הטינופת מאחורי הקלעים של החומה: כך יצירת המופת הזו ריסקה סופית את פינק פלויד לחתיכות

ב-17 בספטמבר בשנת 1982 יצא הסרט THE WALL, של להקת פינק פלויד (או מה שנותר ממנה) בבימויו של אלן פארקר, לבתי הקולנוע.

תאריך זה ציין את היציאה המסחרית הרחבה וההיסטרית של הסרט בארצות הברית, לאחר שהוקרן בהקרנת חצות יוקרתית בפסטיבל קאן במאי של אותה שנה וזכה לבכורה חגיגית בלונדון ביולי. הקלידן ריצ'רד רייט כבר פוטר למעשה מהלהקה בבושת פנים עוד במהלך הקלטות האלבום, לאחר שרוג'ר ווטרס איים לגנוז את הפרויקט כולו אם רייט לא יעזוב. כך יצא שרייט השתתף בהופעות החיות שליוו את האלבום כנגן שכיר בלבד שמקבל שכר שבועי, בזמן שיתר חברי הלהקה הפסידו הון תועפות על עלויות ההפקה המגלומניות.  עדיין, בזמנו היו שחשבו שפינק פלויד, זו ששמה מונצח בסרט - היא עדיין להקה. בשטח, המציאות הייתה שונה.

מה שהתחיל כאלבום קונספט כפול ומכונן, הפך לסרט עלילתי סוריאליסטי, מצמרר ומהפנט בבימויו של אלן פארקר. מעטים האמינו שהמסע הנפשי המורכב הזה יכול להיתרגם היטב לשפת הקולנוע, אך התוצאה הייתה לא פחות ממטלטלת: שובר קופות מפתיע ויצירת קאלט נצחית שסודקת לבנים בנשמה עד היום. 

הרעיון המקורי היה פשוט למדי: חברת התקליטים רצתה סרט שיתעד את סיבוב ההופעות העצום והתיאטרלי שליווה את התקליט. חומה אמיתית נבנתה על הבמה בכל הופעה, והקהל צפה בלהקה מבעד ללבנים השונות. אך לאחר צילומי מבחן, התברר שהקסם של המופע החי פשוט לא עובר מסך. התחושה הייתה שטוחה, והיה צורך בגישה חדשה לחלוטין. 

לתפקיד הראשי, דמותו המיוסרת של כוכב הרוק פינק, לוהק במקור ווטרס עצמו. אך מהר מאוד התברר שלמרות היותו מוזיקאי, כישרון המשחק שלו, איך לומר בעדינות, לא ממש ניכר. הבמאי אלן פארקר, בחיפושיו אחר גיבור חדש, נתקל בזמר אירי צעיר וכריזמטי בשם בוב גלדוף, סולן להקת עכברושי בומטאון. האירוניה? גלדוף תיעב את פינק פלויד. הוא חשב שהמוזיקה שלהם היא קישקוש של מיליונרים ושהרעיון של הסרט הוא ערימת שטויות. האירוניה הפכה לקומדיה של ממש כאשר גלדוף נסע במונית עם האמרגן שלו מיד לאחר הפגישה הראשונה, וטינף בקול רם על הלהקה ועל הרעיונות הפלצניים שלהם. הוא רק לא ידע שנהג המונית היה לא אחר מאשר אחיו של רוג'ר ווטרס, שמיהר לדווח לאחיו את ששמע. 

למרבה המזל (שלנו), האמרגן של גלדוף שכנע אותו לקחת את התפקיד, בעיקר בזכות הצ'ק השמן שהתלווה אליו. גלדוף התגלה כהברקת ליהוק. הוא צלל לדמות במלוא העוצמה, גילח את שיער ראשו וגבותיו, ספג פציעות אמיתיות על הסט והעביר באופן מצמרר את ההתדרדרות הנפשית של פינק. גלדוף, שלא ידע אפילו לשחות, נאלץ להצטלם לסצנת הציפה המפורסמת בבריכת המלון כשהוא שוכב על גבי מתקן מתכת נסתר מתחת לפני המים כדי שלא יטבע. וגילוח הגבות והחזה על ידי פינק בסרט היה מחווה מצמררת לסיד בארט, מייסד הלהקה המקורי, שהופיע פתאום באולפני אבי רואד בשנת 1975 במהלך הקלטות WISH YOU WERE HERE, כשהוא קירח לחלוטין וללא גבות, עד שחבריו כלל לא זיהו אותו. ובסצנת ההתמוטטות בחדר המלון לצלילי השיר ONE OF MY TURNS, גלדוף נכנס לאמוק אמיתי, ניפץ בקבוקים וחלונות וחתך את כף ידו עד זוב דם – אך המשיך לשחק מול המצלמה תוך כדי שהוא נזקק לתפרים מיד בתום הצילום. שנים ספורות לאחר מכן, אותו גלדוף יארגן את מופע הענק לייב אייד ויבקש "להאכיל את העולם".  

