כשלהקת יס ניסתה להישמע כמו מכונת להיטים של האייטיז – וחטפה סטירה עם גנרטור גדול ומקרטע

ב-21 בספטמבר בשנת 1987 יצא תקליט חדש ללהקת יס. שמו הוא BIG GENERATOR וכמה שאני אוהב את הלהקה הזה (מאד!), אני לא מסוגל להקשיב לו וליהנות ממנו. צר לי.

בשנות השבעים נחשבה להקת יס לאחת מספינות הדגל הבלתי מעורערות של הרוק המתקדם בעולם, עם יצירות מופת מורכבות, מפותלות ורוחניות שהגדירו דור שלם. זו אחת הלהקות שאני יותר אוהב מהתקופה ההיא. אלא ששנות השמונים הנחיתו מציאות חדשה לחלוטין על עולם המוזיקה, ולהקת יס מצאה את עצמה נאלצת להמציא את עצמה מחדש.

כחובב מושבע של המוזיקה הזו, שמסוגל להתמוגג מכל צליל בס מגרגר של כריס סקווייר או מכל המראה שמיימית של ג'ון אנדרסון, כאן נשבר לי הלב בכל האזנה מחדש. במקום את הקסם החם וההרמוני שגרם לי להתאהב בהם עד כלות, קיבלתי מפלצת סינתטית ומהונדסת שצעקה "אייטיז!" בכל הכוח. אוי אלוהים אדירים, אם אי פעם תהיתם לגבי המונח "גנרי", פשוט תקשיבו לדבר הזה! הצבעים הבהירים של אדום וצהוב בעטיפה אולי יסיחו את דעתכם לרגע, אבל בכל הנוגע למהות – האלבום הזה אפור, חסר חיים, לא זכיר ופשוט מגוחך. יש מעריצי יס שוודאי יתווכחו איתי על זה - אבל מה לעשות? מבחינתי זה כמו לאכול מרק אבן.

כבר בשלב העבודה על העטיפה והתדמית החזותית אפשר היה להריח שמשהו לא טוב מתרחש בתוך ההרכב, והמתח הפנימי הורגש בכל צעד. "לג'ון אנדרסון (זמר הלהקה) היה רעיון לעיצוב העטיפה הזו, שהיה בעצם ציור של מגילה", סיפר המעצב גארי מואט (שעבד על תקליטם הקודם, 90125). "אני זוכר שאמרתי, 'אני אוהב את הכיוון שלך, אבל מה דעתך על רעיון אחר?' וראיתי ששאר חברי הלהקה הסתכלו לעבר החלונות, נמנעו מקשר עין והשאירו אותי להתווכח איתו לבדי". העטיפה המינימליסטית והקרה שנבחרה לבסוף, עם העיטור הצהוב והגרפיקה הממוחשבת, סימלה בדיוק את הניתוק שהלך והעמיק בין השורשים הפסטורליים והציוריים המוכרים של יס לבין עידן ה-MTV המנוכר.

התקליט הקודם של יס, שיצא בשנת 1983, הפך למכרה זהב פנומנלי עם מכירות של מיליוני עותקים ומקום ראשון במצעד האמריקאי, אבל הוא נולד במקור כפרויקט נפרד בשם סינמה, ולא כלהקה המקורית. כשג'ון אנדרסון הצטרף ברגע האחרון, השם יס הוחזר לחיים יחד עם כל המטענים והמשקעים. ובכן, לאחר ההצלחה העצומה של 90125, נראה היה שלהקת יס מתכוננת להשתחרר סוף סוף מהטראומות, הפיצולים והסכסוכים שהפכו לדפוס חייה מאז סוף שנות השבעים. אך התברר שזו הייתה רק ההתחלה של תקופה סוערת עוד יותר. הלהקה התכנסה מחדש באולפן ב-1985 כדי להתחיל לעבוד על תקליט שקיוותה בלהט שישתווה להצלחה של 90125 ושל הלהיט הגדול מתוכו, OWNER OF A LONELY HEART.

