החומות, הגשרים והחייזרים של ג'ון לנון
ב-26 בספטמבר בשנת 1974 יצא בארה"ב אלבום הסולו של ג'ון לנון, WALLS AND BRIDGES. בתחילת אוקטובר הוא יצא גם באנגליה. למעשה, זה תקליט האולפן המקורי האחרון של אקס-הביטלס עד יציאתו לחופשה שתימשך חמש שנים.
אז ברוכים הבאים לשנת 1974. הביטלס הם כבר זיכרון רחוק, וג'ון לנון נמצא בעיצומו של "סוף השבוע האבוד" המפורסם שלו, תקופה של 18 חודשים שבה נפרד מאהובתו יוקו אונו ועבר ללוס אנג'לס עם בת זוגו הזמנית שיוקו סידרה לו, מאי פאנג. זהו רקע סוער, מלא באלכוהול, חברים מוזיקאים ושתיינים כמו הארי נילסון ורינגו סטאר, והרבה חיפוש עצמי. ואיזה בלגן זה היה!
לנון עצמו, למרות התקופה הקשה, הרגיש פרץ מחודש של יצירתיות. "זה מדהים, אבל הריגוש הגדול ביותר שלי הוא עדיין לעשות מוזיקה. אני עדיין מצליח להפתיע את עצמי לפעמים", סיפר אז. "הייתה תקופה שחשבתי שאולי אני משתעמם מכל עניין המוזיקה. שאלתי את עצמי, האם זה מה שאני אמור לעשות לשארית חיי? עברתי את כל הדיאלוג הזה עם עצמי. אבל בששת החודשים האחרונים, הדבר שהכי מלהיב אותי הוא לכתוב שירים". הוא התמודד עם תחושת הגיל המתקדם באופן ישיר: "לפעמים אני אומר לעצמי, הנה הגעתי לגיל 34 ואני כבר לא אמור לעשות את זה. אבל אז מגיע קול אחר ואומר לי לא להיות טיפש, כי יש אמני בלוז קשישים ממני, כמו בי.בי קינג, שעדיין עושים את זה ובהצלחה. אנשים כמו ריי צ'ארלס עדיין מופיעים ומלהיבים". על התקליט החדש, הוא אמר: "אני חושב שהתקליט האחרון שלי מסחרי וקליט יותר מקודמיו. אני נהנה ממנו יותר מאשר מהתקליט MIND GAMES. את שם התקליט העתקתי מאיזו הכרזה של גוף שעסק בעזרה לציבור. שמעתי מישהו מדבר על חומות וגשרים וזה היכה בי כדבר שקשור לתקשורת בין אנשים. אהבתי את זה". הצורך הזה בגשרים התבטא אפילו בעיצוב העטיפה הייחודי של האלבום, שהורכב מציורי ילדות מקסימים שצייר ג'ון עוד בשנת 1952, כשהיה ילד בן 11 בליברפול, יחד עם גימיק גזירים חכם שאיפשר "להרכיב" קלסתרונים שונים של לנון מעל ציוריו התמימים מילדותו.
ובגב העטיפה ג'ון מוציא אלינו לשון – ואני לא יודע אם תאהבו את זה או לא. מבחינתי, עדיפה הלשון שלו מהישבן או המלפפון הפרונטלי שלו על גבי עטיפה!
ואם כבר עוסקים בתקשורת, לנון דיווח על תקשורת מסוג אחר לגמרי. על עטיפת התקליט הוא ציין תאריך: 23 באוגוסט 1974, היום שבו טען כי ראה עב"ם מעל ניו יורק, יחד עם מאי פאנג. "שכבתי עירום במיטה", הוא שחזר את הסיפור ההזוי. "כשלפתע היה בי הדחף לקום. אז הלכתי לחלון ולפתע ראיתי את הדבר הזה עם אורות מהבהבים בתחתיתו. חשבתי שזה הליקופטר אבל אז הבנתי שהוא לא מרעיש. אז חשבתי שזה בלון אבל אז נזכרתי שבלונים לא נראים כך עם אורות. והדבר הזה עף נמוך יותר מקו הגגות. לא הורדתי את עיניי מזה עד שרצתי להביא מצלמה. צילמתי את הדבר הזה, אבל כשקיבלתי את הפילם מפיתוח, התמונות היו ריקות ממנו. היו עוד כמה שדיווחו למשטרה כי ראו משהו מוזר". לנון הוקסם מהעניין לחלוטין ושרבט בחוברת האלבום ציור קטן של צלחת מעופפת עם הכיתוב בכתב ידו המעיד על המאורע בשעה 9 בערב בדיוק – שוב המספר תשע! בהמשך הוא אפילו שילב קריצה לעניין בשירו NOBODY TOLD ME כשרטן בהומור האופייני לו שיש עב"ם מעל ניו יורק והוא בכלל לא מופתע.
