היום בו ג'ימי הנדריקס הלך לעולמו, בלאק סאבאת' העניקה לאנושות את יצירת המופת האפלה שלה
ב-18 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת בלאק סאבאת' ושמו PARANOID. כן, זה עם הריף שחברת התקליטים כמעט פסלה בגלל מלחמת וייטנאם והפך להמנון המטאל הגדול בכל הזמנים.
ארבעה בחורים קשוחים מבירמינגהם שיגרו לחלל האוויר את PARANOID, התקליט השני שלהם, ושינו את חוקי המשחק לנצח. והעיתוי הזה היה מצמרר ברמות שקשה לתאר. בעוד עולם הרוק כולו מוכה הלם ואבל כבד על לכתו של הנדריקס בלונדון באותו יום ממש, חנויות התקליטים בבריטניה כבר החלו להניח על המדפים את התקליט עם הלייבל המיתולוגי של הספירלה של חברת VERTIGO. הדור הקודם פינה את מקומו בעל כורחו למפלצת חדשה לגמרי – כבדה, מלוכלכת, רועשת ואפלה פי אלף מכל מה שמישהו העז לדמיין עד אז.
כשסאבאת' התפרצו אל סצנת הרוק הבריטית בשנת 1970, הם כבשו בסערה את הקהל הרחב אך נאלצו להיאבק מרה על אהדת המבקרים, ורוב יצירתם המוקדמת נכנסה לפנתיאון הזהב רק בדיעבד. זה לא ממש מפתיע: 1970 הייתה השנה שבה הגישות הפרוגרסיביות תפסו תאוצה, והביקורת שמה דגש עצום על עומק טקסטואלי, טכניקת נגינה מלוטשת ומורכבות הלחנתית – תחומים שלסאבאת' פשוט לא היה אכפת מהם עדיין. ממש כמו ה-STOOGES בצד השני של האוקיינוס, בלאק סאבאת' היו "פרוטו-פאנק" מובהק – הם בחרו בנתיב הקצר ביותר כדי להשיג את מטרתם באסתטיקה ברוטאלית-מינימליסטית, שחתכה ישר ולעניין דרך כל הבולשיט השטחי! לא פלא שהם היוו השפעה מפלצתית כזו בהמשך הדרך.
עם כל הכבוד לטיטאנים של אותה תקופה כמו לד זפלין ודיפ פרפל וגרנד פ'אנק ואוריה היפ, שהיו ללא ספק להקות כבדות ועצומות ואדירות, רק להקה אחת זיקקה את תמצית הסאונד של יום הדין. בלאק סאבאת', שהגיעה במקרה או שלא מאותו אזור תעשייתי ואפור בבירמינגהם שממנו הגיחו גם שניים מחברי לד זפלין. (הכוונה כמובן לרוברט פלאנט ולג'ון בונהאם). סאבאת' לא ניגנה רוק כבד – סאבאת' הייתה רוק כבד. באותה שנה מופלאה הדגימו לד זפלין ב-LED ZEPPELIN III שכבדות מוזיקלית מתיישבת נהדר עם פולק שורשי עמוק; דיפ פרפל חישמלו את הרוק הישן והטוב ב-DEEP PURPLE IN ROCK; אבל היה זה תפקידה ההיסטורי של בלאק סאבאת', מכל הלהקות כולן, להוכיח שהסוג הכבד, האכזרי והפראי ביותר של מוזיקת מטאל שהומצאה עד לאותה נקודה יכול להיות גם... פאן טהור!
וזה הרי הדבר האחרון שעניין את המבקרים של 1970 (אותם מבקרים שקטלו במשך עשורים את RAM של פול מקרטני מאותן סיבות ממש...). התקליט השני שלה נשמע גם היום כאילו הוקלט אתמול בעצבים חשופים. זהו הגשר המושלם בין המחתרת הרועשת למיינסטרים ההמום. כאן טוני איומי התמקד הרבה יותר בריפים מוחצים מאשר בסולואים מנופחים. הסאונד האדיר והמצמרר הזה לא נולד מתוך תיאוריות מוסיקליות פלצניות באקדמיה, אלא מתוך המציאות התעשייתית הקודרת של עיר פועלים מחוספסת ומפויחת, וכמובן מאותה תאונת עבודה מפורסמת שבה הגיטריסט איבד את קצות שתי אצבעות ידו הימנית בגיל 17 במפעל מתכת. כדי להמשיך לנגן למרות הכאב, הוא אלתר קצוות אצבעות מלאכותיים מפלסטיק מותך של בקבוקי נוזל כלים, הרפה את מיתרי הגיטרה כדי להקל על הלחץ, וכך בעצם יצר לראשונה את הצליל הכבד, המאיים והמכונן שגרם לכל הרצפה לרעוד.