סשנים מפרכים של הקלטות נמתחו על פני מדינות שונות ועל פני תקופה ארוכה ומייגעת, בליווי של יותר ממפיק אחד. בעקבות הצעתו של טרבור רבין, חלק מתהליך ההקלטה התמקם בטירה מפוארת על מורדות גבעה איטלקית פסטורלית, עם נופים עוצרי נשימה שממש הזכירו ציור פנטזיה מיתולוגי של רוג'ר דין! אבל שום דבר לא התנהל לפי התוכניות. טרבור הורן הוחזר כדי לסייע בהפקה, אך הפעם קרה משהו שפגע בכל העסק. האחוזה הזו הפכה במהירות ממרכז יצירה למועדון נהנתנות חסר מעצורים שבו נשפכו כמויות אדירות של שמפניה וקוקאין, בזמן שההקלטות דרכו במקום. רבין עצמו שיחזר בהתרגשות ובכאב את אותם ימים: "הסיבה שהצעתי שניסע לאיטליה הייתה שהרגשתי שהלהקה ממש חייבת להתגבש יחד! אנשים חיו במקומות שונים לחלוטין ברחבי העולם, וחשבתי שאנחנו פשוט חייבים להכריח את עצמנו לשבת יחד כדי ליצור מוזיקה. המקום הזה באיטליה היה טירה מפוארת, אתר עתיק ויפהפה להקלטות. לא היינו שם כדי לחסוך כסף – כל הרעיון של הנסיעה נבע אך ורק מהתחושה שלי שזה מה שיחבר או יגבש אותנו. אבל בפועל התברר שהיו שם הרבה יותר מדי מסיבות, פשוט לא היה שום קליק, וטרבור הורן אמר בצדק גמור אחרי שלושה חודשים: 'זה לא עובד כאן. בואו נחזור ללונדון!'...".

טרבור הורן נתקל בבעיות קשות בניסיון להפיק את הלהקה. "כשאלבום כמו 90125 יוצא והוא כל כך מצליח, ושתהליך ההפקה שלו כל כך מוזר, אתה מבין שיש חבורה של בחורים שמעולם לא באמת עבדו יחד, מלבד בזמן שהיו על הבמה. לא באמת הכרתי את ג'ון אנדרסון בכלל, אבל בשלב הזה, כריס היה כמו אח בשבילי, וזה המשיך גם אחרי שעזבתי את הלהקה. אהבתי גם את אלן ואת טוני. ניסיתי להפיק את התקליט BIG GENERATOR אבל לא הצלחתי לסיים אותו כי הנסיבות היו שונות. עשיתי את רוב רצועות הליווי אבל חברי הלהקה פשוט לא הצליחו להסכים. ג'ון היה כותב דבר אחד, טרבור (רבין, הגיטריסט) היה כותב דבר אחר, כריס (סקווייר, הבסיסט) היה כותב משהו אחר, והם היו רבים על זה ואני הייתי באמצע. זה לא היה עניין של שיתוף פעולה, אלא מאבק בין פלגים יריבים שניסו לחסל זה את זה. כשלהקות נמצאות יחד יותר מחמש עשרה שנה, הן הופכות להיות מונעות לחלוטין מכסף. הגורם שקובע מה יוקלט הוא זה שמשלם, מהיכן הכסף מגיע ועל מה". הורן, שהיה הגאון שהנדס את הצליל המהפכני של האלבום הקודם באמצעות דוגמי ה-FAIRLIGHT, הרגיש הפעם שהוא תפקד כגננת בפעוטון עתיר תקציב. בסופו של דבר, אחרי חודשים של תסכול ומריבות אינסופיות באולפני SARM WEST בלונדון ובאיטליה, הוא הרים ידיים ועזב בזעם את הפרויקט. בגלל העיכובים המוגזמים והבלתי נגמרים בהפקת האלבום, יס ספגה מכה כפולה: אובדן של כמויות אדירות של כסף ואיבוד התמיכה והסבלנות מצד חברת התקליטים!

