היום שבו אלטון ג'ון קבר סופית את חליפות הנוצות, המשקפיים המטורפים והאיש שכתב לו את כל הלהיטים הגדולים

ב-27 באוקטובר בשנת 1978 יצא אלבום חדש לאלטון ג'ון ושמו A SINGLE MAN. היה ברור לכל שמשהו קרה לו. משהו מאבקת הקסמים שלו נעלמה אז והיו שני אנשים שנעלמו מעולמו ואולי בגללם זה כך. איפה הניצוץ הראוותני? איפה אותן מלודיות מתפרצות שנשפכו ממנו כמו מים באלבומי המופת הגדולים? אלטון ניצב פתאום עירום לחלוטין מול עולם מוזיקלי אכזר ומשתנה, בלי השריון הקבוע שהגן עליו.

שנת 1978 הייתה נקודת רתיחה בעולם המוזיקה. דור חדש וזועם של פאנקיסטים, חמושים בסיכות ביטחון ובוז מוחלט לממסד, הכריז מלחמה על הדינוזאורים של הרוק. להקות כמו הרולינג סטונס, לד זפלין ופליטווד מאק נחשבו בעיניהם לסמלים של שובע, ניפוח עצמי וחוסר רלוונטיות. ובמרכז הכוונת של הצעירים הזועמים עמד גם הוא - אלטון ג'ון, האמן הססגוני והמצליח ביותר של העשור, עם משקפי הענק, נעלי הפלטפורמה וההופעות הראוותניות שלו. אלטון עצמו חש את השינוי באוויר. חמומי המוח של הפאנק ראו בכל מי שמנגן על פסנתר כנף מטרה נייחת לחיסול. לאחר שהודיע על פרישה מהופעות ב-1976 כדי להתמקד בניהול קבוצת הכדורגל האהובה עליו, ווטפורד, הוא מצא את עצמו משועמם באחוזתו הענקית, וודסייד. "כשראיתי את הסקס פיסטולס יורדים עליי בטלוויזיה," הודה שנים לאחר מכן, "חשבתי לעצמי, כן, אתם צודקים, אני באמת חתיכת שמן עצלן".

התחושה הזו הייתה רק קצה הקרחון של משבר עמוק יותר. אלטון לא רק פרש מהבמות, אלא גם התפרק מהצוות שהפך אותו למכונת להיטים משומנת. שני עמודי התווך של עולמו המוזיקלי, הפזמונאי ברני טאופין והמפיק גאס דאדג'ן, כבר לא היו בתמונה. הפרידה מדאדג'ן הייתה דרמטית: במהלך ישיבת הנהלה של חברת התקליטים שלהם, ROCKET RECORD COMPANY, ב-22 באוקטובר 1976, דאדג'ן הטיח האשמות קשות בהנהלה, ובעיקר במנהלו של אלטון, ג'ון ריד. המפיק ביקש לדבר. הוא הפיק את תקליטיו של אלטון מתחילת הדרך אך התנגד נחרצות לאופן בו הנהלת חברת התקליטים הזו (רוקט רקורדס) נהגה כלפיו. הוא דפק על השולחן והמטיר בעיות שלדעתו היה צורך לתקן בדחיפות. כשסיים, השתררה שתיקה ארוכה. "טוב, בכנות, גאס", אמר ג'ון ריד - המנהל של אלטון, "אנחנו לא מסכימים איתך". ואז גאס ענה, "אז מה שאתה אומר זה שאתה לא מסכים עם שום דבר שהצעתי, ואתה מבין שאם הדברים האלו לא יוסדרו, אני אצטרך ללכת מכאן?". שאלתו לא נענתה והוא יצא נסער מהחדר. הוא ציפה שיתקשרו אליו שוב, אבל זה לא קרה. אלטון היה בדעה שאחרי שהם הפיקו כל כך הרבה אלבומים ביחד, כנראה שהגיע הזמן לקחת הפסקה, והוא איפשר לדרמה הזו להתנהל מבלי שיצטרך להתערב. דאדג'ן, הגאון שעיצב את הסאונד המונומנטלי של יצירות כמו MADMAN ACROSS THE WATER ו-GOODBYE YELLOW BRICK ROAD, מצא את עצמו מחוץ לתמונה בגלל התנגשות אגו עם ריד הדורסני, בעוד אלטון בוחר לשבת על הגדר.

