החלום הרטוב של איש להקת פינק פלויד

ב-22 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט הסולו הראשון של קלידן להקת פינק פלויד, ריצ'רד רייט. שמו הוא WET DREAM והוא לא ממש עורר גלים, למרות המימיות של העטיפה.

אוקי - ברור שהשם הזה, WET DREAM, עשוי להעלות חיוך שובב של מתבגרים או אסוציאציה לתרחיש לילה מעט מביך, אבל אצל רייט – שהיה יורד ים מושבע וחובב מפרשיות נלהב – הכוונה הייתה פשוטו כמשמעו: חלום רטוב של סקיפר. ציפה שקטה על פני המים, בריזה ים-תיכונית מלטפת, מפרשים לבנים שנמתחים ברוח ושקט מוחלט מכל הבלגן שסביבו.

בעולם הרוק של שנות השבעים, להקת פינק פלויד היתה חתיכת אימפריה. כל תקליט שלהם - החל מהצד האפל של הירח - היה אירוע קוסמי ששלח גלי הלם ברחבי הפלנטה. לא פחות. אך בתוך המכונה המשומנת והעצומה הזו, החלו להתגלות סדקים. המתח בין חברי הלהקה, ובעיקר הדומיננטיות הגוברת של הבסיסט רוג'ר ווטרס לאחר התקליט הזועם ANIMALS, החלו לתת את אותותיהם.

בתוך האווירה הטעונה הזו, היה איש אחד שקט, כמעט נחבא אל הכלים, שנחשב בעיני רבים (כמוני) ללב ולנשמה המלודית של הלהקה. היה זה הקלידן ריצ'רד רייט, האיש שהעניק לפינק פלויד חלק גדול מהצליל האופייני והמרחף שלה. וזה ממש לא היה עניין של מה בכך; הרי כשמאזינים ליצירות המופת הגדולות באלבומים THE DARK SIDE OF THE MOON או WISH YOU WERE HERE, מזהים מיד את טביעת האצבע הייחודית של רייט. מפריטות הפסנתר האציליות וההרמוניות הג'אזיות של US AND THEM, דרך הדרמה השמימית של THE GREAT GIG IN THE SKY ועד למרחבים המכשפים של SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND ו-ECHOES – רייט היה האדריכל המלודי שריכך את הזעם של ווטרס.

אלא שבאלבום ANIMALS בשנת 1977, ווטרס השתלט לחלוטין על ההגה, ולרייט לא ניתן אפילו קרדיט כתיבה אחד לרפואה. האגו הווטרסי הלך ותפח לממדי ענק, והאווירה הפכה למחניקה. ובזמן שהלהקה לקחה פסק זמן נדיר, רייט החליט שהגיע הזמן לברוח. לא רק מהלחצים הפנימיים בלהקה, אלא גם מהאקלים הקודר של בריטניה. הוא ארז את עצמו ואת רעיונותיו המוזיקליים וטס דרומה, אל השמש והשלווה של דרום צרפת.

שם, באולפני SUPER BEAR, הוא החל לעבוד על פרויקט אישי ואינטימי, הרחק מעינו הפקוחה של ווטרס ומהציפיות הכבדות של מעריצי פינק פלויד. הבחירה באולפנים ששכנו בכפר הציורי בר-לז-אלפ ברכס ההרים שמעל ניס בריביירה הצרפתית, הייתה מושלמת. זה היה מקלט מס נוח לאמנים בריטים, אבל בעיקר מקלט יצירתי רגוע. פיקנטריה משעשעת היא שבאותם שבועות ממש, גם חברו ללהקה דייויד גילמור הגיע לאותו אולפן צרפתי בדיוק כדי להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו, שנשא את השם DAVID GILMOUR.