הסולן, אוזי אוסבורן, נזכר בקפיצת המדרגה הטכנולוגית שהייתה גם פיתוי מסוכן: "בתקליט הזה עברנו מארבעה לשישה עשר ערוצים באולפן. זה היה פיתוי אדיר להתעסק עכשיו עם כל מיני אפקטים. לרגע חשבתי שהנה אנחנו הביטלס מעורבבים עם פינק פלויד ומעל כל זה מטפטף עלינו אסיד". אך אל תטעו, לא היה כאן קונספט מתוכנן או יומרות אמנותיות גדולות. PARANOID הוא תוצר של זיעה, ווליום מחריש אוזניים וכימיה נדירה. רוב החומרים נולדו מתוך ג'אמים אינסופיים על במות ברחבי אירופה. כפי שהסביר בסיסט הלהקה וכותב המילים הראשי, גיזר באטלר: "פשוט נכנסנו לאולפן, התחברנו למגברים וניגנו כאילו אנחנו בהופעה חיה. כך זה הוקלט. אבל האמת היא, לא כל להקה יכולה להקליט כך ולהישמע כך".
ההקלטות נערכו באולפני REGENT SOUND ובאולפני ISLAND בלונדון. שום דבר לא היה מצוחצח או סטרילי, והקסם כולו נבע מהחספוס האורגני. כל האלבום כולו הוקלט בשישה ימים בלבד במהלך יוני 1970 תחת שרביטו של המפיק הנאמן רוג'ר באין (שזה עדיין הרבה יותר מהיום הבודד שנדרש להם כדי להקליט את אלבום הבכורה שלהם BLACK SABBATH). ההרכב הקלאסי – טוני איומי בגיטרות (ואפילו בחליל צד בקטנה - כי הרי הוא היה חבר בלהקת ג'ת'רו טול לדקה וחצי), גיזר באטלר בבס, ביל וורד בתופים ואוזי אוסבורן בשירה – הביא כאן מגוון מפתיע ועצום: בלדת ג'אז, סולו תופים, שיר קצבי סוחף, שירה מעובדת באפקטים חייזריים, פדלים ערמומיים של ווא-ווא וטקסטים פשוטים אך משעשעים לצד טקסטים נוקבים. זה היה הטוב ביותר שהם יכלו להפיק כדי להישאר כבדים ובידוריים בו-זמנית.
שיר הפתיחה המפלצתי, WAR PIGS, הוא דוגמה מושלמת לתהליך היצירה של הלהקה. במקור הוא בכלל נקרא WALPURGIS, על שם ליל ולפורגה, מעין חג מכשפות פגאני. המילים היו פוליטיות ונוקבות, אך השם היה אזוטרי מדי ואף מסוכן. באטלר משחזר את השיחה עם חברת התקליטים: "רצינו שהתקליט השני שלנו ייקרא WALPURGIS וגם כתבנו שיר בשם זה, שבסוף הפך ל-WAR PIGS. כשהחברה שאלה אותנו מה יהיה שם התקליט, אמרנו לה את דעתנו. הם שאלו 'מה זה אומר?' אז ענינו שזה כמו חג המולד של השטן. התגובה שלהם הייתה מהירה ונחרצת: 'לא, תודה'". הם פחדו שם מהתגובה של תומכי מלחמת וייטנאם בארצות הברית.
השיר נפתח באזעקת הפצצה אווירית מצמררת שהוסיף באולפן המפיק רוג'ר באין. גיזר באטלר הבהיר כי עבורו, "המלחמה עצמה הייתה השטן הגדול האמיתי", והמילים תקפו ישירות את הפוליטיקאים השבעים ששולחים נערים מסכנים למות בזמן שהם מתחבאים במקלטים שלהם. במהדורות של האלבום בארצות הברית, חלק הסיום האינסטרומנטלי המהיר של השיר קיבל שם נפרד – LUKE'S WALL – בדיחה פנימית של צוות ההפקה שנועדה לרשום עוד קרדיט ולקבל תמלוגים נוספים. הגיטריסט טוני איומי, ממציא הריפים הבלתי נלאה, חשף שהשיר בכלל נולד מתוך מצוקה: "הריף של WAR PIGS נוצר במועדון בציריך. היינו תקועים שם בחוזה שהכריח אותנו לנגן שבע הופעות ביום, 45 דקות כל פעם. פשוט לא היו לנו מספיק שירים, אז נאלצנו להמציא חומרים על הבמה. כך נולד גם השיר הזה, שפשוט השתפר מהופעה להופעה עד שנכנסנו להקליט אותו".