הפרידה הזו, והתוצאות המאכזבות של האלבום BLUE MOVES, הביאו את אלטון להעריך מחדש גם את השותפות שלו עם התמלילן ברני טאופין. האלבום הכפול הזה, על אף רגעי הקסם והבלדה הנצחית SORRY SEEMS TO BE THE HARDEST WORD, היה עמוס, כבד ומלנכולי מדי, וסחט משניהם את טיפת האנרגיה האחרונה. האם הם עדיין רצו את אותם הדברים? האם הם עדיין היו על אותו כוכב? גם למחבר התמלילים היו שאלות על יחסי העבודה שלהם: "לא חשבתי שיש ברירה אלא לקחת הפסקה", התוודה טאופין מאוחר יותר בראיון. "פחדתי להמשיך. הייתי מפוחד מכישלון. אני בטוח שסמים, אלכוהול, העניין הגיאוגרפי, הכל תרם. אבל הגרעין הבסיסי של זה היה, אני לא יודע אם ידענו מה אנחנו רוצים לעשות בצעד הבא, או אם נוכל לעשות את זה".

ההפסקה המקצועית הוחלטה בהסכמה משותפת בין השניים, וזה התרחש ללא חריפות. עם זאת, זה הביא לסוף תור הזהב של יצירת תקליטים שבמהלכו הרוויח אלטון את עולמו ככוכב עולמי והצטרף לשורות האמנים העשירים ביותר בעולם. מצד אחד, נראה היה שנעשו שינויים ענקיים בין 1976 ל-1978. ככל הנראה, אלטון הבין שכתיבת השירים שלו הפכה למיושנת וחסרת מעוף, אז הוא החליט שקצת דם חדש לא יזיק – וגמר בלפטר את כולם! החל מלהקת הליווי הנאמנה שלו וכלה בתמלילן הצמוד שלו. רוב המילים באלבום נכתבו על ידי גארי אוסבורן, שהוא גורם חיצוני לחלוטין, ורואים את זה, כי המילים שלו פשוט ישירות מאוד. אבל מצד שני, אני פשוט לא ממש מבחין בשום שינוי גדול באמת לעומת BLUE MOVES! בטח, יש פה אסופה של חומרים איכותיים ויוצאי דופן, אבל יש גם המון קטעי מילוי משעממים, בתקליט החדש הזה... כנראה שהבעיה האמיתית לא הייתה בלהקת הליווי, וגם לא בברני – הבעיה הייתה שאלטון פשוט סחט מעצמו כל מה שהוא רק יכול היה לסחוט, ורוקן כמעט לחלוטין את חבית הסגנון שלו.

בשנת 1986 הודה הזמר / פסנתרן: "הפרידה הזו הייתה טעות. באותה תקופה כתבתי המון מלודיות וברני לא הספיק לכתוב מילים. אז פניתי לחבר אחר שלי, גארי אוסבורן, ושאלתי אם הוא יכול לכתוב את המילים למנגינות הרבות שיצרתי. ברני עשה אז אלבום לאליס קופר וחי בלוס אנג'לס. אני הייתי אז באנגליה והוא לא רצה להגיע אליי. ואני בטח שלא רציתי להגיע ללוס אנג'לס. זה מצב שגרם לאנשים לחשוב שפרצה מריבה בינינו, כשבסך הכל היינו זקוקים רק למנוחה זה מזה מבחינה מקצועית".

