החיים שלי, התביעה שלך: הסיפור מאחורי הלהיט של בילי ג'ואל

כל מי ששמע אי פעם את הפתיחה הקצבית והפסנתרנית של MY LIFE, הלהיט הגדול של בילי ג'ואל מתקליטו 52nd STREET שיצא ב-1978, הרגיש מיד את רוח החופש והעצמאות. זהו המנון לכל מי שמאס בכך שאומרים לו מה לעשות והחליט לקחת את גורלו בידיו. אך מאחורי השיר האנרגטי הזה, שנולד בכלל בניו יורק, מסתתרים שני סיפורים מנוגדים לחלוטין: סיפור אחד על חברות אמיצה והשראה אמיתית שהגיעה מלוס אנג'לס, וסיפור שני, אפל הרבה יותר, על סאגה משפטית מכוערת, האשמות מרות ואיומים שייקח עשור שלם עד שיסתיימו.

נתחיל מהצד החיובי. למרות שהתקליט כולו היה ספוג באווירה הניו יורקית התוססת, בילי ג'ואל לא שכח את החברים שהשאיר מאחור בחוף המערבי. ההשראה הישירה לשיר הגיעה מאדם בשם טוני לורנס, חבר קרוב של ג'ואל. "השיר מבוסס על טוני לורנס", הסביר ג'ואל, "בחור שהכרתי שהייתה לו עבודה מסודרת בחוף המזרחי, אבל החליט פתאום לעזוב הכל, לעבור לחוף המערבי ולהגשים את חלומו להיות קומיקאי". המילים בשיר הן מחווה ישירה לצעד האמיץ של חברו. "במהותו", הוסיף ג'ואל, "השיר עוסק באנשים שעושים שינוי גדול בחייהם, שיוצאים מהשגרה שהם מרגישים שתקועים בה".

ההיכרות בין השניים החלה שנים קודם לכן. לורנס היה כתב רוק שהתחבר עם הזוג גיבסון, חבריו של ג'ואל, ופגש את המוזיקאי לראשונה אחרי אחת מהופעותיו המוקדמות במועדון טרובדור המפורסם בלוס אנג'לס. לורנס אפילו גויס פעם למשימה מיוחדת: לארגן לג'ואל הופעה חד פעמית בסוויטה של מלון בקנזס סיטי במהלך כנס של חברות התקליטים. בהמשך, הוא קיבל משרת ניהול זוטרה בחברת התקליטים COLUMBIA, זמן קצר לפני שג'ואל חתם שם. הם בילו יחד לא מעט. משם עבר לחברת האחים וורנר בניו יורק, אך ב-1977, הוא קיבל את ההחלטה ששינתה את חייו. "עזבתי את עסקי המוזיקה והתחלתי להופיע בסטנד-אפ במועדון הקומדי סטור האייקוני בהוליווד", הוא נזכר.

המעבר לא היה פשוט. לורנס עבר שנים קשות של דשדוש כלכלי, ובסופו של דבר נאלץ לוותר על החלום ולעבור לעבודה רווחית יותר בטלוויזיית ריאליטי. אבל בדיוק באותה תקופת מעבר, ב-1977, הוא שיתף את חברו בטלפון. "דיברתי עם בילי על זה, והוא חשב שזה רעיון אדיר", מספר לורנס. "זמן קצר אחרי השיחה ההיא הוא אמר לי, 'חכה שתשמע את השיר שכתבתי'. הוא ניגן לי את קטע הפסנתר והקריא לי את המילים, וזה נגע בי מאוד. זה הראה לי שהוא באמת הקשיב והתמקד במה שאני עושה ובמי שאני. הוא ראה את העצמאות ואת האומץ שנדרשו כדי לעשות את הצעד הזה, כי בסופו של דבר איבדתי הכל כשניסיתי. פשטתי את הרגל ברדיפה אחרי החלום הזה והגעתי לתחתית מבחינה כלכלית, גרתי בדירת חדר אחד בהוליווד עם פיאט בת עשרים וחמש. אז כשהוא כתב את זה, הופתעתי מאוד ש-א) בכלל היה לו אכפת ממה שאני עושה, ו-ב) שהוא קלט את זה בצורה כל כך עמוקה. אבל ידעתי שהוא יכול להיות אמן כל כך מוכשר ומבריק".

לורנס נזכר ברגע נוסף שהמחיש את עומק החברות ביניהם. "דברים קטנים תמיד הזכירו לי שהוא לא סתם עוד מישהו שהכרתי בעסקי המוזיקה. אני זוכר שפעם ג'ון טרוי רצה שאפגוש את הסוכן החדש של בילי, והלכנו לארוחת ערב במסעדה התיישבנו, וג'ון הציג אותי: 'וזה מנהל המוצר של בילי בחברת התקליטים', ובילי מיד תיקן אותו ואמר, 'לא, טוני הוא חבר שלי'". אין ספק, מסכם לורנס, "אין דבר יותר טוב מזה שנכתב עליך שיר, אבל אני פשוט זוכר אותו תמיד כנגיש. ומעבר לעבודה בחברת התקליטים, החברות שלנו התבססה על חיבה אמיתית אחד לשני כבני אדם, ועל כך שחשבתי לעצמי, אלוהים, אני מקווה שהבחור הזה יצליח, כל כך מגיע לו".