ואיזה ריף אלוהי זה! קחו למשל את הריף בדקה 1:45-1:50. אם שני הצלילים הראשונים לא תפסו אתכם, שלושת הצלילים היורדים הבאים בטוח יפילו אתכם לרצפה! אין לי מושג מה זה – תותח שיורה פגז, טנק שצולח שוחה, או שמא שערי הגיהינום שנפתחים לרווחה כדי לקלוט עוד מנה של נשמות אומללות – אבל מה שזה לא יהיה, זו דרך סופר-פשוטה וגאונית לייצר את תחושת יום הדין של סאבאת' בתוך שלוש שניות! שום צליל גיטרה בעולם לא מסוגל לעשות את זה חוץ מחתימת הסאונד של טוני. ואיזה גרוב נשפך מהלהקה הזו במהלך השיר הזה!
אבל הסיפור המדהים ביותר שייך לשיר הנושא, PARANOID. הוא לא רק היה התקליטון הראשון שהלהקה כתבה והוציאה, (כזכור, תקליטון הבכורה של הלהקה כמה חודשים קודם לכן היה בכלל גרסת כיסוי לשיר EVIL WOMAN של להקת CROW האמריקאית, כך שזה היה השיר המקורי הראשון שהם כתבו בעצמם והוציאו כתקליטון), אלא גם ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלה אי פעם. גיזר באטלר מספר את סיפור המעשה: "רוב השירים לתקליט כבר היו כתובים ומוקלטים. הקלטנו הכל כמעט בטייק אחד, במשך יומיים-שלושה. ואז המפיק שלנו, רוג'ר באין, אמר לנו שחסרות לנו שלוש דקות כדי למלא את התקליט. כולם יצאו להפסקת צהריים, וטוני נשאר באולפן ופשוט התחיל לנגן את הריף הזה".
"כשהם חזרו", ממשיך איומי בספרו, "השמעתי להם והם עפו על זה. גיזר מיהר לכתוב מילים, ואוזי שר אותן ישירות מהדף. הקלטנו את כל השיר בעשרים דקות. מבחינתנו זה היה סתם שיר מילוי, חומר שזרקנו פנימה כלאחר יד". באטלר מוסיף פרט משעשע על המילים: "השיר מדבר על דיכאון. פשוט בזמנו לא ממש ידעתי מה ההבדל בין דיכאון לפרנויה". ואכן, באופן אירוני, המילה PARANOID כלל לא מופיעה במילות השיר. איומי ואוזי הודו מאוחר יותר שהם אפילו לא ידעו מה פירוש המילה. איומי סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "אני לא זוכר אם אוזי עזר לגיזר לכתוב את המילים. אין לי מושג כיצד גיזר בא עם הרעיון למילים אך היה לו דמיון עשיר מאד. לא תמיד אוזי הבין את מה שגיזר נתן לו לשיר. אוזי ואני לא ידענו מה זה פרנואיד. שנינו הלכנו לאותו בית ספר מחורבן שהיה רחוק ממילים כמו זו. אנחנו ידענו מה זה 'פאק'. וגם ידענו מה זה PISS OFF. אבל פרנואיד? לא ידענו כלל מה זה ולכן נתנו לגיזר, האינטליגנטי שביננו, לכתוב את המילים. כל הקטעים שיצרנו עד אז היו באזור החמש דקות. לכן הקלטנו את השיר הזה במחשבה אחת בלבד - למלא חור בתקליט. זה היה שיר שפשוט זרקנו פנימה כלאחר מחשבה".
