הטריפ הלא יאמן של גיטריסט הג'פרסון איירפליין

הם היו המלכים הבלתי מעורערים של סן פרנסיסקו. הם המציאו את הרוק הפסיכדלי, הטיסו את הקהל למחוזות אחרים עם להיטים כמו WHITE RABBIT ו-SOMEBODY TO LOVE, וחיו חיים שגרמו לכוכבי רוק אחרים להיראות כמו נערי מקהלה. אבל בלב הסערה שנקראה "ג'פרסון איירפליין", עמד גבר צעיר עם שורשים פיניים, עבר של ילד דיפלומטים, וחיבה עזה ומוזרה להחלקה מהירה על הקרח. יורמה קאוקונן לא היה סתם גיטריסט; הוא היה טייס של ספינת חלל מוזיקלית, והסיפור שלו הוא רכבת הרים שנעה בין ארמונות דיפלומטיים בפקיסטן לבין מאורות סמים בסן פרנסיסקו, בין במות וודסטוק לבין מסלולי החלקה קפואים באירופה.

הסיפור מתחיל רחוק מאוד מ"קיץ האהבה". הסבא, יאקו קאוקונן, הגיע לאמריקה מפינלנד עוד לפני המאה ה-20, נחת באליס איילנד והפך לחייט של כוכבי קולנוע כמו דאגלס פיירבנקס. אבל הנכד, יורמה, נולד לתוך עולם של נדודים ודיפלומטיה. אביו, יורמה האב, היה איש שירות החוץ האמריקאי, מה שגרר את המשפחה למקומות אקזוטיים כמו קראצ'י, פקיסטן.

שם, בקראצ'י של שנות החמישים, יורמה הצעיר (שכונה "ג'רי" כי הילדים האמריקאים חשבו שהשם "יורמה" נשמע כמו מרגל נאצי) למד את השיעורים החשובים הראשונים שלו. למשל, שג'יפ וויליס 4X4 יכול להיתקע בחולות המדבר עד שיגיע גמל לחלץ אותו, ושקוקטיילים שנשארים אחרי המסיבות של ההורים הם דרך מצוינת להעביר את הזמן.

אבל רגע השיא של הילדות הפרועה הגיע דווקא באיטליה. במהלך טיול משפחתי להר הגעש וזוב, יורמה הצעיר החליט שזה רעיון טוב לדהור במורד המדרון. כוח המשיכה, כהרגלו, ניצח. יורמה איבד שליטה, התגלגל לאורך עשרות מטרים באפר הוולקני, וכמעט סיים את חייו כפסל אפר אנושי עוד לפני שהספיק ללמוד אקורד אחד בגיטרה. הצרחות של אמו ודאי עדיין מהדהדות אי שם במפרץ נאפולי.

כשחזרו לארה"ב, לוושינגטון די.סי., יורמה גילה את המוזיקה ואת המרד. הוא וחברו הטוב, ג'ק קאסדי (שהפך לימים לבסיסט של האיירפליין), היו "הטריומפס" – להקה שנקראה על שם האופנועים שאהבו. הם זייפו תעודות זהות כדי לנגן במועדונים מפוקפקים, ושתו ליקר זול בדרייב-אין. השיא המדעי של יורמה בתיכון לא היה בפיזיקה, אלא בכימיה: הוא בנה מזקקת אלכוהול ביתית מתפוחי אדמה עבור יריד המדע. השופטים לא התרשמו, אבל החברים בהחלט כן.

הדרך לסן פרנסיסקו עברה דרך קולג' באוהיו (שם למד לנגן בסגנון פינגר-סטייל מאיאן ביוקנן) וחזרה לפיליפינים, שם עבד בשגרירות וניצל את החסינות הדיפלומטית כדי לשתות ולרכב על אופנועים ללא רישיון. אבל הקסם האמיתי קרה כשנחת בקליפורניה.

בסנטה קלרה, יורמה פגש בחורה צעירה עם קול ענק בשם ג'ניס ג'ופלין. באחד המפגשים, הם ישבו בבית ללא רהיטים והקליטו סשן מוזיקלי. ברקע, אשתו הראשונה של יורמה, מרגרטה, תקתקה במרץ מכתב במכונת כתיבה. ההקלטה הזו הפכה להיקרא בשם THE TYPEWRITER TAPE. מי היה מאמין שרעש של מקשים יהפוך לחלק מהיסטוריית הרוק? מרגרטה, אגב, הייתה דמות צבעונית בפני עצמה. באחת הפעמים בסן פרנסיסקו, שוטר במשטרת המוסר עצר אותה כי חשב בטעות שהיא עובדת בזנות. נדרשה התערבותו של אביו של יורמה, שהפעיל את קשריו עם מושל קליפורניה, כדי לחלץ אותה מהמעצר.

ואיך נולדה להקה ששינתה את העולם? מפגש מקרי עם הגיטריסט פול קנטנר, הצעה לקבל 50 דולר לשבוע רק כדי לעשות חזרות, ושם אחד מוזר. יורמה, שרצה שם "בלוזי", קיבל מחבר את הכינוי BLIND THOMAS JEFFERSON AIRPLANE. השם קוצר, והשאר היסטוריה. הימים הראשונים של הלהקה היו תערובת של תמימות וטירוף. הם גרו בקומונות, ניגנו במועדון ה"מטריקס" שבו אשכרה אסור היה לרקוד ללא רישיון, ופגשו דמויות כמו קן קיזי (מחבר "קן הקוקייה") שהסתובב עם מכשיר "אקופלקס" שיצר לופים פרימיטיביים.

