כשהגיטרות של ניל יאנג והחבר'ה רעמו כמו פצצות
ב-22 באוקטובר בשנת 1991, יצא אלבום ההופעה WELD של ניל יאנג ולהקת קרייזי הורס.
בעולם הפופ והרוק היו לא מעט רגעים רועשים, מיוזעים וטעונים פוליטית. אבל דבר כמו סיבוב ההופעות של ניל יאנג וקרייזי הורס בתחילת 1991? והשיא של הטירוף הזה נחת בחנויות התקליטים ב-22 באוקטובר 1991, בדמות אלבום ההופעה הכפול והצורב WELD. כמה חשמל התרכז שם? מספיק כדי להאיר עיר קטנה, או לפחות לגרום לשכנים להזמין משטרה. ולא סתם משטרה, אלא כזו שמגיעה עם צו פינוי מיידי לכל הרחוב.
ובכל זאת, באופן תמוה, מבקרי מגזין הרוק הנחשב רולינג סטון העניקו ליצירה הרועמת הזו ציון פושר של שלושה כוכבים וחצי בלבד. מדוע? ובכן, נגיע לזה. בואו נודה באמת: לתת שלושה וחצי כוכבים לחוויה המזככת הזו זה כמו להביט בהתפרצות הר געש ולהגיד 'נחמד, אבל קצת חם מדי'. אבל אל דאגה, כי במקומות אחרים, כמו במגזין NME הבריטי, הבינו בדיוק מה התרחש שם ופיזרו שבחים לוהטים. גם על זה - בהמשך.
סיבוב ההופעות SMELL THE HORSE והחיבור עם סוניק יות'
הכול התחיל בתחילת 1991. ניל יאנג, טרי אחרי התקליט RAGGED GLORY, אותו אלבום מופתי משנת 1990 שבו הוא והסוסים הזכירו לדור הצעיר מאיפה משתין הדיסטורשן, אסף את חבריו הנאמנים מקרייזי הורס ויצא לדרכים לסיבוב הופעות שזכה לכינוי ההולם SMELL THE HORSE. אבל יאנג, כמו יאנג, לא רצה סתם עוד סיבוב הופעות. הוא רצה אש.
במקור, מי שהייתה אמורה לחמם אותו הייתה להקה צעירה מסיאטל בשם נירוונה - עוד לפני ששיחררה את פצצת האטום שלה ששמה NEVERMIND. אך אלה הוחלפו בבחירה פרובוקטיבית בהרבה: מלכי הרעש האלטרנטיבי מניו יורק, להקת סוניק יות'. יאנג, שתמיד החזיק באנטנות הכי רגישות בשטח, חיפש בכוונה משהו שינער את כולם מהשאננות. הוא חיפש בכוונה להקה ש"אנשים יאהבו או ישנאו". הוא קיבל בדיוק את מה שביקש.
עבור קהל המיינסטרים של יאנג, ההופעה של סוניק יות' הייתה עינוי. הם ספגו קריאות בוז צורמות מדי לילה. אך חברי הלהקה, בתגובה, פשוט הגבירו את קירות הפידבק שלהם לרמות מחרישות אוזניים, בונים כאוס מרהיב. מאחורי הקלעים, יאנג צפה בהם בהערצה. הוא כל כך התרשם מאנרכיית הגיטרות שלהם, עד שזה נתן לו השראה ישירה ליצור את ARC, אלבום נפרד של 35 דקות של פידבק טהור, שנארז יחד עם המהדורות הראשונות של WELD במארז מיוחד ומשולש בשם ARC-WELD, שהודפס ב-25,000 עותקים בלבד והפך מיד לפריט אספנים נדיר וקדוש לכל פריקים של נויז.
מלחמת המפרץ על הבמה: פצצות וסירנות באקדמיית ווסט פוינט
אך הרעש לא הגיע רק מהבמה. באותם ימים, אמריקה של ג'ורג' בוש האב יצאה למבצע "סופת מדבר" נגד סדאם חוסיין בעיראק. יאנג, פציפיסט ותיק, היה מזועזע. הלהקה צפתה בדיווחי CNN מדי ערב לפני העלייה לבמה, והזעם והאלימות של המלחמה חלחלו ישירות לנגינה. יאנג אמר מאוחר יותר שניסה "ליצור את צליל האלימות והקונפליקט, מכונות כבדות, הרס מוחלט".