רבים שמעו מאז, באופן שגוי, את משפט הסיום של השיר - מה שהעניק משמעות שונה לגמרי עבורם. בעוד שהם שמעו I TELL YOU TO END YOUR LIFE, I WISH I COULD BUT IT'S TOO LATE - בעוד שהמילים END YOUR הן בכלל ENJOY. עכשיו זה נראה אחרת, נכון? וההצלחה הפתאומית של השיר הביאה איתה צרות של עשירים. הלהקה הוזמנה להופיע בתוכנית הפופ TOP OF THE POPS, חוויה שהתבררה כטראומטית. איומי, שהגיע לאולפן עם פנס בעין מקטטה שבה היה מעורב יום קודם, סבל במיוחד. "הגענו לשם ופחדנו פחד מוות", הוא נזכר. "היינו כנראה הלהקה הכי רועשת שהייתה שם אי פעם. לא אהבתי את האווירה. בשלב מסוים, איש התאורה כיוון עליי פנס שפשוט שיגע אותי. דרשתי ממנו לכבות אותו. הוא סינן משהו בזעם והלך, ואני נשארתי לנגן בחשיכה מוחלטת מול כמה מיליוני צופים. זו הייתה הפעם הראשונה שעשינו דבר כזה".
ההופעה בטלוויזיה שינתה גם את הקהל. "פתאום התחילו להגיע להופעות שלנו בחורות צעירות", סיפר באטלר. "הן היו מטפסות על הבמה וכופות את עצמן עלינו בזמן שניגנו. זה היה נחמד, אבל ידענו שאם זה יימשך, אנחנו נישאב לתדמית של להקת פופ וזה כבר לא היה טוב. לכן החלטנו להפסיק להוציא שירים לתקליטונים". תארו לעצמכם את הטירוף: מפלצת הרוק הכבד הכי מאיימת ומלוכלכת בממלכה המאוחדת נבהלת עד עמקי נשמתה מכך שהיא תהפוך לעוד להקת פופ של נערות צווחות! כדי להגן על הנאמנות של מעריצי הרוק המקוריים שלהם, חברי הלהקה פשוט הטילו וטו על הוצאת תקליטונים נוספים בבריטניה במשך שנים, והכריחו את המעריצים לרכוש את האלבומים המלאים בלבד.
בכתבה נדירה לעיתון NME מאותה שנה, אוזי אוסבורן פרש את משנתו לגבי כל אחד משירי התקליט, וסיפק הצצה נדירה למוחם של היוצרים: השיר WAR PIGS: "זה על כל אנשי ה-VIP שיושבים למעלה ושולחים את הפרולטריון להילחם עבורם. הם עצמם לא הולכים למלחמות. אנחנו לא להקה פוליטית, פשוט יש לנו מסרים". השיר PARANOID: "אנחנו לא להקה של תקליטונים. אחרי התקליטון הראשון שהוצאנו, כתבנו את השיר הזה סתם כבדרך אגב, והנה הוא מצליח בטירוף". השיר PLANET CARAVAN: שיר חלומי ופסיכדלי שבו קולו של אוזי הועבר דרך רמקול לזלי של אורגן האמונד. "החלטנו לגוון קצת, אז כתבנו שיר על אדם שטס לחלל ורואה כוכבים ודברים כאלה". התוצאה נשמעת קרובה יותר לפינק פלויד מאשר לסאבאת'. גיזר באטלר תיאר את השיר כ"ריחוף ברחבי היקום יחד עם אהובתך". בשיר הזה טכנאי ההקלטה, טום אלום, תרם נגינת פסנתר עדינה, ביל וורד סיפק מקצב מהפנט על תופי בונגו וכלי הקשה ידניים, וסולו הגיטרה הג'אזי והשקט של טוני איומי הושפע ישירות מהערצתו לגיטריסט הג'אז האגדי ג'אנגו ריינהארדט. זה מוכיח שסאבאת' היא הרבה יותר ממכונת ריפים כבדה וחסרת מעצורים: מקצב לטיני, שירה פסיכדלית-מזרחית וסולו אסיד-ג'אז מרהיב שהיה יכול להיכנס בקלות ל-DARK STAR של גרייטפול דד.