אך הגשר הפסיכולוגי המשמעותי והקשה ביותר שלנון נדרש לחצות היה זה שבינו לבין בנו, ג'וליאן. ג'וליאן, אז בן עשר, חי באנגליה עם אמו וגרושתו של ג'ון, סינתיה. למרות שיחות טלפון קבועות, שהתקיימו בעיקר בזכות התעקשותה של סינתיה, השניים לא נפגשו פנים אל פנים קרוב לשלוש שנים. כן, לנון לא היה ממש אב השנה. המפגש הראשוני והטעון בין השניים היה בדיסנילנד ונערך למעשה מיד לאחר חג המולד של 1973. ג'ון היה לחוץ ומפוחד. הוא ידע שהיה אב מזניח ופחד מהמפגש, מהאופן שבו בנו יגיב אליו, וגם מהמפגש המחודש עם סינתיה, שהייתה שייכת לעולם אחר, לעבר הרחוק של ליברפול והסיקסטיז. בשדה התעופה ובלימוזינה למלון, האווירה הייתה מתוחה. הוא היה קריר כלפי סינתיה, בקושי הצליח לפלוט 'שלום' ולנשק על הלחי. את הקרח שבר דווקא ג'וליאן הנרגש, שדיבר ללא הפסקה על הטיסה במטוס ג'מבו ועל ההגעה לאמריקה. לפתע, ג'ון הבין כמה התגעגע וכמה הוא נרגש לראות את בנו, ונישק אותו בחיבה. וואללה, יופי... לנון, שייסורי המצפון שלו בערו, עשה מאמץ אדיר לפצות את הילד: הוא רכש עבורו גיטרת גיבסון לס פול ומכונת תופים לכבוד חג המולד, ואף החל ללמד אותו אקורדים ראשונים.
הקשר המחודש הזה הוליד גם שיתוף פעולה מוזיקלי קטן, כשג'וליאן הצעיר היכה בתופים בקטע הסיום של התקליט, YA YA. מאחורי הקטע הקצרצר הזה עומד סיפור משפטי קורע מצחוק: המו"ל האמריקאי מוריס לוי תבע בעבר את לנון על פלגיאט בטענה שהשיר COME TOGETHER של הביטלס העתיק שורות משירו של צ'אק ברי YOU CAN'T CATCH ME. במסגרת הסכם הפשרה חויב לנון להקליט שלושה שירים מקטלוג הזכויות של לוי. כשהפקת אלבום שירי הרוק'נ'רול שלו התעכבה בגלל היעלמותו של פיל ספקטור עם סלילי ההקלטה, לנון חיפש דרך יצירתית לצאת ידי חובה.
אז מה ג'ון עשה? הוא הושיב את בנו בן ה-11 על התופים, ליווה אותו בפסנתר, ואחרי דקה אחת בלבד של נגינה חובבנית ומרושלת קרא במיקרופון: "זהו זה, ג'וליאן! אוקיי!". לוי זעם על המחטף, אבל קיבלנו רגע משפחתי נדיר ומשעשע להפליא. אך הניסיון לבנות גשר עם סינתיה נכשל באופן צורם. במהלך שהותם בניו יורק לצורך הקלטות, סינתיה נשארה במלון בעוד ג'וליאן בילה עם ג'ון ומאי. לאחר כמה ימים, ג'ון התקשר במצב רוח מרומם והזמין את סינתיה להצטרף אליהם לטיסה ללוס אנג'לס. היא קיוותה לפריצת דרך, לאפשרות של יחסים תקינים. אך במטוס, החומות של ג'ון עלו שוב. הוא, מאי וג'וליאן ישבו במחלקה הראשונה, והתעלמו ממנה לחלוטין לאורך כל הטיסה בת חמש השעות. "זו הייתה דחייה מוחלטת", היא נזכרה בכאב. "נלחמתי קשה כדי לחבר בין ג'ון וג'וליאן, בדרכים שג'ון לעולם לא ידע עליהן. אבל בכל פעם זה היה כמו פאניקה מוחלטת מצדו. הוא לא יכול היה להתמודד איתי. הוא בטח הרגיש מאוים, חשב שאני רוצה אותו בחזרה. אבל לא הייתי במקום הזה. כל מה שרציתי היה תקשורת למען הדבר האחד המשותף שהיה לנו: בן ושמו ג'וליאן". סינתיה נשברה ובכתה במטוס. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את ג'ון לנון.
