגל מסחרי בארצות הברית או בבריטניה, הוא הפך לשיר המבוקש והמושמע ביותר בתחנות הרדיו בכל הזמנים. ג'ימי פייג' הקליט את סולו הגיטרה האלמותי שלו – שנבחר לא אחת לסולו הטוב ביותר בתולדות הרוק – באמצעות גיטרת פנדר טלקאסטר משנת 1959 שקיבל במתנה מג'ף בק, ולא עם הלס פול המזוהה עמו. הוא הקליט שלושה סולואים מאולתרים ובחר את הטוב ביותר מביניהם. כדי לבצע את השיר בהופעות חיות מבלי להחליף כלי נגינה באמצע, רכש פייג' את גיטרת הגיבסון בעלת צוואר כפול שהפכה לסמלו המסחרי.
צד ב' נפתח עם MISTY MOUNTAIN HOP. פלאנט הסביר: "זה שיר על חבורת היפיז שנעצרת על ידי המשטרה. זה שיר על הבעיות שיכולות לצוץ לך מהליכה פשוטה בפארק ביום שמש לבבי". השיר נכתב בהשראת עצרת ההמונים בעד לגליזציה של קנאביס שנערכה בהייד פארק בלונדון, והוא מובל על ידי נגינת פסנתר חשמלי מקפיצה של ג'ון פול ג'ונס.
מיד אחריו מגיע הרצועה הקצבית והמורכבת FOUR STICKS. שמו של השיר נגזר ישירות מהעובדה שג'ון בונהאם, מרוב ייאוש וחוסר שביעות רצון מהמקצב החריג של חמישה ושמונה שמיניות, לקח שני זוגות של מקלות תופים – כלומר ארבעה מקלות בבת אחת – והלם במערכת בעוצמה פראית. ג'ון פול ג'ונס העשיר את השיר באמצעות סינטיסייזר אנלוגי מוקדם, שהעניק ליצירה גוון מהפנט ומסתורי.
השיר האקוסטי GOING TO CALIFORNIA נכתב בהשראת הזמרת ג'וני מיטשל, שפלאנט ופייג' העריצו. שניהם היו מאוהבים לחלוטין במיטשל ובמוזיקה המופלאה שלה. השורה על האישה שמנגנת בגיטרה ובוכה ושרה כוונה ישירות אליה. פייג' ניגן כאן בכיוון גיטרה ייחודי, בעוד ג'ונס מלווה אותו ברגישות על מנדולינה. שיר פולק מופתי שמוכיח את העומק והעדינות שהיו ללהקה הזו מעבר לרעמי התופים.
הסכר שנפרץ במדרגות: צליל התופים שהרעיד את ההיסטוריה
התקליט נחתם ביצירת המופת הכבדה WHEN THE LEVEE BREAKS. זהו השיר היחיד ששרד מהסשנים המוקדמים שהוקלטו ב-HEADLY GRANGE. הסאונד של התופים בשיר הזה נחשב לאחד מסאונדי התופים המשפיעים והמדהימים ביותר שהוקלטו אי פעם. וזה לא היה אפקט אולפני, זו הייתה ארכיטקטורה.
הטכנאי הגאון אנדי ג'ונס הציב את מערכת התופים החדשה של ג'ון בונהאם בחלל הכניסה של האחוזה, מתחת לגרם מדרגות שהתנשא לגובה שלוש קומות. במקום להצמיד מיקרופונים לתופים, ג'ונס תלה שני מיקרופוני RIBBON מדגם BEYERDYNAMIC M160 בקומה העליונה, כשהם מכוונים כלפי מטה אל התופים.
הצליל הטבעי של החדר, ההד המסיבי של גרם המדרגות, נלכד בשני המיקרופונים האלה. לאחר מכן, ג'ונס דחס את הסיגנל הזה בכבדות והוסיף לו אפקט הד עדין ממכונת BINSON ECHOREC. כדובדבן אחרון, כל ערוצי הנגינה (למעט השירה) הואטו קלות, מה שנתן לשיר את הכבדות העצומה והתחושה ה"ביצתית" שלו.