התוצאה הייתה סט שירים ברוטלי ונוטף ארס. יאנג שילב שירים על אלימות כמו CORTEZ THE KILLER ו-POWDERFINGER, וגולת הכותרת הייתה גרסה מצמררת לשיר המחאה של בוב דילן, BLOWIN IN THE WIND, שלוותה באפקטים של אזעקות ופצצות נופלות. כן, יאנג לא הסתפק בנגינה רגילה: הוא התקין פדאלים מיוחדים על רצפת הבמה שהפעילו דגימות של סירנות אזעקה עולות ויורדות, שריקות של פצצות נופלות ומטחי יריות מקלעים. הגיטרה האגדית שלו, הגיבסון לס פול השחורה המכונה OLD BLACK, ייללה כמו מפציץ צולל. דילן כתב המנון פולק עדין ומלא הרהורים, אבל יאנג לקח אותו ישירות לתוך התופת של שדה הקרב.
באחד הרגעים המתוחים בסיבוב ההופעות, הלהקה ניגנה את השיר הזה באקדמיה הצבאית ווסט פוינט. קצינים וצוערים זועמים קמו ועזבו את האולם במחאה, בעוד אחרים שרקו בוז. ליאנג לא היה אכפת, הוא פשוט ניגן חזק יותר. הוא סירב להוריד את הרגל מדוושת הגז, והמשיך לצרוח אל המיקרופון את מילות השיר מול המדים המגוהצים, כשהוא מוכיח שוב שאין אצלו פשרות כשמדובר באמת הפנימית שלו.
סודות מהשירים: מלינרד סקינרד ועד המבורגרים בוויניפג
מעבר לפוליטיקה, מה שהופך את WELD לחגיגה מוזיקלית כה גדולה הם הסיפורים המופלאים שמאחורי השירים. קחו למשל את CORTEZ THE KILLER. יאנג כתב את השיר הזה עוד כשהיה תלמיד תיכון בעיר ויניפג שבקנדה, בעת שהיה מרותק למיטה עקב מחלה ממושכת וניזון בעיקר מערימות של המבורגרים. הוא חקר אז את פלישת הרנאן קורטס האכזר לאימפריה האצטקית, וכאן, על הבמה ב-1991, השיר נמתח ליצירת מופת כבדה וסמיכה, שבה הגיטרות נשמעות כמו צבא קדום שטובע בבוץ של דיסטורשן.
ומה לגבי POWDERFINGER? הנה טריוויה מדהימה באמת: יאנג כתב את השיר – שמגולל בגוף ראשון את סיפורו הטראגי של צעיר בן 22 שמנסה להגן על בית משפחתו מפני סירת תותחים ומוצא את מותו – ובמקור ייעד אותו בכלל ללהקת הרוק הדרומי לינירד סקינרד! הוא אף שלח קלטת דמו למנהיג הלהקה רוני ואן זאנט, שהתלהב. אך התרסקות המטוס הנוראה באוקטובר 1977 קטעה הכול, ויאנג שמר את השיר לעצמו. הביצוע שלו ב-WELD פשוט עוצר נשימה בקצב הפראי שלו.
גם השירים החדשים יותר מאותה תקופה זכו לעדנה: F!#IN' UP הבוטה הפך למפגן של זעם גראנג'י טהור – לא במקרה להקת פרל ג'אם אימצה אותו בהמשך כהמנון קבוע בהופעותיה – והשירים CINNAMON GIRL ו-MANSION ON THE HILL הרעידו את האולמות. וכמובן, המנון הסיום ROCKIN IN THE FREE WORLD, שנולד בכלל בפברואר 1989 כשסיבוב הופעות מתוכנן ברוסיה בוטל, והגיטריסט פרנק "פונצ'ו" סאמפדרו הפטיר בציניות: "טוב, כנראה שנצטרך פשוט להמשיך לתת רוק בעולם החופשי". יאנג תפס את הביטוי בו במקום, ויצר שיר מחאה חריף שקרע את המסכה מעל פניה של אמריקה השבעה.
מבט מהבמה ומאחורי הקלעים: הסרט והסוס המשוגע
בראיון לאתר הארכיון שלו שנים אחר כך, סיפר יאנג: "יצאנו לדרך ועשינו סיבוב הופעות שנתן לנו את WELD". הוא ציין שהתקליט, שתועד גם בסרט, נתפס כהמשך ישיר ל-RUST NEVER SLEEPS. הוא גילה שהגרסה הראשונית של הסרט כללה המון צילומי קהל, אך מנהלו, אליוט רוברטס, שכנע אותו לערוך הכול מחדש ולהתמקד אך ורק בלהקה. "מסתבר שאליוט צדק", הודה יאנג. "עם הזמן, המסמך הזה של קרייזי הורס הוא חיוני". והוא אכן חיוני מאין כמוהו – לראות את ארבעת המוזיקאים האלה עומדים בצפיפות במרכז במה ענקית, מביטים זה לזה בעיניים כמו כנופיית רחוב מגובשת ומפיקים צליל כל כך הדוק ומחוספס, זו תמצית הרוק'נ'רול בהתגלמותו.