הכסף הגדול התחיל לזרום, ואיתו הצעצועים. יורמה קנה מכוניות ספורט בריטיות כמו לוטוס ומורגן, שלעיתים קרובות נתקעו. החיים באחוזת הלהקה בלוס אנג'לס היו סוריאליסטיים. בבריכה היה מטווח תת-ימי, ובמטבח... ובכן, במטבח עמד אוסלי סטנלי (הכימאי האגדי של ה-LSD) ובישל סיר ענק של שומן ובשר, כי הוא האמין בדיאטה קרניבורית בלבד. הריח היה בלתי נסבל לחברים, אבל מי מתווכח עם האיש שמספק את החומרים הנכונים?

באודישן מוקדם אצל המפיק המוכשר והמשוגע, פיל ספקטור, העניינים יצאו משליטה כשספקטור התחיל לנופף באקדח קליבר 22. יורמה וג'ק קאסדי פשוט קמו והלכו. "זה לא בשבילנו", הם החליטו. הסמים היו בכל מקום. יורמה השתמש בהם לרוב וזה היה בנהיגה שלו תחת השפעת LSD בכביש מהיר ומפותל, כשהוא ראה גולגולות של כנופיית האופנועים, מלאכי הגיהנום, כשהן רוכבות מתוך הערפל, וחבר מקיא לתוך הנעליים של אשתו של חבר אחר. באותה נסיעה הזויה, הוא עצר בחוף הים, שם ילד רץ אליו בצרחות, "החול שורף את הרגליים!", מה שהתברר כתובנה חשובה מאוד לאנשים יחפים תחת השפעה פסיכדלית.

פסטיבל וודסטוק היה כאוס מופלא. הלהקה הגיעה במכוניות סטיישן פורד, ניגנה בשבע בבוקר במקום בשבת בערב, ויורמה היה צריך לנווט בין אשתו לבין... אורחת נוספת שהזמין, בתקווה שהן לא ייפגשו. משם הם נסעו ישר לניו יורק להופיע בתוכנית של דיק קאבט, מותשים אך אופוריים. פסטיבל אלטמונט, לעומת זאת, היה סיוט. מסוק הוריד אותם באמצע שום מקום, באלימות הגואה, ובמרטי באלין (הזמר) שחטף אגרוף מאופנוען. במסע הבריחה משם - הוא, מרגרטה וספנסר דריידן (המתופף) נתקעו באלטמונט ונאלצו לתפוס טרמפ בסן פרנסיסקו בתוך מוסטנג של זר גמור שישן במושב האחורי. העסקה? "אנחנו ננהג, ואתה תקבל ארוחה מקסיקנית בסוף הנסיעה".

כשהאיירפליין התחילו להתפרק (או סתם לשעמם את יורמה), הוא וג'ק קאסדי חזרו לשורשים – לבלוז האקוסטי – והקימו את להקת "הוט טונה". הם היו מנגנים שעות בחדרי מלון, ומשם עברו לבמות. אבל האובססיה החדשה של יורמה הייתה מפתיעה: החלקה מהירה על הקרח. כן, רוקר סמים וכוכב גיטרה בילה את חורפיו באירופה, עטוף בבגדי לייקרה צמודים, מנסה לשפר את הזמנים שלו במסלולים בגרמניה ובשבדיה. זה היה מפלט מהכאוס של חייו האישיים. אשתו מרגרטה שקעה עמוק יותר בסמים קשים, והבית הפך לזירת קרב שכללה זריקת חפצים ואפילו ניסיון דקירה עם בקבוק שבור בזמן קישוט עץ חג המולד.

באחת התקופות ההזויות, יורמה ומרגרטה גרו בבית בסן פרנסיסקו שהיה מלא בצעצועים יקרים אך מוזנח לחלוטין. על הקיר במטבח היה חור ענק שמרגרטה יצרה באגרופה, ולידו הכיתוב האירוני בטוש: "המחיר של התשוקה".

והתחתית האמיתית הגיעה בשנות השמונים. יורמה מצא את עצמו מבודד, מכור לאלכוהול ולסמים, מנגן בלהקות פאנק וגל-חדש מוזרות באירופה, ואפילו נעצר בגרמניה בשדה התעופה בגלל סכסוך עם אמרגן. באחד הרגעים השפלים, הוא עבר אצל ג'רי גרסיה כדי להיפרד לפני שעזב את קליפורניה, ומצא את ג'רי בארון הבגדים, מעשן הרואין. יורמה הצטרף אליו לשאכטה אחרונה ויצא לדרך חדשה.

הגאולה הגיעה בדמות ונסה, האישה ששינתה את חייו, ובדמות ההתפכחות. יורמה עבר לפלורידה, אחר כך לאוהיו, והקים את FUR PEACE RANCH – מקום שבו מוזיקה היא דת וגיטרות הן כלי הקודש. הוא השלים עם עברו, קיבל פרס גראמי על מפעל חיים, ואפילו זכה לראות את ג'פרסון איירפליין נכנסים להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. דבר שלא כל חברי להקתו זכו לראות כמותו.

אז כן, הוא שרד את ההתרסקויות (תרתי משמע), את הסמים, את הטרגדיות ואת ההצלחות המסחררות. וכמו בשירי הבלוז הישנים שהוא כל כך אוהב, הוא עדיין כאן כדי לספר את הסיפור. "המוזיקה תמיד הייתה המגדלור שלי", הוא אמר, ואי אפשר שלא להאמין לו. אחרי הכל, מי עוד יכול לקפוץ כך לבריכה מלאה ברפש ולצאת ממנה כשהוא מריח כמו פרחי שושנים?