החרם המגוחך בהיסטוריה של המוזיקה שהפך פוקסטרוט תמים למרד הנעורים הכי פרוע בבריטניה
ב-17 בספטמבר בשנת 1956 החליטו מנהלי הבי.בי.סי להוריד את השיר ROCK AROUND THE CLOCK (של ביל היילי והקומטס) מהפלייליסט של התחנה כי לטענתם שיר זה חורג מהסטנדרטים הבריטיים. כן, שמעתם נכון: הפקידים המעונבים בלונדון, עם מקטרת בפה וכוס תה מהבילה ביד, החליטו שהקצב האמריקאי המחשמל הזה פשוט מסוכן מדי עבור האוזניים העדינות של נתיני הוד מלכותה. אבל בואו נודה על האמת – קברניטי הרדיו הממלכתי פשוט רעדו מפחד ממה שהצלילים האלה עשו למאזינים הצעירים.
הסיפור לא התחיל שם. השיר עצמו, בביצועה של חבורת נגנים מוכשרת מפנסילבניה, ארצות הברית, בראשות סולן חביב עם תלתל קטן ומבודח על המצח, הוקלט כבר שנתיים קודם לכן. התאריך המדויק, לחובבי הדיוק ההיסטורי והוויניל, היה 12 באפריל 1954 באולפני PYTHIAN TEMPLE בניו יורק עבור חברת DECCA. השיר נכתב עוד קודם לכן על ידי מקס פרידמן – שהיה אז בכלל פזמונאי מזדקן כבן שישים – יחד עם ג'יימס מאיירס תחת שם העט ג'ימי דה נייט. למעשה, שנה קודם לכן הקליטה אותו להקה בשם סוני דיי והנייטס, אך הגרסה שלהם נכשלה ונשכחה כלא הייתה.
כשהיילי והחבר'ה שלו נכנסו לאולפן, השיר אפילו לא נועד להיות הלהיט הראשי! הוא נדחק כלאחר יד לצד ב' של התקליטון, בעוד צד א' הוקדש לקטע בשם THIRTEEN WOMEN. אם זה לא מספיק משעשע, חברת התקליטים כלל לא ידעה איך לאכול את היצור החדש והבועט הזה, ולכן הדפיסה על גבי התווית של הסינגל את ההגדרה המוזיקלית הגאונית NOVELTY FOXTROT. שמעתם נכון: פוקסטרוט היתולי!
ועוד פרט קורע לב אך מרתק על אותה הקלטה אלמותית: סולו הגיטרה המטורף והמהיר כברק של הגיטריסט דני סדרונה נוגן כמעט אחד לאחד כמו הסולו שהוא עצמו ניגן שנתיים קודם לכן בהקלטה של ROCK THE JOINT. על הסשן ההיסטורי הזה קיבל סדרונה שכר זעום של עשרות דולרים בודדים בלבד. למרבה הטרגדיה, הוא נהרג זמן קצר לאחר מכן מנפילה במדרגות, ומעולם לא זכה לדעת שהסולו המאולתר שלו ייחרט לנצח כאחד החשובים בתולדות הגיטרה החשמלית.
השיר לא זכה להצלחה מסחררת מיד, אך כמו פצצת זמן מתקתקת, הוא המתין לרגע הנכון. הרגע הזה הגיע כשמפיקי הסרט BLACKBOARD JUNGLE החליטו להשתמש בו בפסקול. מהרגע שהשיר התפוצץ ברמקולים של בתי הקולנוע על רקע כתוביות הפתיחה, שום דבר כבר לא היה אותו הדבר.
עבור בני הנוער הבריטי, שחיו בעולם אפור ומונוכרומטי של אחרי המלחמה, השיר הזה היה התגלות. זה היה צליל חדש, פראי ובועט. קצב תופים מהיר, גיטרה חשמלית צורמנית וקריאה לשחרור יצרים כל הלילה. זה היה ההמנון המושלם לדור שמאס בכללים הישנים וחיפש זהות משלו. ההשפעה הייתה מיידית וחשמלית. צעירים וצעירות שצפו בסרט החלו לרקוד במעברים, לעמוד על הכיסאות ולעיתים, באקסטזה של רגע, אף לשבור אותם. זו הייתה היסטריה המונית שטרם נראתה כמוה על אדמת הממלכה המאוחדת. תת-תרבות שלמה של צעירים, שכונו "טדי בויז", עם מעילי קטיפה ארוכים ונעליים מחודדות, אימצה את השיר כדגל המרד הפרטי שלה.