תראו, התקליט הזה של לנון ממש לא מושלם בעיניי. יש בו עליות וירידות. הקטע WHAT YOU GOT פחות אהוב עליי ו-BEEF JERKY הוא גרוב אינסטרומנטלי שלא מוסיף לי הרבה.
אבל התקליט WALLS AND BRIDGES הוא בראש ובראשונה מכתב אהבה ותחינה ליוקו הנעדרת. השירים בו חושפים את לנון בתפקיד מוזיקלי לא אופייני לו, תפקיד המתחנן. למרות הפקה מושקעת יותר מהתקליט הקודם, MIND GAMES (ובו שיר הנושא שקיבל את אחד המיקסים המחפירים יותר ששמעתי מאמן בסדר גודל שכזה), הוא לא פחד לחשוף את עצמו לחלוטין. בשיר SCARED הוא שר: "אני מפחד... אין פעמון, ספר או נר / שיכולים להוציא אותך מזה / נמאס לי להיות כזה לבד / אין מקום לקרוא לו שלי / כמו אבן מתגלגלת למטה". זה כנראה השיר שמייצג בצורה הטובה ביותר את מצבו הנפשי של ג'ון באותו רגע: אדם עייף, מותש, נרדף ללא רחם על ידי השלטונות בארצות הברית, מופרד ומנותק מיוקו, מסוגר ומבודד בלוס אנג'לס ושיכור עד חצי-מוות! זהו שיר ענק מתחילתו ועד סופו – שנפתח בצליל כלי נשיפה שנשמע בבת אחת כמו תרועת קרב של פיל וכמו יללת זאב אל מול הירח, ואז צולל לתוך מנגינה קודרת ומדממת. פשוט בלתי אפשרי לעמוד בפני המטען הרגשי הנואש, המרסק וההרסני של השיר הזה!"
בשיר הפתיחה, GOING DOWN ON LOVE, הוא פונה ישירות ליוקו: "אהבתך נעלמה / וכיבית את האור / אינך באה הביתה הלילה". זה צובט את הלב. זו קומפוזיציה רב-חלקית מורכבת למדי, שאמנם לא הולכת לשום מקום ספציפי, אבל עדיין מצליחה להיות קליטה, בלתי נשכחת וסוחפת. ושימו לב: אף לא שיר אחד של יוקו באלבום! נו טוב, זה היה 'סוף השבוע האבוד' אחרי הכל. אבל אין לי ספק שהרבה מעריצי לנון מחשיבים את התקליט הזה במקום גבוה גם בגלל העובדה שהם לא צריכים להקפיץ את המחט כדי לוותר על יוקו.
קחו למשל את הבלדה היפהפייה BLESS YOU: זהו שיר סליחה ומחילה אצילי ויוצא דופן ליוקו, שבו לנון מאחל לה אהבה ואושר גם אם אינה איתו. מאוחר יותר טען לנון בחיוך ממזרי שמיק ג'אגר גנב ממנו את הקצב והאווירה של השיר הזה כדי ליצור את הלהיט MISS YOU של הרולינג סטונס.
מנגד, אי אפשר שלא להזכיר את שיר המופת NOBODY LOVES YOU (WHEN YOU'RE DOWN AND OUT). לא, זה לא סטנדרט הבלוז הישן שנושא את אותו השם. לנון התוודה שהוא כתב את שיר הקינה הזה כשהוא מדמיין בקולו של לא אחר מאשר פרנק סינטרה! הוא ראה בעיני רוחו את סינטרה שר את זה באווירה עשנה של בר לילי סגור, כשהוא פורק את המרירות שלו מתעשיית המוזיקה והחברים שנעלמים ברגעי שפל. השורה המסיימת, "כולם אוהבים אותך כשאתה שישה מטרים מתחת לאדמה", מעבירה צמרמורת כואבת במיוחד אחרי הרצח שלו. ואם אי פעם היה ללנון אלבום של התפכחות טוטאלית מאשליות – הרי שזה בדיוק האלבום הזה.
