top of page

המודי בלוז כובשים את החלל

Writer: נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
21h
7 min read



ב-21 בנובמבר בשנת 1969 יצא התקליט החמישי של המודי בלוז ושמו TO OUR CHILDREN'S CHILDREN'S CHILDREN.


בזמן שהעולם עדיין ניסה לעכל את העובדה שאדם באמת הלך על הירח רק כמה חודשים לפני כן, חברי להקת המודי בלוז החליטו שהם לא מסתפקים בכדור הארץ. באותו יום חורפי יצא לחנויות התקליט החמישי שלהם, TO OUR CHILDREN'S CHILDREN'S CHILDREN, יצירה שכל כולה מסע קוסמי מרהיב שנועד להישאר איתנו לנצח. ולא תאמינו איך הלהקה חגגה את יום השחרור המדויק הזה: בדיוק באותו ערב של ה-21 בנובמבר 1969, חברי המודי בלוז היו בעיצומו של סיבוב הופעות אוניברסיטאי אינטנסיבי בבריטניה ועלו על הבמה באוניברסיטת שפילד, שלוש יממות בלבד אחרי שסיימו להקליט סשן מיוחד לתוכנית TOP GEAR של רשת ה-BBC, ויום אחד לפני שכבשו את אוניברסיטת ברונל. 


כל זה קרה רגע אחרי שחזרו מסיבוב הופעות סוחף בארצות הברית שכלל הופעה סוערת באירוע ה-"LOVE IN" בלוס אנג'לס בתחילת החודש, וכשלושה שבועות בלבד לפני ההופעה האלמותית שלהם ברויאל אלברט הול בלונדון ב-12 בדצמבר 1969, זו שהונצחה מאוחר יותר באלבום CAUGHT LIVE + 5. אם כבר להשיק אלבום על מסע בחלל, אז לפחות לעשות את זה במהירות האור. 

  

אבל רגע לפני שנמריא לחלל, בואו ננחת לרגע בישראל הקטנה של סוף הסיקסטיז. תקליט זה נחת על המדפים בארצנו ומחירו עמד על סכום שהיום נשמע דמיוני של 18.90 לירות. אם תשאלו אותי, ב-18.90 לירות של אז יכולתם לקנות או מסע פסיכדלי אל קצה הגלקסיה, או ערימה מכובדת של פלאפל, ואני בהחלט יודע במה הייתי בוחר — בעיקר כי טחינה נוזלת פחות יפה ממלוטרון. 


באותם ימים, עיתון הבידור והמוסיקה להיטון פרסם ביקורת על היצירה, ולמרבה הצער נראה שהמבקר הנכבד פספס את הפואנטה בגדול. הנה לכם חלק מהביקורת: "לאחר תקופה ארוכה של התעלמות מרצון הציבור, מתעוררים אט אט יצרני התקליטים מתרדמתם ומתחילים להוציא לאור תקליטים טובים שזה זמן רב הביקוש להם גדול. לפני כשנה התחילו להופיע בארץ אלבומי המודי בלוז ועתה הופיע אלבום שמלא כרגיל במוסיקה טובה ומהנה שיכולה לספק בעלי טעמים שונים ומרובים".


ביקורת זו ממשיכה ומחרטטת על הלהקה, כשאין שום התייחסות על קונספט התקליט או הגישה המוסיקלית הבאמת מיוחדת של הלהקה. כל שנותר למבקר, חסר הידע המוסיקלי כנראה, לכתוב, בין השאר הוא ש'יחסית לאלבומים קודמים, זה שלפנינו הינו קצבי יותר, דינמי ובעל הרמוניה קולית נפלאה'. עד כאן להיטון. נראה שהעיתונאי הישראלי היה עסוק מדי בחישוב הלירות ולא שם לב שהוא מחזיק ביד יצירת מופת שעוסקת במסעות בזמן ובנצחיות. 


חופש יצירתי, לייבל עצמאי והחמצת הענק של קינג קרימזון...