הפרידה המקצועית הייתה בהסכמה מלאה, אך היא סימנה את סופה של תקופת הזהב. בזמן שאלטון חיפש את דרכו, טאופין מצא נחמה בכתיבת תקליט חדש לחברו לבילויים בקליפורניה, אליס קופר. התקליט, FROM THE INSIDE, שיצא שבועות ספורים אחרי תקליטו החדש של אלטון, כלל באופן אירוני נגנים ותיקים של אלטון כמו הגיטריסט דייווי ג'ונסטון והבסיסט די מאריי, מה שהדגיש עוד יותר את תחושת הלבד של אלטון. לראות את החברים הכי קרובים שלך מקליטים בלעדיך עם אליס קופר מעבר לאוקיינוס – זו צביטה בלב שגם אמן במעמדו של אלטון התקשה לבלוע.

במשך כשנתיים, אלטון היה כמעט שקוע בתרדמת אמנותית. הוא הסתגר בלונדון, התנסה בהשתלות שיער, התארח בתוכנית החבובות, והתאבל על מותם של אלילו אלביס פרסלי וחברו הטוב מארק בולאן. המוות של אלביס באוגוסט 1977 וההתרסקות של מארק בולאן מלהקת טי רקס חודש בלבד לאחר מכן הורידו עליו מסך של דכדוך. ניסיון להקליט תקליט עם מפיק הסול, ת'ום בל, בפילדלפיה נכשל והוליד רק כמה שירים בודדים. הסשנים האלה אמנם סיפקו את המיני-אלבום THE THOM BELL SESSIONS – ממנו יצאו שירים כמו MAMA CAN'T BUY YOU LOVE ובהמשך ARE YOU READY FOR LOVE – אך העבודה הייתה טעונה. בל דרש מאלטון לשיר בסולמות נמוכים בהרבה מהרגיל, ואלטון הרגיש שהביטחון הקולי שלו מתערער. מנהלו, ג'ון ריד, הבין היטב שהדבר הגרוע ביותר למנהל הוא אמן שפרש. הוא היה חייב להחזיר את אלטון לאולפן, ויהי מה.

ההזדמנות הגיעה בדמותו של חבר ותיק, הפזמונאי גארי אוסבורן. השניים היו מבלים יחד, משחקים קלפים ושש-בש, ושותים ייין אדום. ריד זיהה את הפוטנציאל. לאלטון הייתה מנגינה בראש, תופעה נדירה עבורו, שכן במשך שנים הוא היה רגיל להלחין טקסטים קיימים של טאופין. הוא השמיע את המנגינה לאוסבורן, שהציע לכתוב לה מילים. "חיכיתי שהנבלה הזה ילך הביתה כדי שאוכל להתחיל לעבוד," צחק אוסבורן. השיר הזה היה SHINE ON THROUGH, והוא פתח את הדלת לשיתוף פעולה מלא. השיר הזה נוסה לראשונה כבר במהלך ההקלטות עם ת'ום בל, אך באלבום הנוכחי הוא הוקלט מחדש והפך לשיר הפותח. לדעתי (ותסלחו לי, מעריצי אלטון...) - זה שיר פשוט מעצבן: הוא מנסה לחקות את הסגנון הקלאסי האלטוני ההוא, אבל מתבסס בסך הכל על איזה צמד אקורדים בפסנתר ושירה סנטימנטלית מוגזמת. עם זאת - אלטון הרגיש, במילותיו של אוסבורן, "כמו פקק שעם שמשתחרר מבקבוק, וכל המנגינות שהיו כלואות בפנים פשוט פרצו החוצה". התהליך הזה הפך לחלוטין את הרגלי העבודה של אלטון: במקום לקבל טקסט מוגמר מברני ולהושיב עליו לחן בעשרים דקות, הוא נאלץ לברוא מנגינות יש מאין ולתת לפזמונאי אחר להלביש עליהן מילים.