אבל בעוד השיר נולד מתוך חברות, הוא הפך במהרה למקור לסכסוך משפטי מריר וממושך. כמה שנים לאחר יציאת התקליט, ב-1982, כותב שירים אלמוני מרינו, נבדה, בשם ג'ון פאוורס, הגיש תביעה נגד ג'ואל בטענה שהלהיט הזה הוא העתק של שיר שלו בשם WE GOT TO GET IT TOGETHER. פאוורס טען ששלח קלטת דמו עם השיר שלו לחברת התקליטים COLUMBIA, ולמרות שהשיר נדחה, הוא היה בטוח שג'ואל שמע אותו שם והעתיק אותו.

בילי ג'ואל לא האמין למשמע אוזניו. הוא ידע שהוא כתב את השיר, ומעולם לא שמע על ג'ון פאוורס. הצד הלוחמני שבו רצה ללכת למשפט ולהילחם עד הסוף. הוא היה מוכן "לרצוח את הבחור", כפי שהתבטא מאוחר יותר. אך למרבה המזל, עורכי דינו ציננו אותו בעניין הזה. הם הסבירו לו שזה פשוט "מחיר ההצלחה". תביעות מטרד כאלה הן דבר שבשגרה, והרבה יותר זול להגיע לפשרה מאשר לנהל משפט יקר וארוך. תמיד קיים הסיכון, קטן ככל שיהיה, ששופט או חבר מושבעים לא מעודכנים יפסקו נגדו וייקחו ממנו את "הילד המוזיקלי" שלו לתמיד, יחד עם כל ההכנסות העתידיות ממנו.

אחת מעורכות הדין של ג'ואל באותה תקופה הייתה אינה מייבאך, מנשות המשפט המעטות והמצליחות בתעשיית המוזיקה של אז. היא וצוותו החליטו ללכת על פשרה. ג'ואל הסכים לשלם לפאוורס 42,500 דולר, סכום שנחשב אז לזניח יחסית, בתמורה לסגירת התיק וללא כל הודאה באשמה. חלק מההסכם כלל התחייבות של פאוורס לספק מכתב רשמי המצהיר כי MY LIFE הוא שיר מקורי של בילי ג'ואל ואין דמיון לשיר שלו. המכתב הזה מעולם לא הגיע.

במקום לשתוק ולקחת את הכסף, ג'ון פאוורס החליט להפוך את הסיפור לקרקס תקשורתי. הוא החל לפרסם מודעות בעיתונים שקראו לציבור להשוות בין שני השירים, ונופף בצ'ק שקיבל מול המצלמות. זה כבר היה יותר מדי עבור בילי ג'ואל. באותה שנה, בראיון למגזין פלייבוי, הוא התפוצץ. מבלי לנקוב בשמו של פאוורס, ג'ואל כינה אותו "שרץ", "טיפוס" ו"שלומיאל קטן ומסכן", והוסיף הצהרה שתהפוך למפורסמת: "אני הולך להרוג את הבחור הזה. אני רוצה לשבור לו את הרגליים במו ידיי".

כצפוי, פאוורס מיהר להגיש תביעה נוספת, הפעם על הוצאת דיבה ועוגמת נפש. הקרב המשפטי הזה נגרר במשך שנים, עד שב-1988, התיק הגיע לשולחנו של השופט המחוזי צ'ארלס מקגי בנבדה. הוא דחה את התביעה על הסף. הוא ציין שהראיון בפלייבוי הציג את ג'ואל כ"ילד רחוב" ו"דמות שנויה במחלוקת", ולכן הקורא הממוצע אמור להבין שאדם כזה עלול להתפרץ ב"הגזמה רטורית". השופט קבע שדבריו של ג'ואל הם הבעת דעה המוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה. "המילים שבילי ג'ואל משתמש בהן פשוט ממחישות את כעסו על הסכנות הניצבות בפני כותב שירים מודרני", כתב השופט. "אין לצנן את דעותיו המבוקשות ככותב שירים מוביל באמצעות התדיינות משפטית, אלא אם כן הוא משקר באופן בוטה".

עורך דינו של פאוורס הודיע שיערער לבית המשפט העליון של נבדה, אך גם זה לא צלח. הערעור נדחה בסופו של דבר מסיבה טכנית: עורך הדין לא הגיש את המסמכים בזמן. כך, אחרי עשר שנים, הסתיימה הסאגה המשפטית המתישה.

הניצחון בבית המשפט לא הצליח למחוק את הנזק הנפשי שנגרם לג'ואל. התביעה הזו, לדבריו, "החמיצה" לו את השיר. הוא נוהג להשוות את שיריו לילדיו, וההשוואה כאן הייתה כואבת במיוחד. "MY LIFE הוא שיר שהפך חמוץ עבורי, בדיוק כמו שחלק מהילדים שלך הופכים לבטלנים", אמר. "חלק מהשירים שלי גדלו להיות רופאים ועורכי דין", הוסיף, "ואחרים גדלו להיות מכורים לסמים ונשרו מהלימודים. אבל אני אוהב את כולם מסיבות שונות". הוא תיאר את תהליך הכתיבה כלידה ממש: "אני יולד את השירים האלה. אני עובר צירי לידה איתם. זה נורא, עד שאתה מסיים".

הפרשה גם השפיעה על יחסו למעריצים ולמוזיקאים צעירים. "פעם הייתי נגיש למדי לכותבי שירים ומוזיקאים צעירים ששאפו להצליח. תביעת פאוורס שינתה את זה. עכשיו כשאני רואה מישהו מתקרב אליי עם קלטת ביד, זה נראה לי כמו זימון לבית משפט". אז שיר שנכתב על אומץ ללכת בדרך עצמאית, הפך לסמל מר לאופן שבו ההצלחה יכולה להפוך את אותה דרך למסלול מכשולים משפטי, ולהשאיר צלקות שאפילו הזמן לא מרפא.