כריס סקווייר הסכים שהיה קשה להפיק את התקליט הזה. "זה לקח די הרבה זמן. התעסקנו בניסיון להקליט אותו באיטליה לצורכי מס, אבל האולפנים לא ממש התאימו לנו, אז חזרנו ללונדון. טרבור הורן היה אמור להפיק אותו שוב, אך הוא החליט לוותר. התקליט הזה הגיע בסופו של דבר למעמד של תקליט פלטינה כפול, אבל הוא חסר את הברק שהיה לו כשהתחלנו לעבוד עליו". רבין: "למרבה הצער, זו הייתה תקופה של מסיבות, כך שמעט מאוד הושג באיטליה. מבחינת כתיבה משותפת, לא הייתה שום לכידות, והאווירה בין אנשים מסוימים הייתה רעילה מאוד". במבט לאחור, כפי שסקווייר עצמו ניתח במרירות, אולי מוטב היה אילו נשארו במקום אחד: "אני הבנתי – אם כי אנשים מסוימים לא הבינו – שהנסיעה לאיטליה כדי לחסוך כסף הייתה בדיוק תחילת הדרך לעשות את הדברים עקום! זה בלתי נמנע: כשאתה מנסה לעשות משהו רק כדי לחסוך כסף, זה תמיד נגמר בזה שבגלל שזה זול, זה פשוט לא המקום הנכון להיות בו – ואז אתה מוצא את עצמך מקליט הכל מחדש במקום אחר! וכך נאלצנו לעשות עבודה מחדש בלונדון, ואנשים אחרים לא היו מרוצים מכך שטרבור הורן עושה את זה, עד שבסוף מצאנו את עצמנו מקליטים בלוס אנג'לס! הדבר הכי הגיוני ושפוי בעולם היה פשוט לא לעזוב את לוס אנג'לס מלכתחילה – ואז האלבום הזה היה גמור לפחות שנה קודם לכן!". ראוי לציין שסקווייר מעט הפליג בדמיונו בנוגע לנתוני המכירות: התקליט אכן קיבל מעמד של אלבום פלטינה בארצות הברית על מכירת מיליון עותקים, אך הוא מעולם לא הגיע למעמד של פלטינה כפולה, והיה רחוק מאוד מההצלחה המטאורית של קודמו.

כמו לכולם, גם למוזיקאי רוק מצליחים יש עליות ומורדות. ג'ון אנדרסון ואשתו ג'ני נפרדו בתחילת שנות השמונים, ובאמצע העשור התגרש סקווייר מאשתו הראשונה ניקי. כל האירועים הללו השפיעו באופן טבעי על התקדמות הלהקה ועל מערכות היחסים בתוכה. הקלידן טוני קיי מצא את עצמו נדחק לשוליים על ידי המפיק טרבור הורן. השניים סבלו מחילוקי דעות בעבר. לדברי רבין, "כששמו של הורן עלה, טוני אמר, 'אין סיכוי'. היה ברור שהורן לא יעבוד טוב עם טוני. הוא רצה שאני אנגן שוב על רוב הקלידים". חבר אחר בלהקה הוסיף: "היינו מקשיבים לתפקידים של טוני, ולא תמיד אהבתי את מה ששמעתי; אבל הייתי דיפלומטי כי לא רציתי להיות אנטי-טוני. הכל היה מאוד עדין". רבין הוסיף: "אני חייב לומר שעל הבמה, טוני קיי היה פשוט מושלם ללהקה. הוא לא יכול היה להיות טוב יותר. אבל באולפן, זה לא היה בדיוק אותו הדבר". קיי, שהיה חבר מייסד של יס עוד בימיה הראשונים בסוף שנות השישים, היה איש של נגינת האמונד קלאסית וסלד עמוקות מכל עולם המחשבים והסינטיסייזרים המתוכנתים שרבין והורן דחפו קדימה. ההשפלה הזו, שבה קלידן ותיק נאלץ לעמוד מן הצד ולראות את הגיטריסט מקליט את תפקידי הקלידים, העידה היטב על אובדן הדרך הקבוצתי.