המקור של השיר הוא בלוז עתיק משנת 1929 של ממפיס מיני וקנזס ג'ו מקוי על השיטפון הגדול של נהר המיסיסיפי. פייג' הוסיף מפוחית בלוז מייללת שעברה אפקט הד הפוך.
כשהמבקרים אכלו את הכובע: הניצחון הביקורתי והמסחרי
ומה חשבו המבקרים, אלה שבגללם כל הבלגן התחיל? הפעם, הם נאלצו להודות בתבוסה.
עיתון NME כתב: "התקליט הזה משקף את תהליך ההתבגרות המוזיקלית של לד זפלין. אין פה שיר אחד שנמתח יותר מדי או סולו שהופך לטרחנות יומרנית". ובאותו גיליון הוסיף העיתון בהתלהבות: "האלבום החדש מגבש את בגרותם המתרחבת. שמונת הקטעים מבוצעים בביטחון בלתי מרוסן, ומרחיבים לפרטי פרטים את הרעיונות שעוצבו באלבום הקודם. קיימת תחושה רגועה ונעימה ברבים מהשירים, שליטה טכנית גדולה בהרבה ותחושה כללית של חיוניות. באופן אישי וקבוצתי יש כאן דיוק וחיסכון מופתי בנגינת הלהקה, וג'ימי פייג' (שעשה גם עבודה מופתית בהפקת האלבום) מוכיח שוב מדוע הוא נמנה עם הגיטריסטים המובילים של הדור הזה".
עיתון מלודי מייקר סיכם: "לא כל הקטעים פה מבריקים. אבל יש פה תחושה של קשר ממשי בין השירים ובין הנגנים שמבצעים אותם".
כתב העת SOUNDS מיום 20 בנובמבר 1971 הכריז בהתרגשות ללא סייג: "צד א' מכיל אולי את החומר המוקלט הטוב ביותר של הלהקה עד כה. מבחינתי זה מרסק לאדמה כל מה שזפלין עשו בעבר. התקליט הזה מעניק לכם את הטוב משני העולמות – הריגוש של זפלין הרוקנרולית והיופי של הצד האקוסטי, אליו הם נכנסים יותר ויותר".
שבועון המוזיקה DISC כתב באותו תאריך: "ללא ספק אלבומם הטוב ביותר עד כה, בעל עומק ובגרות שיכולים לנבוע אך ורק מניסיון נצבר בהקלטות ובהופעות. יש בו שלל מצבי רוח וסגנונות מגוונים, והוא נראה טעון רגשית יותר מכל אלבום אחר שלהם. נראה שהם מעבירים כעת חוכמת חיים אמיתית דרך המוזיקה שלהם".
עיתון RECORD & TAPE RETAILER הוסיף מצידו: "כל המרכיבים של עבודות העבר של הלהקה – השירה הצווחנית ומשפטי הגיטרה הכבדים – נוכחים באלבום המגוון ומלא הדמיון הזה. עם זאת, יש בהם גם צד אחר, שהוא מלודי ורגוע בהרבה".
שבועון RECORD MIRROR ציין בניתוח מפוכח: "האזנה ראשונה מעוררת כמה תגובות מיידיות מעניינות: כבד יותר (או בכינויו האחר – רועש יותר) מאשר LED ZEPPELIN III, עם כמה קטעים רכים שנזרקו פנימה, הריפים החוזרים הרגילים וניסיון לחזור לצליל המצליח של LED ZEPPELIN II. אבל אחרי כמה השמעות, התקליט מתרכך ומבשיל. קולו של פלאנט נשזר בצורה יפהפייה על רקע מצע המיתרים המתוח, והמקצבים החוזרים מקבלים לכידות ומשמעות שדורשות תשומת לב קפדנית. זה אולי לא התקליט הטוב ביותר שלהם, אבל הוא עדיין ניצב ברמה גבוהה בהרבה מכל להקה בריטית אחרת מהזן שיוצר עומס חושי".