בסוף 1969 כבר הייתה להקת מודי בלוז במצב של הצלחה מסחררת חובקת עולם. מיליוני אנשים הפכו למעריצים וקנו את אלבומיה בכמויות היסטריות. הכסף זרם, אבל הנפש סבלה. עם ההצלחה הגיע גם תיסכול פנימי של החברים מול חברת DECCA שטיפלה בענייניהם. התיסכול נבע, בין השאר, גם מעייפותם לנוכח הריבים התכופים מול חברת התקליטים לקבלת אישורים לרעיונותיהם בנוגע לעיצוב עטיפות התקליטים - האם העטיפות יהיו בודדות או נפתחות? האם לשים דף עם מילות השירים כתוספת לעטיפה? הוויכוחים היו אינסופיים ומתישים.


הלהקה הבינה שהיא רוצה וצריכה חברת תקליטים של עצמה כדי להשיג את החופש היצירתי שהיא שאפה לו. ההשראה לרעיון הזה הגיעה מהלייבל החדש שהביטלס הקימו שנקרא APPLE. חברי המודי בלוז, שרצו להיות אדונים לגורלם, החליטו לעשות מעשה דומה. אז הלייבל החדש של המודי בלוז נקרא THRESHOLD - שם שנלקח ישירות מאלבומם הקודם מאותה שנה, ON THE THRESHOLD OF A DREAM, כשהאלבום החדש הפך לשיגור הבכורה הרשמי של החברה עם המספר הקטלוגי THS 1 - ובו ניתנה להם האפשרות גם להחתים אמנים אחרים.


כאן נכנס לתמונה פרט פיקנטי במיוחד: אחת הלהקות שניסתה להתקבל ללייבל אך ללא הצלחה הייתה קינג קרימזון. העסק היה אפילו קרוב במיוחד לסגירה: חברי המודי בלוז והמפיק הצמוד שלהם, טוני קלארק, הם אלו ששמעו את השמועות על היכולות המפלצתיות של קינג קרימזון, התלהבו עד הגג וניהלו איתם משא ומתן ממשי להחתמה ב-THRESHOLD ואף החלו איתם הקלטות ראשוניות, אלא שרוברט פריפ וחבריו העדיפו בסופו של דבר להפיק את IN THE COURT OF THE CRIMSON KING בעצמם וחתמו בחברת ISLAND. 


אחרי משא ומתן לא קל עם הבוס של חברת התקליטים DECCA, קיבלה המודי בלוז היתר מיוחד להשתמש באולפן הגדול בקומפלקס האולפנים של החברה בלונדון, סטודיו מספר 1 שבווסט המפסטד. זה היה אולם ענק שנועד במקור להקלטות של תזמורות קלאסיות שלמות, והלהקה רצתה לנצל את ההד הטבעי והעוצמתי של המקום. התנאים המגבילים באולפן הזה הביאו את החברים להשקיע מכספם ולהכניס לשם ציוד הקלטה חדש שיתאים ליצירתם, כולל טייפ 8 ערוצים מתקדם שהיה נדיר באותה תקופה.


אבל החלום העצמאי הפך מהר מאוד לסיוט בירוקרטי. הקמת הלייבל הזה הפך במהרה לאבן ריחיים על צוואר המודי כי היה שם משרד שדרש טיפול באופן יום יומי ובנוסף לזה גם היה צורך לתחזק מערכות סאונד ותאורה גדולות להופעות. פתאום, ג'סטין הייווארד וג'ון לודג' מצאו את עצמם מתעסקים בטפסים ומשכורות במקום לכתוב שירים. אם זה לא מספיק, המודי בלוז היו צריכים גם למצוא להקות חדשות לחברה החדשה שלהם. בסוף היום הבינו חברי הלהקה שהם נמצאים במצב לא טוב בו כי הם למעשה יושבים במשרד ונוהגים כבוסים על להקות אחרות ושאר עובדים תחתם. במקום לדבר עם הלהקות החתומות בגובה העיניים - הפכו חברי המודי בלוז לממונים עליהן. ההרגשה הייתה לא נוחה כלל. הם רצו לנגן, לא לנהל ישיבות דירקטוריון. תסכימו איתי שיש משהו כמעט קומי במחשבה על רוקרים פסיכדליים עם שיער ארוך ומלוטרון חולמני שיושבים פתאום ומתווכחים על חשבוניות של קפה שחור ונייר טואלט למשרד.


קפסולת זמן בצל אפולו 11...