סקווייר: "בתקופה שבה עבדנו על התקליט הזה כבר עברתי ללוס אנג'לס. בגלל התמוטטות נישואיי עזבתי את אנגליה וניסיתי גישה חדשה באמצעות המעבר לאמריקה. רציתי לראות איך זה יסתדר, וכמובן שזו הייתה מסיבה גדולה במשך כמה שנים. כשחייתי בהוליווד באותם ימים, מישהו, איפשהו, ערך מסיבה כל ערב. אם זו פתיחה של מועדון או טקס חלוקת פרסים כלשהו, כך שבמשך כמה שנים היו הרבה מסיבות. פגשתי הרבה אנשים מעניינים, אבל עד 1989 הבנתי שאם אמשיך לחיות בהוליווד, אצטרך להתייחס לזה פחות כאל עיר מסיבות ולהתחיל לנהל אורח חיים רגיל. אף פעם לא קניתי שם בית, תמיד שכרתי, וזה היה צעד נבון מאוד, כי מאז שעברתי לאמריקה המחירים רק יורדים, במיוחד כשמתרחשת רעידת אדמה, שגורמת לעוד מכה קשה במחירי הדירות. היה לי הרבה יותר משתלם לשכור".

האיש שספג אז את מרב הביקורת על התוצאה של התקליט היה טרבור רבין. הלהקה המשיכה הלאה כשטרבור רבין תופס את עמדת המפיק, ומאוחר יותר הצטרף אליו פול דה וילייר. ולמרות שהורן זכה בסופו של דבר לקרדיט חלקי על הפקת BIG GENERATOR, היה ברור כשמש שרבין הוא האיש ששולט ביד רמה בעסק! הוא הפך לכוח היצירתי המניע הבלעדי מאחורי יס, כשהשפעתו מתפרשת על פני כתיבת השירים, ההפקה, העיבודים התזמורתיים, השירה, הגיטרות והקלידים, ועד למיקס הממשי של האלבום כולו. אלא שהנוסחה המנצחת שהלהקה נעלה בתוכה ב-90125 הייתה קשה להפליא לשחזור. עם שני מפיקים מוכשרים אך עקשנים בטירוף שעבדו בדרכים שונות לחלוטין, משהו היה חייב להישבר – מה שהסתיים בעזיבתו הסופית של טרבור הורן.

בין החידושים שרבין הציג היה גם שילוב של כלי נשיפה. עבורי, זה היה כמו לשים מלפפון חמוץ בעוגה. "אם אתה לא מנסה לפתח רעיונות חדשים ולקחת סיכונים, אתה אף פעם לא צומח", מחה רבין. אבל העסק הסתבך עוד יותר. רבין תפס פיקוד כמעט בלעדי לאחר עזיבתו של הורן, לקח על עצמו את מושכות ההפקה ודחף לצליל של רוק אצטדיונים אמריקאי מלוטש. עבור מי שהתרפקו על יצירות מופת אלמותיות כמו CLOSE TO THE EDGE או FRAGILE, הכיוון החדש הזה נשמע כמו בגידה מוזיקלית מוחלטת.

האמת? קניתי את התקליט הזה כשהוא יצא - ובמהרה מצאתי את עצמי מתעב אותו. כשהקשבתי לתקליט הזה לאחרונה, נחרדתי שוב מההפקה הבומבסטית מדי שלו. התופים המוגזמים בשיר הפותח, RHYTHM OF LOVE, הם דוגמה אחת. הרעיון מאחורי השיר הזה היה פשוט סקס - נו, קצב האהבה. והשיר הזה נקרא במקור THE RHYTHM OF YOUTH כאשר רבין כתב אותו כסקיצה אישית. ג'ון אנדרסון ניסה אמנם לעדן את השורות והחדיר פנימה רמזים רוחניים על שמשות וירחים, אך אי אפשר היה לטשטש את העובדה שמדובר בפופ-רוק מסחרי וקלישאתי שנועד למצעדים, ללא שמץ מהעומק המהפנט שאפיין את הלהקה בעבר.