ההתנעה המחודשת הגיעה לשיא ב-14 באוקטובר 1978, יומיים לפני יציאת התקליט החדש. אלטון, שלא הופיע באזור לוס אנג'לס מאז הופעות הענק שלו באצטדיון הדודג'רס שלוש שנים קודם לכן, הסכים להופיע סולו, רק הוא והפסנתר, מול 250 מנהלים מחברת התקליטים שלו, MCA, בחדר קטן במלון סנצ'ורי פלאזה. "אני כל כך עצבני," הוא הודה לפני המופע, "אני רק מקווה שאזכור את כל המילים". האדרנלין זרם בעוצמה כזו, שרגלו הימנית רעדה ללא שליטה והוא נאלץ להצמיד אותה לדוושת הפסנתר כדי לייצב אותה.

"כמה נפלא לנגן בחדר הזה," הוא אמר לקהל המיוחס בציניות בריאה. "דאסטי ספרינגפילד הופיעה פה, סרג'יו פראנקי הופיע פה... ואני אומר, כן, אבל מה לעזאזל קרה להם מאז? אבל אם כבר ליפול, אז ליפול בפיצוץ של תהילה. וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות". במשך תשעים דקות הוא ניגן סט ספונטני ששילב חומרים ישנים עם שירים חדשים כמו I DON’T CARE ו-PART-TIME LOVE. כעשרים וחמש דקות לתוך ההופעה, אישה שיכורה בשימלת משי זהובה צעקה, "נגן את בוגי בנדיקט קניון!". אלטון, במקום להתעצבן, חייך ואמר, "עוד משקה לגברת הזאת," ומיד אלתר קטע בלוז. באמצע השיר SIXTY YEARS ON, הוא שכח את המילים ונאלץ לזמזם את כל הבית השלישי. "סליחה, סליחה," אמר כשהוא מסמיק, "עצבים, אתם מבינים. זו תקופה חדשה וחשובה עבורי, כי אני לחוץ פחד מהתקליט החדש, ואני לחוץ פחד לעלות לכאן הערב. אבל זה הדבר הכי טוב, כי בעסק הזה, אם אין לך קצת אדרנלין, זה הופך לקל מדי. ואולי נהיה לי קצת נוח מדי. ההפסקה הזו של שנתיים הייתה דבר טוב, כי אני מתרגש שוב, וזה מה שחשוב". בסוף הערב, הקהל כולו עמד על רגליו, מריע ודורש הדרן. אלטון חש שהצליח להתחבר מחדש למהות. "האדרנלין באמת זרם. אם אחזור להופיע, זה מה שאני רוצה לעשות, רק אני והפסנתר".

התקליט, שנקרא A SINGLE MAN, יצא יומיים לאחר מכן, ב-16 באוקטובר 1978. השם היה לא רק התייחסות למעמדו של אלטון כרווק המפורסם בעולם, אלא גם הבהרה שזהו התקליט הראשון שלו ללא ברני טאופין, גאס דאדג'ן או הלהקה המקורית שלו. ולפחות הפעם מדובר בתקליט בודד, למרות שהוא עדיין ארוך בצורה מחרידה – בחייכם, מעל חמישים דקות?! "זה תקליט שמסומן על ידי שינוי," אמר אלטון, שהקדיש אותו למאמן קבוצת ווטפורד, גרהאם טיילור, כהוקרה על השינויים שהוביל בקבוצה. הוא סיפר לעיתונאי ריק קאר שבתקליט הזה הוא השקיע בשירה שלו יותר מאי פעם. "בעבר, הזנחתי את השירה שלי. בתקליט הזה שרתי הרבה יותר טוב מאי פעם בחיי. אם הוא ייכשל, אהיה מאוכזב מאוד, אבל לא הרוס. כי הפעם, זה באמת הכול תלוי בי".