ולצד הכאב, לנון ידע גם לשלוף ציפורניים: בשיר STEEL AND GLASS הוא ירה חיצי ארס מורעלים לעברו של מנהל הביטלס לשעבר אלן קליין, עמו הסתכסך קשות. בסגנון המזכיר את השיר HOW DO YOU SLEEP שכוון בזמנו נגד פול מקרטני, לנון ליווה את מילותיו המושחזות בעיבוד כלי מיתר אפל ומאיים, ולא היסס לפגוע בנקודות הכי אישיות. וכשג'ון כועס – אוי למי שעומד בדרכו! שורות כמו: 'הטלפון שלך לא מצלצל, איש אינו עונה לשיחתך. איך זה מרגיש להיות משוגע ומנודה לגמרי מהעולם?' שורות קטלניות כאלה לא מצאנו אפילו באלבום PLASTIC ONO BAND.
במבט לאחור, לנון היה המבקר החריף ביותר של עצמו. "השנה האחרונה הייתה יוצאת דופן עבורי אישית. ואני כמעט נדהם שיכולתי להוציא משהו. מבחינה מוזיקלית, המוח שלי היה בלאגן. היה ברור שהתקליט WALLS AND BRIDGES הוא מעשה ידיו של אמן חולה למחצה. לא הייתה השראה וזה נתן הילה של אומללות". בשנת 1980, זמן קצר לפני מותו, הוא אמר בראיון: "אם תקשיבו ל-WALLS AND BRIDGES, תשמעו מישהו מדוכא. אתם יכולים לומר, 'טוב, זה היה בגלל שנים של לחימה בגירוש שלו מארה"ב והבעיה הזו והבעיה הזו', אבל מה שזה לא היה, זה נשמע מדכא. אני לא קוטל את התקליט, אבל אני אומר שזה הראה איפה הייתי. זה שיקוף של התקופה שבה הייתי".
ברור לחלוטין שעד לאותה נקודת זמן, ג'ון הבין שכל הדברים הללו שעשה לפני כן היו לא יותר מאשר בזבוז זמן מוחלט לריק – והנה לכם עוד משבר טוטאלי! מכל מקום, בין אם אתם אוהבים את האלבום הזה ובין אם לא, זה לא הדבר הכי חשוב; מה שבאמת חשוב הוא העובדה ש-WALLS AND BRIDGES מציג לנו סוף סוף את ג'ון לנון כשהוא נרפא לחלוטין מכל המחלות הפוליטיות וחזר בדיוק למה שהוא עשה הכי טוב מכולם: לתאר את רגשותיו הפנימיים הכמוסים ביותר, באופן כזה שכל אדם יכול להזדהות איתו בקלות. לא עוד הצהרות פוליטיות בנאליות שנשלפו מתוך דחף רגעי – עוצמתיות ככל שהיו, רובן התיישנו במהירות גדולה. ברוכים הבאים לנושאים הנצחיים ולווידויים הרוחניים שתמיד יהיו אקטואליים. לא ככה?!"
המבקרים בזמן אמת היו חלוקים. במגזין STEREO REVIEW נכתב בביקורת מבולבלת: "נראה היה שכולם, בערך, הרגישו מבולבלים כשהאלבום הזה הופיע - לא רק האנשים סביבי אלא כמה אנשים שאני מכיר בניו יורק. אז הנה ג'ון הזקן, שבדרך כלל התבלבל מעצמו, אני מניח, ולמרבה האירוניה היה לו מזל טוב עם התזמון בתקליט הרע הזה. אפילו לא טרחתי למצמץ כששמעתי ברדיו שזה ה'אלבום מספר אחד בבוסטון'. שמעתי יותר מדי סיפורים מבולבלים עד אז. כמובן שיש כאן הרבה התייחסויות לבעיית יוקו של ג'ון, ומי ציפה אחרת? כמובן שיש מידה טובה של כנות, אבל לא מה שאפשר לקרוא לעומק אמיתי. נראה שג'ון גם כמעט איבד עניין במנגינות, למרות שהוא עדיין מערבב כמה מהרעיונות הישנים שלו, המילים שלו הפעם קצת יותר שטחיות וקצת פחות לא קוהרנטיות מהרגיל".