אבל הדברים באמת החמירו עם שיר הנושא, שהוא השני בתקליט. בשיר BIG GENERATOR רבין החליט לשלב הקלטה אמיתית של מנוע סילון ממטוס בואינג ענק כדי לייצר תחושת כוח, אך במקום להמריא לגבהים, השיר פשוט קרס תחת עומס הריפים הכבדים והאפקטים המלאכותיים. זה נשמע כאילו מישהו דרש מהלהקה להיכנס למשבצת של הפקת יתר. כל תחושה של להקה אמיתית שמנגנת כאן התנדפה מהחלון. מבחינתי, מדובר פה בכישוף מרושע הפקתי של מכשפה רעה. הגיטרות פה מזכירות לי את להקת EUROPE (ולא כמחמאה!!!)

השיר SHOOT HIGH AIM LOW עוד איכשהו הצליח לנחם אותי בכל העיסה הזו. מין זיק של תקווה שנולד מתוך ג'אם משותף של כל חברי ההרכב, ויצר שילוב קולי מרתק בין השירה המיסטית של אנדרסון לקול הברור והארצי יותר של רבין, עם טקסט שעסק בזוועות המלחמה בניקרגואה ובמזרח התיכון. אבל אחרי נחמה מוסיקלית מעניינת שכזו בא השיר שחותם את הצד הראשון של התקליט, ALMOST LIKE LOVE, שנשמע לי שיר פופ מאולץ. חטיבת כלי הנשיפה שרבין הביא מאולפני הוליווד נשמעה כאילו נלקחה מהקלטה מסחרית של פיל קולינס ולא מלהקת רוק מתקדם בריטית; זה היה רגע שבו תפסתי את הראש ושאל את עצמו לאן נעלם שיקול הדעת. אני משער שגם אם התקליט הזה היה יוצא תחת שם של להקה אחרת, הייתי מוותר עליו, כי זה פשוט לא נעים לי להאזנה.

והשיר שפותח את הצד השני של התקליט, LOVE WILL FIND A WAY, היה ניסיון ברור לעשות משהו שיהפוך ללהיט. זהו אחד משירי יס הבודדים שאף אחד מחברי הלהקה משנות ה-70 לא היה מעורב בכתיבתם. הוא הולחן אך ורק על ידי טרבור רבין. סטיבי ניקס (כן, זו מפליטווד מאק) הייתה אמורה להקליט את השיר, והיא אף שינתה חלק מהמילים לפני שמתופף להקת יס, אלן ווייט, שמע את השיר והתחנן בפני רבין לשמור אותו עבורם. אתם קולטים?

ניקס כבר החלה לעבוד על השיר עבור אלבום הסולו שלה ROCK A LITTLE, אך ווייט שמע את הסקיצה מתנגנת בקלטת ברכבו של רבין במהלך נסיעה משותפת, ופשוט סירב לוותר עליה. טרבור רבין הסביר: "נהניתי מאוד מהשיר הזה, כי חשבתי שהמילים שלו נהדרות. פשוט המשכתי לשיר אותו שוב ושוב לעצמי והייתי מאוד מרוצה מהשיר הזה. זה שיר שמרגיש טוב. שמתי את קטע התזמורת בהתחלה והיה נהדר להיכנס לאולפן עם השרביט הישן. הרגשתי שהשיר יצא ממש טוב; למרבה הצער, אני חושב שהרבה מעריצי יס הקשיבו לו ואמרו, 'אתם מתרחקים מדי ממה שהלהקה הזו מייצגת'."

אז כן, אני חושב ש-LOVE WILL FIND A WAY הוא דווקא שיר יפה מאוד, ואפילו מעז להיפתח בקטע קצרצר ומקסים של רביעיית מיתרים (אם כי המילה LOVE נלעסת וחוזרת על עצמה ביותר מדי רצועות באלבום הזה לטעמי). יש גם כמה פריטות אקוסטיות מתוקות בחלק מהשירים, שמעניקות לפחות רגעי חסד והפוגה מגיטרת המטאל הגנרית והמשעממת. אבל יס נשמעה פה כמו חיקוי של להקות רדיו אמריקאיות נטולות ייחוד.