המבקרים מתקוטטים
אז למה הרולינג סטון נתנו ציון כה נמוך? בביקורת שלהם, הם כינו את קרייזי הורס "להקת הגאראז'" של יאנג, שמתפקדת הכי טוב כשהיא "קורעת לגזרים" שירים באוויר הפתוח. הם הודו ש-WELD פתח "אפיקים חדשים בצלילים מטרידים" שגברו אפילו על RAGGED GLORY. הם ציינו שהמוזיקה מציעה "קשיחות לזמנים קשים" במקום אסקפיזם, ושהשיר ROCKIN IN THE FREE WORLD נשמע נבואי מתמיד.
הם אפילו שיבחו את הטוהר בנגינת הגיטרות של יאנג ופרנק 'פונצ'ו' סאמפדרו, שריחפו מעל חטיבת הקצב המוצקה של הבסיסט בילי טאלבוט והמתופף ראלף מולינה. אבל אז הגיעה השורה התחתונה: "הבעיה באלבום היא המחסור בהפתעות". המבקר כינה זאת "יתירות מפוארת". בקיצור, הם שמעו את רוב השירים קודם. נו באמת, לחפש 'הפתעות' באלבום של קרייזי הורס זה כמו להתלונן שברק שפוגע בך לא מגיע בצבע ורוד.
לעומתם, בעיתון NME תפסו את העניין בדיוק. "אני מניח שפשוט הייתם צריכים להיות שם", פתח המבקר את הדיווח הנלהב שלו. הוא כתב ש-WELD מצליח לתת את "האשליה שהיה לכם מושב בשורה הראשונה".
ה-NME הזכיר שתקליטי הופעה הם עניין של הצלחה או כישלון, וליאנג היו ניסיונות מוזרים בעבר. כמו TIME FADES AWAY מ-1973 (בלי הסוס המשוגע), שכלל רק שירים חדשים ובלבל את המעריצים שציפו ללהיטים. או RUST NEVER SLEEPS, שבו יאנג אימץ את הפאנק במקום להילחם בו. הם קבעו ש-WELD הוא ההמשך הישיר ל-LIVE RUST, ותחושת "המשימה הושלמה" עולה ממנו. "זו המוזיקה והחברות היצירתית של ארבעה מוחות תוססים", נכתב שם. "השירים הישנים מופשטים ומתעדכנים כך שיתאימו לחדשים... הנוסטלגיה משוטחת לטובת התקדמות עוצמתית".
הביקורת הסתיימה בתיאור פואטי של מה שהתקליט הזה באמת היה: "הכוח העצום של טירוף הפידבק שיאנג ולהקתו מצליפים הוא אינטנסיבי, מטהר ומנקז. כאילו הרוחות שנאגרו בשירים במשך כל כך הרבה שנים (דני וויטן וברוס ברי) גורשו לנצח. כשהפידבקים מתפוגגים אט אט, יאנג נשמע מותש אבל על גג העולם". וזה, כנראה, שווה קצת יותר משלושה וחצי כוכבים.
המחיר הכבד: כשהאוזניים נכנעות ונולד HARVEST MOON
אבל לווליום הפראי ולטירוף הפידבקים של WELD היה מחיר פיזי כבד ובלתי הפיך. במהלך סיבוב ההופעות ובשלבי המיקס האינטנסיביים של האלבום, ניל יאנג פגע באופן קשה בשמיעתו ופיתח טינטון כרוני חריף – צלצול תמידי ומייסר באוזניים שלא עזב אותו.
יאנג עצמו סיפר בגלוי שהפגיעה הזו זעזעה אותו לחלוטין. הוא הבין שאם ימשיך להפציץ את אוזניו בעוצמות האלה, הוא פשוט יאבד את שמיעתו כליל. זו הייתה הסיבה הישירה והיחידה לכך שהאלבום הבא שלו, HARVEST MOON שיצא ב-1992, נשמע שונה ב-180 מעלות: יצירה אקוסטית שקטה, רכה, הרמונית ומלטפת. יאנג פשוט לא היה מסוגל פיזית לסבול שום צליל של גיטרה חשמלית באותם חודשים! כך יצא שההרס והחורבן הסוני של WELD הולידו, בפרדוקס מופלא של עולם הרוק, את אחד האלבומים העדינים והיפים בקריירה שלו.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