לעומת זאת, המגזין רולינג סטון הציע פרשנות מעמיקה יותר: "ציפיתי לסבל בלתי נסבל שנגרם כתוצאה מהתמוטטות אחת מפרשיות האהבה הציבוריות ביותר של המאה הנוכחית - אחרי הכל, יוקו אונו הוצגה כממברנה בין אשליה למציאות. עם זאת, צלילות הראש היחסית של האלבום הזה מעידה על כך שאולי יוקו הייתה רק האחרונה בשורה של סיבות שמהן לנון מחלץ את עצמו בזריזות רגילה. בפעם הראשונה מאז הקמת הביטלס, לנון לבדו, ולמרבה הפלא, נראה שהוא מוצא את זה נסבל, אם כי חצי מהשירים בתקליט מתעדים את ייסורי האובדן שלו. היום לנון יודע שלא חלומות ולא ניקוב שלהם הם התשובה. אין תשובה מסודרת. כשאדם מקבל את הילדות שלו, את ההורות שלו ואת ארעיות מה שביניהם, הוא יכול להתחיל להתרוצץ. כשג'ון מתרוצץ, הוא מתקדם".
ברשותכם, אתמקד בכמה מהשירים הבולטים בתקליט. קודם כל יש את הלהיט הקצבי WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT. במהלך העבודה על התקליט מצא עצמו ג'ון לנון באולפן עם אורח לא צפוי אך משמח במיוחד, כוכב זוהר בפני עצמו, אלטון ג'ון. אלטון לא רק תרם קולות רקע אלא גם ניגן בפסנתר. במהלך אותן הקלטות, אלטון, שהיה משוכנע בפוטנציאל המסחרי העצום של השיר, הציע ללנון התערבות ידידותית שהפכה לאירוע מכונן בתולדות הרוק. הוא טען בפני לנון הספקן שהשיר הזה יטוס היישר למקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקאי. לנון, שלא האמין בכך, הסכים להתערבות: אם השיר אכן יכבוש את הפסגה, הוא יתארח בהופעה של אלטון ג'ון. לנון נאלץ לקיים את הבטחתו.
והוא קיים אותה בענק! ב-28 בנובמבר 1974, בחג ההודיה, באולם MADISON SQUARE GARDEN בניו יורק, אלטון ג'ון הזמין לבמה את ג'ון לנון, לתדהמת הקהל המשולהב. השניים ביצעו את השיר, יחד עם הביצוע של אלטון ל-LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS, וקינחו בלהיט של הביטלס I SAW HER STANDING THERE. זו הייתה הופעת הענק החיה האחרונה של לנון בימי חייו! ואם זה לא מספיק רומנטי: יוקו אונו ישבה בסתר בקהל, נפגשה איתו מאחורי הקלעים, והקרח נשבר סופית. הקאמבק ביניהם החל באותו לילה.
ועוד פרט מדהים... ידעתם שג'ון לנון היה חבר הביטלס האחרון שהגיע למקום הראשון בארצות הברית בקריירת הסולו שלו?! בעוד פול מקרטני עשה זאת שלוש פעמים, וג'ורג' האריסון ורינגו סטאר פעמיים כל אחד, לנון ראה את כולם עוקפים אותו. WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT היה הלהיט היחיד של לנון שכבש את פסגת הבילבורד בארה"ב בימי חייו!