ומה עם שאר השירים? יש ויש... השיר I'M RUNNING מתפתח לקטע גרובי, מהיר ומקפיץ. ומה זה בכלל הדבר הזה שהם מנגנים בחלקים ממנו? בללייקה?! זה דווקא השטח של סטיב האו, לא? בכל אופן, זה קטע פופ טוב בהחלט עם קונוטציות רטרו נהדרות. מנגד, השיר שנועל את התקליט, HOLY LAMB, היה בכלל קטע סולו שאנדרסון כתב לעצמו כהמנון רוחני, אך גם הוא נבלע בתוך שכבות של הפקה מנופחת. הייתי מוותר על זה ובטח לא נועל עם זה תקליט.

הטכנולוגיה, במקום רק לתמוך במוזיקה, הפכה פה לעיתים קרובות למטרה העיקרית. הפיתוח של טכנולוגיות הקלטה חדשות ודיגיטליות העניק למפיקים שליטה חסרת תקדים על כל פרט בצליל. כלים אלו אפשרו דיוק מדהים, אך לעיתים קרובות הובילו לסגנון הפקה שהעדיף שלמות טכנית על פני ספונטניות או ביטוי רגשי גולמי. זה אחד הדברים שאני לא סובל בהפקות מאז - כשהטכנולוגיה משתלטת על מהות השיר במקום להעניק לו ריפוד מעניין. זו אחת הסיבות לפגיעה באנושיות בתקליט הזה. תהליך ההפקה הממושך גרם לכך שהתקליט יצא מלוטש יתר על המידה, כשכל תו מהונדס ונלעס-נגרס בקפידה. הלהקה נתפסה בהלך רוח פרפקציוניסטי, שהוביל לא פעם לתסכול. ג'ון אנדרסון, שהיה חלק מכריע מהצליל המובהק של יס בשנות השבעים, התעמת עם רבין בנוגע לכיוון הזה. דוגמה טובה לפשרה אמנותית לטובת הדיגיטליזציה באה לידי ביטוי בקטע FINAL EYES. במקור, הקטע נבנה כקומפוזיציה רחבת ידיים ברוח העבודות הקודמות של יס, אך בסופו של דבר זה נבלם על ידי הרצון להשיג כדאיות מסחרית. לפי עדויות מאותם ימים, הקטע נשא במקור את השם STATE OF PLAY וכלל פיתוחים מלודיים מרשימים ומורכבים, שנחתכו ללא רחם בחדר העריכה הדיגיטלי כדי לדחוס את היצירה למבנה פופ קצר וקליט. חבל, לא?

אל תנסו להתווכח איתי לגבי רגעי השיא של האלבום הזה. כשאתה מתמודד עם חדגוניות סגנונית ואינסטרומנטלית שכזו, כל מה שנשאר לעשות כדי להציל ולו חלק מהחומר הוא להתרוצץ בכל פינה ולדוג בפינצטה את הפרטים הקטנים ביותר שיש בהם עניין פוטנציאלי; וכמובן, הפרטים שאתם תזהו ותאהבו יהיו שונים לחלוטין מאלו שאני אזהה.

מה לעשות? הכי מתאים ללהקת יס זה לרפד את עצמה עם צליל אנלוגי (נכון 90125 היה תקליט-יציאה, אבל היה צריך להישאר אחד שכזה בקטלוג וזהו). הקרע שנוצר באלבום היה כה עמוק, עד שמיד בסיום סיבוב ההופעות נטש ג'ון אנדרסון את ההרכב, פנה לסטיב האו, ריק וייקמן וביל ברופורד והקים את הרכב ABWH כדי להשיב לתחייה את הצליל המקורי (ולהכניס כסף מהכיסים של אוהבי הפרוג שעוד נשארו). בדיעבד, האלבום BIG GENERATOR נותר תמונה כואבת לאופן שבו הפקה קרה וטכנולוגית ריסקה את הנשמה של אחת הלהקות האהובות עליי בעולם. תמיד העדפתי את החום הנפלא של סרטי ההקלטה האנלוגיים משנות השבעים, ואת הגנרטור המקרטע הזה העדפתי להשאיר דומם ומאובק על המדף. ואם אתם אוהבים את התקליט הזה - אני הכי מפרגן לכם. כי זה הכל עניין של טעם אישי ולא קביעה עובדתית. אבל אני בטוח שיש מקוראיי גם כאלו שיסכימו איתי בקביעה הזו על התקליט.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459