הטירוף היה כה חסר תקדים, עד שבשנת 1956 יצא לבתי הקולנוע סרט מוזיקלי שלם שנשא את שמו של הלהיט, ROCK AROUND THE CLOCK. כשהסרט הגיע לממלכה, המהומות שברו כל שיא: מושבי בד נקרעו לגזרים, צעירים רקדו סביב האולמות, שוטרים הוזעקו לפנות המונים מתפרעים בלונדון ובמנצ'סטר, ומועצות מקומיות החלו לאסור את הקרנתו בזו אחר זו מחשש להתמוטטות המוסר הציבורי.
במסדרונות המאופקים של הבי.בי.סי, המהומה הזו נראתה כמו סוף העולם. התאגיד, שראה בעצמו את שומר הסף של הטעם הטוב והסדר הציבורי, נכנס לפאניקה. בעיני הממסד המבוגר, הרוק'נ'רול לא היה מוזיקה, אלא רעש מסוכן, פלישה תרבותית רעשנית מאמריקה. הוא נתפס כפרובוקטיבי, מהיר מדי, מיני מדי ובעיקר, כזרז להתנהגות עבריינית בקרב הנוער. הפחד היה אמיתי: שהקצב המשוחרר הזה ישחרר גם את כל העכבות החברתיות וידרדר את הדור הצעיר לפשע ולאנרכיה. הפקידים הבריטים היו רגילים לשידורי ביג בנד מנומסים ותזמורות קלות לליווי כריכי המלפפונים, והמחשבה שהנוער נשבה במה שתואר כ"מקצב היפנוטי המוחק כל שמץ של שליטה עצמית" גרמה להם לחלוחית של אימה קרה.
לכן, נפלה ההחלטה הדרמטית. בניסיון נואש להחזיר את השד לבקבוק, לחצו קברניטי השידור על הכפתור האדום והשתיקו את השעון המזמר. הם קיוו שאם הקהל לא ישמע את השיר ברדיו הלאומי, הפופולריות שלו תדעך והסדר ישוב על כנו.
אך אוי, כמה שהם טעו. המהלך הזה השיג בדיוק את התוצאה ההפוכה. החרם לא כיבה את האש, הוא רק ליבה אותה והפך אותה למדורה ענקית. עצם האיסור הפך את ROCK AROUND THE CLOCK מסתם להיט ענק לסמל סטטוס של מרדנות. להאזין לו הפך לאמירה חברתית. המהלך חיזק את תדמיתו של הבי.בי.סי כגוף מיושן, מנותק ופתטי, שלא מבין את דופק הרחוב ואת רחשי ליבם של הצעירים. הפרי האסור, כידוע, הוא המתוק ביותר, והנוער הבריטי פשוט מצא דרכים אחרות להאזין למוזיקה שאהב, אם זה באמצעות קניית תקליטים או האזנה לתחנות רדיו פיראטיות שהחלו לצוץ בהמשך.
והנה המספרים שמוכיחים עד כמה הניסיון הממסדי היה מגוחך: השיר הפך לסינגל הנמכר ביותר בבריטניה בכל שנות החמישים, והיה לתקליטון הראשון אי פעם בהיסטוריה של הממלכה שחצה את רף מיליון העותקים! שום צנזורה ממשלתית לא יכלה לעמוד בפני התשוקה הטהורה הזו לקצב ולחיים. ואם תרצו הוכחה נוספת לעוצמה העל-זמנית שלו, הרי שבשנות השבעים השיר חזר שוב לצמרות המצעדים ברחבי העולם, בין היתר כשנבחר לשיר הפתיחה המקורי של סדרת הטלוויזיה הנוסטלגית HAPPY DAYS וכיכב בסרט המופת AMERICAN GRAFFITI.
אז בדיעבד, ה-17 בספטמבר 1956 לא היה היום בו הרוק'נ'רול הושתק בבריטניה, אלא היום בו הוא קיבל את החותמת הרשמית כמייצג המובהק של הפער הבין-דורי. הבי.בי.סי ניסה לעצור את השעון, אך הוא שכח פרט קטן: מהפכות תרבותיות, ממש כמו הזמן עצמו, תמיד ממשיכות לנוע קדימה. השעון המשיך לתקתק, חזק וברור מתמיד. תיק תק - תיק תק - תיק תק.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