ובאותה תקופה, המסר של השיר היה פשוט ושיקף היטב את מצבו של לנון: עשה כל מה שעוזר לך לעבור את הלילה, כל מה שעוזר לך לשרוד. הרעיון לשיר נולד באופן ספונטני למדי. כפי שסיפרה מאי פאנג, בריאיון שנים לאחר מכן: "בלילות ג'ון אהב לדלג בין ערוצי הטלוויזיה, והוא היה קולט ביטויים מכל מיני תוכניות. ערב אחד הוא צפה בכומר אוונגליסטי שחור מפורסם בשם הכומר אייק, שאמר לקהל שלו, 'תנו לי לומר לכם, חברים, זה לא משנה, מה שחשוב זה מה שעוזר לכם לעבור את הלילה'. ג'ון התלהב מהמשפט ומיד אמר, 'אני חייב לרשום את זה או שאשכח'. הוא תמיד החזיק פנקס ועט ליד המיטה. זו הייתה ההתחלה של השיר. ההשראה לקצב הדאנס הממכר של השיר הגיעה מלהיט הדיסקו ROCK YOUR BABY של ג'ורג' מקריי, ששלט אז במצעדים. בנוסף, את סולואי הסקסופון הלוהטים והמחוספסים שמרימים את השיר לשמיים ניגן לא אחר מאשר בובי קיז, איש הסקסופון המיתולוגי של הרולינג סטונס ושותפו הנאמן של לנון ללילות השתייה הסוערים.
דייוויד ת'ונר, שהיה טכנאי הקלטות בתקליט, סיפר על החוויה: "זה היה מדהים. למרות כל הכאב האישי שג'ון לנון היה שרוי בו, הוא היה מקצוען מוחלט באולפן. זה היה כמעט כאילו העבודה שמרה על שפיותו בתקופות הקשות ההן. לעבוד איתו הייתה חוויה של פעם בחיים ואני שמח שהייתי חלק מזה". באופן מעניין, למרות שהשיר כבש את הפסגה, הוא גם נפל מהמצעדים במהירות יחסית. הוא בילה רק שלושה שבועות בעשירייה הפותחת לפני שצנח מהמקום השני למקום ה-16 בנובמבר 1974. שיתוף הפעולה בין שני האמנים נמשך גם בכיוון ההפוך; בשנת 1975 לנון עזר לאלטון ג'ון בגרסת הכיסוי שלו ל-LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS, שם ניגן בגיטרה תחת השם הבדוי ד"ר ווינסטון או'בוגי.
ושיר בולט ונפלאבתקליט הוא "חלום מס' 9". השיר כולו נולד, תרתי משמע, מחלום. לנון סיפר מאוחר יותר ל-BBC שהוא התעורר עם צמד המילים המוזרות AH! BOWAKAWA POUSSE, POUSSE מהדהדות לו בראש. לא היה לו מושג מה פירושן, אם בכלל היה להן פירוש, אבל הן נשמעו לו מספיק טוב כדי לבנות סביבן שיר שלם. בראיון הוא תיאר את תהליך הכתיבה כמעט במשיכת כתף: "זה מה שאני קורא כתיבה אמנותית, כלומר, פשוט שלפתי את זה מהמותן. אני לא מזלזל בזה, זה פשוט מה שזה, אבל פשוט התיישבתי וכתבתי את זה בלי השראה אמיתית, בהתבסס על חלום שהיה לי". למרות הצהרתו הצנועה, התוצאה הייתה קטע קסום ואוורירי, עטוף בהפקה עשירה וקולות רקע מהפנטים. מאוחר יותר, כשהתעמק במילים המוזרות שהגיחו מחלומו, גילה לנון להפתעתו שהן מורכבות מתשע הברות, מה שהתחבר באופן מושלם לאובססיה ארוכת השנים שלו עם המספר תשע.
המספר תשע היה חוט שני שעבר לאורך כל חייו של ג'ון לנון. הוא היה משוכנע שלמספר יש משמעות קוסמית עבורו, והעובדות נראו כמאשרות זאת: לנון נולד ב-9 באוקטובר. ביתו הראשון היה ברחוב ניוקאסל 9, בעיירה וורטרי, ליברפול – שלושה שמות שכל אחד מהם מכיל תשע אותיות. ההופעה הראשונה של הביטלס במועדון הקאוורן התקיימה ב-9 בפברואר 1961, והאמרגן בריאן אפשטיין ראה אותם לראשונה ב-9 בנובמבר של אותה שנה. חוזה ההקלטות שלהם עם חברת EMI אושר ב-9 במאי 1962. אפילו המספר הקטלוגי של תקליטון הבכורה שלהם, LOVE ME DO, היה PARLOPHONE R4949. גם בנו שון, שנולד לו וליוקו שנה מאוחר יותר, חולק איתו את אותו תאריך יום הולדת, ה-9 באוקטובר. אין פלא שלנון כתב שני שירים נוספים עם המספר בכותרתם, REVOLUTION 9 ו-ONE AFTER 909.