השינוי ניכר כבר מהעטיפה. במקום פאייטים ונוצות, הופיע אלטון קודר וחמור סבר, לבוש במעיל שחור ארוך, מגפי עור וכובע צילינדר, עומד עם מקל הליכה בשביל הארוך המוביל לטירת וינדזור. המראה היה כמעט הלווייתי, כאילו הוא קובר את הפרסונה הזוהרת והמוגזמת של העבר. השביל הזה, הידוע בתור THE LONG WALK בפארק הגדול של וינדזור, העניק פריים ויזואלי של בדידות מוחלטת: אדם בודד, מקל הליכה, והיסטוריה שלמה שנותרה מאחוריו. "הייתי במצב רוח עצלני, אז פשוט נסענו במעלה הכביש לטירת וינדזור," סיפר בחיוך, "וכל כך הרבה אנשים חושבים שזה הבית שאני גר בו. הצילומים היו נורא מביכים כי היו שם מטיילים עם סלי פיקניק, והיינו צריכים לבקש מהם לזוז. הצלם, טרי או'ניל, נשמע כמו סוחר מכוניות משומשות: 'סלחי לי, מותק, זוזי מהדרך...'". התקשורת, שהייתה רגילה בהתמקדות בהיבטים השטחיים של הפרסונה של אלטון, אפילו במידה של השמת הערך המוזיקלי שלו במקום השני, מיהרה לציין שהוא הופיע ללא משקפיים ובכך שינה באופן קיצוני את תדמיתו. דבר אחד היה בטוח: אלטון רצה להשתחרר מעבר הגלאם-רוק שלו, שהיה מיושן בשנת 1978, אבל הוא לא רצה לרכב על העגלה של זרם הפאנק או הגל החדש. הוא ביקש להטיל פרסונה חדשה כחבר באצולת רוק דמיונית.

ההקלטות עצמן נערכו באולפן הפרטי של גאס דאדג'ן, THE MILL, מה שמעיד שהיחסים ביניהם לא היו קפואים לחלוטין. אלטון הפיק את התקליט יחד עם טכנאי הסאונד הוותיק שלו, קלייב פרנקס, שגם ניגן בס בחוסר רצון בשיר EGO, לאחר שהבסיסט של להקת יס, כריס סקווייר, לא היה פנוי. נגנים ותיקים כמו אשף כלי ההקשה ריי קופר והמעבד פול באקמסטר חזרו לעזור, ודייווי ג'ונסטון ניגן גיטרה בשיר  PART-TIME LOVE. השיר הזה עורר שערורייה קטנה ונאסר לחלוטין להשמעה ברדיו בדרום אפריקה, בטענה שהמילים מעודדות יחסים מחוץ לנישואין ופוגעות במוסר הציבורי. אך אי אפשר לקחת ממנו את הקסם המוזיקלי. זהו אחד משירי הפופ הקליטים של אותה תקופה – שיר טיפשי ומצחיק על איך שלכל אחד יש אהבה במשרה חלקית והדבר הכי נכון לעשות זה לקבל את העובדה הזו בסבלנות... המממ. ובכן, עדיין יש לו מלודיה טובה והוא בקלות השיר השני הכי טוב כאן! ויש בו גם כמה כלי מיתר נהדרים, ללא ספק... ודרך אגב, פול באקמסטר עושה כאן את עבודתו האחרונה באלבום של אלטון לתקופה הקרובה".

הביקורות לא איחרו להגיע, והן היו מקוטבות לחלוטין. מבקרי המוזיקה של אותה תקופה, שרק חיפשו הזדמנות לנעוץ סיכות באייקונים הוותיקים, שלפו את העטים הכי ארסיים שלהם. סטיבן הולדן ממגזין רולינג סטון פשוט קטל את התקליט תחת הכותרת "אלטון ג'ון: אין עתיד?". הוא כתב: "המהלך הזה לעבר פשטות הוא צעד אל תוך הריקנות. לא יותר מאוסף של קטעי מנגינה טריוויאליים המבוצעים בצורה שטחית ככל האפשר. A SINGLE MAN מדגים כמה דק הגבול בין פופ רדיופוני חד-פעמי למוזיקת מעליות. אם התקליט הקודם היה תרגיל הרסני ברטוריקת פופ מנופחת, התקליט הזה הוא תרגיל הרסני באותה מידה בריקנות זחוחה".