השיר IRON MAN: אוזי סיפר ש"זה על איש שהמציא מכונת זמן, טס לעתיד ורואה את סוף העולם. הוא חוזר כדי להזהיר את כולם, אבל אף אחד לא מקשיב לו כי הוא הפך למגנט. אז הוא מתעצבן ומחליט לנקום ולהרוג את כולם. כל הטוב שניסה לעשות הפך לרע". כפי שחשף טוני איומי, הריף המפלצתי הזה נולד במקום כשרק שמע את ביל וורד מנגן על תוף הבס מקצב כבד של "בום, בום, בום". איומי דמיין מפלצת ענקית שמתגנבת ופשוט שלף את הריף מהשרוול! השם הראשוני של השיר היה בכלל IRON BLOKE, משום שאוזי אמר שהריף נשמע לו כמו גוש ברזל ענקי שצועד לו בכבדות. ומה לגבי המשפט המפורסם בפתיחה, I AM IRON MAN? ובכן, בניגוד לאגדה האורבנית שאוזי שר לתוך מאוורר מתכת מסתובב, קולו הועבר דרך מעבד אפקטים שנקרא RING MODULATOR.
על השיר שפותח את צד ב' של התקליט, ELECTRIC FUNERAL סיפר אוזי: "בעתיד צפויה לנו מלחמה גרעינית. על זה השיר". השיר הזה הוא יצירת מופת של חרדה מהמלחמה הקרה. טוני איומי חמוש כאן בפדל ווא-ווא שגורם לגיטרה שלו ליילל כמו צופר של שואה גרעינית. באוטוביוגרפיה שלו חשף איומי פרט משעשע מאולפן ההקלטות: המתופף ביל וורד ניגן את המעבר בשיר בצורה שונה בכל פעם, ובטייק הנבחר הוא ניגן בטעות שלושה מקצבים במקום ארבעה. חברי הלהקה החליטו להשאיר את הטעות בתקליט.
השיר HAND OF DOOM: "זה על אנשים שלוקחים סמים ומה שקורה להם בגלל זה. עדיף שנפחיד אותם עם המסרים שלנו מאשר שהם ינסו לבד. אני לא מנסה לצייר אותנו כמלאכים, אבל אני יכול להצהיר שמעולם לא השתמשתי בסמים כבדים". (אשאיר לכם להחליט אם להאמין לו). הרקע האמיתי והמרגש של השיר נחשף על ידי גיזר באטלר: הלהקה הופיעה בבסיסי צבא ארצות הברית בגרמניה, ששימשו תחנת מעבר לחיילים אמריקאים פצועים והלומי קרב שחזרו מאימי מלחמת וייטנאם. החיילים שפכו את ליבם בפני באטלר וסיפרו כיצד התמכרו להרואין כבד כדי לשכוח את סיוטי הקרב. באטלר ראה את סימני המחטים על גופם וכתב על כך שיר זעקה נוקב, הנפתח בקו בס איטי ומהפנט לפני שהוא מתפוצץ בריף אימתני. באטלר ציין כי זהו השיר הכי פחות מוערך של הלהקה, והילל את נגינת התופים הג'אזית והייחודית שהפגין בו ביל וורד. הטקסטים של באטלר אולי אינם מצטיינים במטפורות מעודנות – האיש פשוט יורה את האמת בפרצוף בלי פילטרים – וברוך השם שאוזי היה שם כדי לשיר שורות כמו "מוחות רובוטיים של עבדים רובוטים מובילים אותם לקברים אטומיים" בכזו אמינות וטוטאליות! זה בום לפנים!
הקטע האינסטרומנטלי RAT SALAD נועד, בדומה ל-MOBY DICK של זפלין, לתת למתופף המוכשר ביל וורד את רגעי התהילה שלו. אני זוכר את הפעם הראשונה כשנתקלתי בתקליט הזה, בתור נער. כשעיניי נחו על שם הקטע הזה - התחלחלתי. כי הדמיון ישר לקח אותי למקום המבחיל הזה. איזה סלט!!!
וגם הקטע הזה נולד ישירות מתוך אותן הופעות אינסופיות של שעות במועדונים באירופה שבהן נדרשו סולואים ארוכים כדי למלא את הזמן. שמו של הקטע היה בדיחה פנימית של החברים על השיער הפרוע והסבוך של וורד כשהיה מתעורר בבוקר! נכון, המבנה שלו נשען לחלוטין על TOAD של CREAM ועל MOBY DICK של זפלין: ריף פותח, סולו קצר, חזרה על הריף, כניסה לסולו תופים וסיום באותו ריף בתוספת אותה צווחת גיטרה גבוהה שאיומי כל כך אוהב לשגר לסטרטוספירה. אבל למען השם – סולו התופים כאן נמשך פחות מדקה! ג'ינג'ר בייקר וג'ון בונהאם הלמו על הכלים שלהם ארבע או חמש דקות, בעוד שביל וורד סוגר עניין בחמישים שניות מחשמלות! זו כמעט פרודיה מבריקה וממזרית על סולואי התופים של התקופה, ולכן אין שום סיבה לתת לקטע המגניב הזה להפריע להנאה מהאלבום!