אבל לא כולם ריחפו על ענן החלום שלנון יצר. במגזין המוזיקה הבריטי NME לא התרשמו כלל וכלל מהיצירה, ובביקורת קטלנית תיארו את השיר כ"נתח מדכא של שטות סנטימנטלית עם פזמון בהאיטית מזויפת". ובכל זאת, הקהל חשב אחרת, והשיר טיפס במצעדים. ולאיזה מקום הגיע השיר במצעד של הבילבורד? ניחשתם נכון: אל המקום ה-9 בדיוק! הקוסמוס בהחלט ידע לעשות כבוד לאובססיה של לנון.
באולפן ההקלטות התרחשו כמה סיפורים קטנים ומעניינים. הקול הנשי המסתורי שלוחש את שמו של לנון, במהלך הגשר הראשון בשיר, שייך למאי פאנג עצמה. בספרה, LOVING JOHN, היא גילתה שלנון אמר לה שאין לו מושג על מה השיר, אבל הבהיר לה שהוא לא נכתב עליה. הופעתה בשיר הייתה לגמרי מקרית. לדברי דייוויד ת'ונר הטכנאי, הזמרת שהייתה אמורה לבצע את קולות הרקע פשוט לא הופיעה באותו היום, ולכן פאנג התבקשה למלא את מקומה. לנון, בחכמתו, לקח את ההקלטה של פאנג אומרת את שמו, והפך אותה לאחור כדי להשתמש בה בגשר השני של השיר, מה שהוסיף לאווירה הסוריאליסטית. פרט קורע נוסף מאחורי הקלעים חושף שחברת התקליטים CAPITOL RECORDS נבהלה מהמילים של הפזמון, מחשש שהמאזינים יחשבו שלנון שר מילים גסות באנגלית! מי שהצילה את המצב הייתה לורי ברטון (רעייתו של טכנאי ההקלטות רוי צ'יקלה), שהציעה להגות את המילים בהגייה צרפתית מעודנת כמו "POUSSÉ", וכך הצנזורה נרגעה. חבורת זמרי הרקע השמימית בשיר אף קיבלה בלייבל את הכינוי המצחיק THE 44TH STREET FAIRIES. ואם תזמורת כלי המיתר בשיר נשמעה לכם מוכרת, יש לכך סיבה טובה. לנון הודה בפה מלא שהוא "שאל" את העיבוד ישירות משירו של הארי נילסון, MANY RIVERS TO CROSS, שהופיע בתקליט שהפיק לו אז, PUSSY CATS.
אז השיר הזה הוא מבחינתי המנון פסיכדלי עשיר וקסום שנשמע כאילו ג'ון אכן שלף אותו ישירות מתוך שנתו: הצלילים החמים והמנצנצים, השירה המהדהדת באקו מכשף – כל אלה גורמים למוזיקה להישמע צבעונית ועננית לחלוטין! אני עדיין לא מצליח להבין איך הוא הגיע להפקה המופלאה הזו – זה נשמע כאילו המוזיקה מגיעה ממש מתוך נבכי המוח שלו ולא ממקור חיצוני. למעשה, אם מישהו היה מעלה את הטענה שלנון יכול היה ללטש את החומרים שלו לברק עילאי בדיוק באותה רמת מיומנות כמו פול מקרטני, הוא לא צריך להביט רחוק יותר מאשר בשיר הזה. חבל מאוד שג'ון לא העז להעמיק עוד יותר בכיוון הזה.
אז ככה, מבחינתי - התקליט פלסטיק אונו באנד הוא התקליט הטוב ביותר של לנון מבחינת כנות וחשיפה. אבל אם ניקח את התקליט הזה, עם כל הפגיעות שבו - אני יכול לראות בו את הפלסטיק אונו באנד עם ציפוי הפקתי. הרבה אוהבים להשתמש במילים כמו "אנדרייטד" ו"אוברייטד" כשהם כותבים על ענייני אמנות. אני פחות בעניין, אבל הפעם אחרוג ממנהגי ואגיד שלדעתי זה תקליט אנדרייטד. זהו, הורדתי את זה ממני. ג'ון לנון השאיר לנו תקליט שהוא גשר מוזיקלי מופלא שמוכיח שגם כשהחיים מתפרקים לרסיסים, המוזיקה הגדולה מנצחת הכל.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