מנגד, עיתונים אחרים ראו את הדברים אחרת לגמרי. ה"ניו אורלינס טיימס-פיקאיון" כינה את התקליט "אחד ממאמציו המבריקים ביותר" של אלטון. רוברט כריסטגאו מה"וילג' וויס" היה אמביוולנטי יותר, וציין שהמילים השטוחות של גארי אוסבורן גורמות למילים המורכבות של ברני טאופין להישמע כמו קול פורטר. אוסבורן עצמו אימץ גישה פילוסופית. "בעולם האמיתי, לא אכפת לי אם אני מוכר בתור 'ההוא שהוא לא טוב כמו ברני'," אמר, "אני פשוט מודה לאל שמישהו, איפשהו, מזהה אותי. אני בסך הכול כותב שירים, למען השם". התמלילן גארי אוסבורן כתב שירים מצליחים עוד בשנות השישים, לאמנים והרכבים שונים. בין לבין הוא עבד בקביעות על כתיבת מילים לג'ינגלים. שיר בולט שלו היה FOREVER AUTUMN, שהחל כשיר לפרסומת למשחק לגו אך קיבל תפנית והצלחה אדירה כשנכלל בפרויקט "מלחמת העולמות" והושר על ידי ג'סטין הייווארד. ההשוואה בין סגנון כתיבתו של אוסבורן לזה של טאופין לא עשתה חסד בזמנו עם אלטון. המעריצים רצו את עולם הדימויים של טאופין וקיבלו מילים יותר ברורות עם אוסבורן. פה ושם נפל אוסבורן גם לחריזות באנאליות.

למרות הביקורות המעורבות, ולמרות ניסיון חבלה לכאורה של חברת התקליטים הקודמת שלו, DJM, שהציפה את השוק באוספים ישנים שלו באריזות חדשות, הקהל הצביע ברגליים. A SINGLE MAN הגיע למקום השמיני במצעד הבריטי ונשאר בו למעלה מחצי שנה. בארצות הברית הוא הגיע למעמד של תקליט זהב תוך שמונה ימים ופלטינה שלושה שבועות לאחר מכן, והגיע למקום ה-15 במצעד הבילבורד. התקליט הצליח היטב ברחבי העולם והפך לתקליט הראשון של אלטון שיצא באופן רשמי בברית המועצות תחת השם "פויאט אלטון ג'ון" (אלטון ג'ון שר). וההתרגשות סביב המאורע הזה הייתה פשוט מחשמלת - זה היה אחד מתקליטי הרוק הבריטיים הראשונים אי פעם שיצאו רשמית בברית המועצות בסביבות 1979. ההצלחה הזו מעבר למסך הברזל לא הייתה רק קוריוז מסחרי: היא סללה את הדרך למסע ההופעות ההיסטורי של אלטון וריי קופר במוסקבה ובלנינגרד במאי 1979, כשאחד מגדולי הרוק המערבי הופיע לראשונה מול הקהל הסובייטי.