ומה אוזי אמר על השיר שחותם את התקליט, השיר FAIRIES WEAR BOOTS? "גם זה שיר שבא להזהיר אנשים מפני שימוש בסמים כבדים". מקור השם וההשראה לשיר מצחיק בהרבה: לאחר הופעה בעיירה ווסטון-סופר-מר, חברי הלהקה הותקפו ברחוב על ידי כנופיית סקינהדס שקראה לעברם בלעג FAIRIES בגלל שערם הארוך. מכיוון שהתוקפים נעלו מגפי DOC MARTENS כבדים ומגושמים, אוזי בא ביציאה הגאונית: "פיות נועלות מגפיים!" ובארצות הברית, קטע הפתיחה האינסטרומנטלי המבריק של השיר קיבל קרדיט נפרד תחת השם JACK THE STRIPPER.
אפילו העטיפה של PARANOID הפכה לקלאסיקה. במהדורת הוויניל המקורית עם העטיפה הנפתחת, הופיעה בפנים תמונה בשחור-לבן של הלהקה על גבעה. כדי להתאים את התמונה לפריסה, דמותו של אוזי הופרדה משאר החברים והודבקה בצד, עם פיסת דשא שהועתקה כדי למלא את הרווח. ומי הדמות המטושטשת עם החרב והקסדה שמופיעה בחזית? במשך עשרות שנים נחשבה דמותו של הלוחם המשונה לתעלומה, אך כיום זהותו ידועה בוודאות! מדובר ברוג'ר בראון, שהיה האסיסטנט של המעצב והצלם קית' מקמילן (הידוע בכינויו KEEF). מכיוון שהאלבום תוכנן להיקרא במקור WAR PIGS, מקמילן הלביש את בראון בטייץ ורוד, צייד אותו במגן, חרב פלסטיק וקסדת אופנוע והריץ אותו ביער המפשייר בצילום בחשיפה כפולה ומרוחה כדי להמחיש "חזיר מלחמה".
כשהשם שונה ברגע האחרון ל-PARANOID, כבר לא היה זמן או תקציב לעצב עטיפה חדשה, וכך נולד הדימוי המוזר והסוריאליסטי הזה. אוזי אוסבורן בעצמו התבדח על כך לא מעט לאורך השנים ואמר בציניות האופיינית לו: "מה לעזאזל הקשר בין איזה טיפוס בטייץ ורוד עם חרב ומגן לבין פרנויה? הוא נראה כמו סייף עליז!".
כמו קסם אחרון, כדאי לדעת שלתקליט יצא גם מיקס קוואדרפוני (סראונד של ארבעה רמקולים), גרסה נדירה הכוללת עריכות ותוספות שונות מהגרסה המוכרת (למשל, סיום השיר WAR PIGS אינו מואץ בגרסה הקוואדרפונית או שומעים שייקרים בשיר הנושא). עבור כל חובב ויניל ואודיופיל מושבע, המיקס הקוואדרפוני הזה הוא אוצר בלום שמציג סולואים מורחבים של טוני איומי, תפקידי גיטרה חבויים וערוצי שירה שונים לחלוטין ממה שהכרנו.
האם זה באמת האלבום הטוב ביותר של בלאק סאבאת'? שאלה פתוחה, כפי שקורה עם כל להקה ענקית. ברמת החדשנות האובייקטיבית הוא אולי לא היה מהמם חושים כמו אלבום הבכורה שיצר את כל האפלה הזו, או כמו MASTER OF REALITY שלקח במודע את הכבדות לרמה חדשה; אך במבחן ההנאה הצרופה – זהו ניצחון מינימליסטי שכמותו כנראה לא נראה עוד לעולם. זהו אותו עידן מבורך שבו הרוק הכבד יכול היה להסתמך על האמצעים הפשוטים ביותר כדי להשיג את האפקט המקסימלי. זה הרגיש כאילו טוני איומי פשוט קטף את הריפים המפלצתיים האלה מעצי תפוחים באולפן – וכמות הריפים הנפלאים שיש באלבום הזה לבדו עולה על כל מה שהוא יצר בארבעים השנים שלאחר מכן יחד!
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