אלא שבעוד גילמור הלך על קו גיטרות בלוז-רוק ישיר ועוצמתי, רייט חיפש שקט, שלווה ומרחב נשימה ללא טיפת כוחניות. לא היה מדובר בתקליט רוק כבד או באופרת רוק פסיכדלית נוסח פינק פלויד. להפך, רייט הלך לכיוון שונה לחלוטין. WET DREAM היה תקליט רגוע, כמעט ג'אזי, ספוג באווירה ים תיכונית חמימה. הוא הרכיב נבחרת נגנים מרשימה שתלווה אותו, ביניהם הגיטריסט סנואי ווייט, שליווה את פינק פלויד בסיבובי ההופעות של אנימלס, והסקסופוניסט מל קולינס, שהיה חבר בלהקת קינג קרימזון ובאותם ימים ניגן עם קאמל. יחד הם יצרו מוזיקה נעימה, מלודית מאוד, שהדגישה את יכולותיו של רייט כפסנתרן וכמלחין של קטעים קצרים ועדינים, בניגוד מוחלט ליצירות הארוכות והאפלות של להקת האם שלו באותה תקופה.

לצדם של ווייט וקולינס גייס רייט חטיבת קצב פנטסטית: הבסיסט לארי סטיל והמתופף רג' איזידור, שנודע מעבודתו המצוינת בעבר עם גיטריסט הבלוז רובין טראוואר. רייט עצמו ישב מאחורי ארסנל קלידים מעורר קנאה: מפסנתר כנף אקוסטי, דרך פסנתר חשמלי מדגם פנדר רודס, אורגן האמונד מלא חמימות ועד לסינטיסייזר אנלוגי OBERHEIM שהעניק לצליל עומק פסטורלי.

הצד הראשון נפתח בקטע האינסטרומנטלי המרענן MEDITERRANEAN C (הבנתם? יענו הים התיכון כש-SEA מתחלף עם C), שמכניס היישר להפלגה על פני ים שליו, כשהסקסופון החם של מל קולינס משתלב בהרמוניות הפסנתר של רייט. השיר השני, AGAINST THE ODDS, הוא בלדה עדינה ונוגעת ללב, שאת מילותיה כתבה אשתו דאז של רייט, ג'ולייט. המילים המלנכוליות שיקפו היטב את הסדקים שנפערו בנישואיהם, במקביל למשבר שרייט חווה בלהקה. מיד אחר כך מגיע CAT CRUISE, קטע אינסטרומנטלי ג'אזי ומהפנט שמציג את הנגינה הנהדרת של סנואי ווייט.

הקטע SUMMER ELEGY מביא שירה מהורהרת וחשופה של רייט (לא יודע מה אתכם, אבל אני ממש אוהב את הקול של האיש הזה), כשאחריו גולש הקטע WAVES שמצייר בצלילים תנועה של גלים בלב ים. הצד השני נפתח בקטע HOLIDAY, שמשקף את הצורך בפסק זמן מהעולם. ואז מגיע אחד הקטעים המשעשעים בתקליט – MAD YANNIS DANCE. הקטע הזה נולד בהשראת דמות אמיתית מהאיים ביוון: טיפוס צבעוני ואקסצנטרי בשם יאניס, שנהג לפצוח בריקודי טברנה נלהבים אחרי כמה כוסיות אוזו, ורייט תרגם את האנרגיה הזו למקצב משובח. אחרי הקטע התזזיתי DROP IN FROM THE TOP, מגיע אחד השירים המרתקים ביותר – PINK'S SONG. מעריצים מושבעים נטו לחשוב במשך שנים שהשיר נכתב כקינה על סיד בארט (חבר- מייסד הלהקה שנפלט ממנה), או לחלופין כהתייחסות לדמות הבדיונית פינק שתעמוד במרכז האלבום THE WALL.

אלא שהאמת הרבה יותר פשוטה ונוגעת ללב: השיר נכתב על אישה בשם פינק, שהייתה המורה הפרטית והאומנת של ילדיו של רייט בתקופה שבה שהו ביוון! והקטע עטוף בצלילי חליל קסומים של מל קולינס. והאלבום נחתם בקטע FUNKY DEUX, שבו רייט מרשה לעצמו לנגן פ'אנק קליל ומחויך, מהלך נטול כל יומרה שווטרס בחיים לא היה מאשר לו לעשות בלהקה האם.