והשיר הבולט באלבום זה הוא זה שחותם אותו ונקרא SONG FOR GUY. שיר זה, שהוא אינסטרומנטלי ברובו, נכתב ללא עזרתו של אוסבורן. בזמנו היו שחשבו כי השיר הוקלט לזכר הגורילה שמתה בגן החיות של לונדון, מהתקף לב, כמה חודשים לפני כן. אלטון מיהר להכחיש וסיפר גם: "כשכתבתי את השיר הזה, עברתי חוויה מחוץ לגופי. שטתי מעל והבטתי בגוף שלי. דמיינתי את עצמי מת. למחרת קיבלתי את הבשורה שגאי בורצ'ט בן ה-17, שעבד אצלי כשליח בחברת התקליטים שלי, רוקט, נהרג בתאונה עם האופנוע שלו. גאי מת ביום בו כתבתי את השיר הזה". בורצ'ט מת ב-18 באוגוסט 1978 והשיר לזכרו גם יצא על גבי תקליטון שהגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי, לאחר מספר תקליטונים שהוציא ולא הצליחו להגיע למעמד שכזה. וכל מה שאלטון שר בשיר זה, כמה וכמה פעמים, זה את המשפט "החיים אינם הכל".

השיר הזה הותיר חותם עמוק על לא אחר מאשר ג'ון לנון. לנון, שהיה חבר נפש של אלטון, התאהב ביצירה הזו לחלוטין, האזין לה בלופים ואמר לאלטון שמדובר באחד הקטעים הכי יפים וגאוניים שהוא הלחין מעולם. השיר נבנה בהפקה מהפנטת שהקדימה את זמנה: תיפוף היפנוטי של מכונת תופים מוקדמת מתוצרת ROLAND, פסנתר אקוסטי, מלוטרון, סינטיסייזר מסוג ARP, ופסנתר חשמלי של RHODES. אל הלחישה המסתורית והחוזרת של אלטון LIFE ISN'T EVERYTHING הצטרפה בקולות רקע מלאכיים הזמרת קיקי די (זו ששרה איתו לפני כן את DON'T GO BREAKING MY HEART). זהו רגע נדיר שבו המוזיקה מתעלה מעל לכל המילים, ומוכיחה שגם כשאלטון ג'ון נותר לגמרי לבדו באולפן, הלב שלו עדיין ידע לגעת בנצח.

וממש לא אכפת לי אם מישהו יתלונן שזה שיר חזרתי ומקהה חושים מדי. כן, אני מודע לחלוטין לכך שהוא בנוי על שניים או שלושה משפטים מוזיקליים בלבד שחוזרים על עצמם שוב ושוב במשך עידנים. אבל קודם כל, המשפטים האלה פשוט נפלאים – אחת ההרמוניות הפשוטות ביותר, אך המהדהדות והמרגשות ביותר רגשית שאלטון כתב אי פעם! ושנית, זו טעות מוחלטת לטעון שמדובר בסתם חזרתיות: יש כאן קרשנדו בעיבוד גאוני לאורך כל השיר. האפקט הוא אכן סימפוני ומעבר לכל תיאור במילים. אני מוכן להודות שקיצוץ השיר בשתי דקות כנראה לא היה מזיק, אבל הוא גם לא היה מועיל בהרבה. זו דעתי הסופית והמוחלטת! אני רואה בשיר הזה את הסיכום ההגיוני והמושלם למורשת המוזיקלית המפוארת של אלטון, כשיר ברבור הולם ביותר לשנותיו הטובות ביותר – שיר ברבור שבאמת קשה מאוד להתעלות עליו! הוא בבירור האריך ימים מעבר לסגנון שלו.

מיד לאחר מכן אלטון אימץ סגנון חדש והדבר הראשון שהוא עשה היה להקליט את VICTIM OF LOVE – תקליט נוראי שאבא שלי טחן אותו עד דק כשהיתי ילד. מאז הבנתי שזה פשוט תקליט איום ונורא ושאלטון בכל לא אחראי שם ללחנים - הוא רק שר שם בחצי חשק קטעי דיסקו חלקלקים וחסרי כל דמיון, ללא שום גיוון או סגנון אמיתי! אבל הוא עוד ישוב כאמן רציני. בינתיים - אם יש פנינה אחת בתקליט A SINGLE MAN - בעצם, ברור שיש - זה SONG FOR GUY. ככה עושים מוסיקה מהלב!

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459