ובירחון המוזיקה CREAM נכתב בפברואר 1972: "אם LED ZEPPELIN III היה אכזבה שנראתה כאילו איבדו כיוון ותנופה, הרי שאלבומם הרביעי מעיד על כך שהם ליכדו יחד את כל האלמנטים במוזיקה שלהם, שינו מעט את סגנונם ומצאו את עצמם מחדש. בעוד שגם הרוקנרול וגם סגנון זפלין הקלאסי של WHOLE LOTTA LOVE ניכרים היטב, הלהקה שואבת השראה הולכת וגוברת מהפולק ומהאתוס הקלטי של אנגליה. הם זנחו כמעט לחלוטין את אלמנט הבלוז ששלט בעבר, והפכו ללהקה אנגלית מובהקת. הם מעולם לא מתחו את גבולות יכולתם במידה שכזו".
והרולינג סטון כתב: "זה אולי נראה קצת לא מתאים לומר שלד זפלין - להקה שמעולם לא ידועה במיוחד בנטייתה להמעיט בעניינים - הפיקה אלבום שהוא יוצא דופן בעדינות הנמוכה והטובה שלו, אבל זה בדיוק המקרה כאן. הצעדה של הדינוזאורים שפרצו את הקרקע לשחרור האפי הראשון שלהם כנראה נעלמה, ולקחה איתה את האלקטרוניקה המתיזה של המאמץ השני שלהם ואת המהלכים האקוסטיים שנראו כמכבידים על השלישי שלהם. מה שנחסך הוא דחף האדרנלין השואב שהחזיק את המפתח לקלאסיקות מוקדמות, הדינמיות הווקאלית החדה והמדויקת להפליא של רוברט פלאנט, וכמה מהעיבודים וההפקה ההדוקים ביותר של ג'ימי פייג'. זה בהחלט יוצא בתור התקליט הטוב ביותר שלהם, באופן עקבי.
אחת הדרכים שבהן מדגימים זאת היא הגיוון העצום של האלבום: מתוך שמונה שירים, אין אחד שדורך על בהונותיו של האחר, שמנסה לעשות יותר מדי בבת אחת. יש בלדות אנגליות ישנות (BATTLE OF EVERMORE עם ביצוע מקסים של סנדי דני), סוג של כאילו-בלוז ("ארבעה מקלות"), זוג זפלינים אותנטי ("כלב שחור" ו"מיסטי מאונטיין הופ"), כמה דברים שאולי באמת יכולתי לכנותם ביישנים ופואטיים אם הם לא היו נישאים כל כך טוב ("מדרגות לגן עדן" ו"הולכים לקליפורניה").
...וכמה שירים שכאשר הכל ייאמר וייגמר, כנראה יהיו שם למעלה בהיררכיה בעלת כוכבי הזהב. הכותרת הראשונה, המתנשאת, "רוק אנד רול", היא הניסיון המעט מאוחר של הזפלין למחווה לבסיס העניין, אבל כאן זה בהחלט מקרה של טוב מאוחר מאשר אף פעם לא. פלאנט מהרהר שם על איך 'זה היה זמן בודד בודד' מאז שהוא והרוק אנד רול היו יחד בפעם האחרונה, כשהקצב מתנוסס מתחתיו. פייג' מתקדם כדי להוביל יפה במהלך ההפסקה, אחת הפעמים המועטות מדי שהוא מבזיק עם כשרון הגיטרה שלו במהלך התקליט, והפשטות אומרת הרבה על הדרכים שבהן הוא התבגר במהלך השנתיים האחרונות.
סוף האלבום נשמר ל"כשהסכר נפרץ". הלהקה בונה אווירה של עומק באורך מנהרה, מלאת רזולוציות מדהימות והוד שמתייצבת כשיא מושלם. ללד זפלין היו הרבה חקיינים במהלך השנים האחרונות, אבל צריך שירים כאלו כדי להראות שרובן רק קלטו את הסגנון, ללא כל ידע אמיתי והבשר שמתחתיו".
איזה ניצחון מוחץ. בסופו של דבר, המוזיקה עשתה את מה שאף מסע יחסי ציבור לא יכול היה לעשות: היא ניצחה את כל הספקנים, השאירה את המבקרים פעורי פה, וקיבעה את לד זפלין על כס המלכות של עולם הרוק לנצח נצחים.