עלילת הסרט עוקבת אחר פינק, כוכב הרוק שהוא נשמה מעונה. בגלל ילדותו, הוא תמיד ניסה ליצור קשרים רגשיים משמעותיים עם יצורים חיים אחרים. ילדות זו כוללת את העובדה שאין לו מודל לחיקוי גברי. בגלל שאביו נהרג במלחמה, אמו מגוננת יתר על המידה וחונקת אותו. מערכת החינוך מדכאת את היצירתיות הטבעית שלו - וכל דבר שכזה מצלק את פינק והופך לעוד לבנה בחומה הרגשית שהוא בונה כדי להגן על עצמו. ככוכב רוק, הוא לעתים קרובות מבוקש יותר בגלל מה שהוא מאשר מי שהוא. הכישלון האחרון בקשר האמיתי הזה למישהו או משהו אחר הוא נישואיו, כאשר בסיבוב הופעות הוא מגלה שאשתו בבית בוגדת בו. תגובתו היא לבודד את עצמו משאר העולם ומקים מפלגה שרודפת אחרי חלשים. העסק יוצא משליטה והוא מבקש לעצור ולהבין האם הוא אשם בכל זה. הוא מבקש שיערכו לו משפט - שם הדמויות מהעבר מנסות להגן על עצמן בדרך בה נקטו עמו. השופט מוצא אותו אשם והעונש הוא הריסת החומה והפיכת פינק לחשוף לחלוטין מול העולם.

ואם על המסך התחוללה דרמה נפשית, מאחורי הקלעים התנהלה מלחמה של ממש. היחסים בין רוג'ר ווטרס, שראה בסרט את הבייבי שלו, לבין הבמאי אלן פארקר, היו רצופי עימותים ופיצוצים. ווטרס רצה שליטה אמנותית מלאה, בעוד פארקר, במאי מנוסה ודעתן, לא היה מוכן להיות בובה על חוט. פארקר תיאר לימים את העבודה על הסרט כאחת החוויות האומללות ביותר בחיי היצירתיים. פארקר נהג לספר כיצד נאלץ לשתות כמויות מסחריות של ויסקי בכל ערב רק כדי להתמודד עם מלחמות האגו והנוכחות הבלתי אפשרית של ווטרס, עד שההפקה כונתה על ידי הצוות "משולש מפלצות" בין פארקר, סקארף וווטרס. 

גם בתוך הלהקה, הסרט רק העמיק את הקרעים. הגיטריסט, דיוויד גילמור, טען שהאגו המתפוצץ של ווטרס והשתלטנות שלו במהלך הפקת התקליט והסרט, היו המסמר האחרון בארון הקבורה של ההרכב המקורי של פינק פלויד. המתחים הללו הובילו בסופו של דבר לפירוק הכואב של הלהקה כמה שנים לאחר מכן, מיד לאחר האלבום הבא, THE FINAL CUT, שהפך לפרויקט סולו של ווטרס לכל דבר ועניין ופתח קרב משפטי עקוב מדם על הזכויות לשם הלהקה.  

הסרט THE WALL הוא יצירה קולנועית נועזת, מטרידה ובלתי נשכחת, מסע צורב אל נבכי הנפש האנושית. עד כדי כך שבכל פעם שאני צופה בו - וצפיתי בו המון פעמים - אני מוצא עוד דבר חדש שלא חשבתי עליו קודם לכן. גם עשרות שנים אחרי שיצא, הפטישים הצועדים, המורה המפלצתי והפרחים הטורפים של סקארף ממשיכים להפנט, והזעקה של פינק עדיין מהדהדת, ומזכירה לי את הסכנות שבבניית חומות, חיצוניות ופנימיות כאחד. ועם כל השריטות, המריבות והאגו המנופח שריחף מעל הפרויקט הזה – בכל פעם מחדש שמכבים את האור, מרימים את הווליום במגבר ונותנים לצלילים לשטוף את החדר, הלב מתכווץ מחדש. כי בסופו של דבר, מתוך כל הכאב והשבר הזה נולדה אחת מפסגות היצירה החד-פעמיות בהיסטוריה של הרוק. כן, עד כדי כך.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459