את עטיפת התקליט, בהתאם לשמו, עיצבה חברת HIPGNOSIS המהוללת, שהיתה אחראית לכל העטיפות המוכרות של פינק פלויד. העטיפה המימית והכחולה, עם דמות מסתורית הצפה במים, רמזה על עולמות אחרים, אך המוזיקה שבפנים היתה ארצית וחמימה. אך למרות האיכות המוזיקלית וההפקה המוקפדת, הקהל הרחב לא ממש ידע איך לעכל את החלום הרטוב של רייט. מעריצי פינק פלויד, שציפו לעוד מנה של חלל ופסיכדליה, קיבלו תקליט כמעט אינסטרומנטלי ונינוח. תחנות הרדיו, מצדן, התעלמו ממנו. התקליט כשל במצעדים בבריטניה ולמעשה אפילו לא נכנס ל-200 הגדולים בבילבורד האמריקאי, אלא נתקע במקום ה-203 מחוץ למצעד הראשי, במצעד המקדים BUBBLING UNDER של אותו מגזין.

חברת התקליטים HARVEST בבריטניה בקושי טרחה לשווק אותו, והוא נעלם מהמדפים במהירות מסחררת. וכשנה לאחר מכן, במהלך ההקלטות המייסרות של האלבום THE WALL, המתחים בין רייט לווטרס הגיעו לנקודת רתיחה, ובסופו של דבר ווטרס פיטר את רייט מהלהקה שהוא עצמו היה ממייסדיה. כך, התקליט הזה נותר חלון הצצה נדיר לנפשו של האיש השקט, שהיה הצבע החם והאנושי בפאזל המורכב של פינק פלויד.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "כמו להקת יס לפניה, גם להקת פינק פלויד מנסה עכשיו להדגיש את הכוח של חבריה בנפרד. זה צעד בעייתי, כי כשלהקת יס חזרה לעבוד יחד, אחרי שכל אחד מחבירה הוציא תקליט סולו, התוצאה הקולקטיבית לא הייתה גבוהה מהישגי העבר. העבודה הקולקטיבית של פינק פלויד לא זקוקה לפרויקט צד שכזה. נראה כי כל חבר להקה פה, כשדייויד גילמור היה הראשון להוציא אלבום סולו, מנסה בכוח להסביר שהסאונד של הלהקה בא קודם כל ממנו.כקלידן הלהקה, רייט מביא לאלבום הסולו שלו לחנים יותר מעניינים מאלו של גילמור באלבום הסולו שלו. יש פיתולים מעניינים בעבודה שלו בעוד שגילמור נשען בעיקר על הבלוז. חוץ מזה, אין הרבה הבדל בין האלבומים. שניהם מכילים שירים איטיים ואווירתיים". הביקורת השוותה את המהלך ללהקת יס, שהוציאה בשנים 1975–1976 אלבומי סולו לכל אחד מחמשת חבריה במקביל, מהלך שסימן אז פיצול כוחות ותחרות אגו בוטה.

רייט הסביר מאוחר יותר: "התקליט היה די חובבני. זה לא הופק טוב במיוחד והמילים לא היו חזקות במיוחד, אבל בסוף, אני חושב שיש משהו מוזר ומעניין למדי בו". הקהל לא חשב כמותו, בנוגע למשפט האחרון, והתקליט, כאמור, לא ממש הצליח במכירות, לעומת תקליט סולו ראשון של חבר פינק פלויד אחר, דייויד גילמור. אם לשני אלו היו חלומות אז להצליח מחוץ למסגרת של הלהקה הגדולה תוך התרחקות מהשתלטותו של רוג'ר ווטרס - הם נמחצו לנוכח התגובות לתקליטים אלו. האלבום של גילמור הצליח להגיע למקום ה-17 בבריטניה ולמקום ה-29 בארצות הברית, בעוד שרייט שקע אל תוך שכחה מסחרית.

אלא שרייט, באופיו הביישן והעניו, נטה תמיד לגמד את ערך יצירתו. הצדק ההיסטורי נעשה רק כעבור 45 שנה: בשנת 2023 לקח על עצמו אשף הסאונד סטיבן וילסון פרויקט שחזור ומיקס מחדש של WET DREAM. התוצאה הייתה כה צלולה ומרהיבה, שהאלבום הנשכח זינק לפתע בחזרה לצמרות מצעדי המכירות ברחבי אירופה. מתברר שבמרחק השנים, המוזיקה הזו לא התיישנה אפילו ביום אחד; החלום הרטוב והנעים של ריצ'רד רייט קיבל סוף סוף את הרוח במפרשים שמגיעה לו, כיהלום מנצנץ וצנוע מחוץ לצל המעיב של להקת האם.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459