בזמן שהאלבום ON THE THRESHOLD OF A DREAM טיפס במצעד האלבומים הבריטי, החלו באמצע מאי 1969 ההקלטות לאלבום החמישי ונמשכו למעשה עד חודש ספטמבר. הלהקה עבדה במרץ, אבל ההיסטוריה התרחשה ממש מחוץ לחלון האולפן. אחרי שלושה שבועות לקחה הלהקה חופשה קצרה וחזרה לאולפן ביולי. באותו הזמן הייתה נחיתת האדם הראשון על הירח וזה היה אירוע שהשפיע רבות על הקונספט לאלבום הזה. חברי הלהקה, כמו כל העולם, ישבו מרותקים למסכי הטלוויזיה וצפו בניל ארמסטרונג עושה את הצעד הקטן לאדם. ההתרגשות הזו חלחלה ישירות לתוך סלילי ההקלטה. שירים על טיולים ברחבי החלל נמצאים כאן לצד שירים על חיפוש והגשמה נפשית, כשהחלל החיצון משמש כמטאפורה לחלל הפנימי שבנפש האדם. 


המתופף גריים אדג' תיאר לימים בהתרגשות כובשת את האווירה ששררה באולפן: "זו הייתה תקופה מסעירה להפליא. האדם בדיוק נחת על הירח, ואנחנו חשבנו על האלבום כעל מעין קפסולת זמן - כל המחשבות והתחושות שלנו על החיים בתקופה כה מכוננת בהיסטוריה". ומייק פינדר הוסיף משפט שגורם לי צמרמורת בכל פעם מחדש: "מבחינתי, יצרנו רקטה עבור כל אדם שרצה לטוס לירח ולא יכול היה, ויכול לעשות זאת באמצעות המוסיקה". והנה הסגירת-מעגל הקוסמית המטורפת ביותר שתשמעו היום - שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1971, צוות האסטרונאוטים של משימת אפולו 15 באמת לקח את TO OUR CHILDREN'S CHILDREN'S CHILDREN על גבי קלטת שערך עבורם המפיק מיקי קאפ, והקשיב לאלבום הזה בחלל החיצון בדרך לירח. תגידו לי אתם, יש חותמת כשרות גדולה מזו ליצירת מופת?  

 

פסנתר מהגג, מנועי מלוטרון והשירים של צד א'...


קטע הפתיחה, HIGHER AND HIGHER, שהוא למעשה פואמה שכתב גריים אדג' ודוקלמה בקולו העמוק והמהפנט של מייק פינדר - כולל הדימוי הגאוני "פורצים קדימה בעוצמה של עשרה מיליארד עיטושים של פרפרים" - מתחיל באפקט של מבערי חללית ממריאה. הסיפור מאחורי האפקט הזה משעשע למדי. הלהקה אף לקחה בתחילה הקלטות של המראה מנאס"א. הם פנו לסוכנות החלל האמריקאית וקיבלו סלילים אותנטיים של שיגור אפולו 11. אך ההקלטות שהגיעו מגוף החלל נשמעו "חסרות מעוף" ברמקולים של האולפן – מסתבר שהמציאות נשמעה פחות מרשימה מהדמיון. לכן הוחלט כי סאונד ההמראה ייווצר על ידי הלהקה עצמה, כך שיישמע אותנטי יותר. הם יצרו "פיצוץ" ורעש לבן בעזרת פסנתרים, המלוטרון ואפקטים של אולפן כדי ליצור המראה שהרעידה את הרמקולים בבתי המאזינים. 


הבסיסט ג'ון לודג' מראיון למגזין MOJO, כשהוא נזכר בסיפור הזה בחיוך ממזרי שאי אפשר לעמוד בפניו: "הם שלחו לנו את צלילי הרקטה האלו, אבל כולם נשמעו כמו נפצים רטובים, אז הכנו אחד משלנו. הקלטנו פידבק של מגברים, את מנוע המלוטרון ואת הצליל של פסנתר נופל מהגג של אולפני DECCA. ואז שלחנו את זה בחזרה לנאס"א עם הפתק: 'ככה נשמעת רקטה אמיתית!'".


השירים שבאים מכאן והלאה בתקליט מחוברים זה לזה ויוצרים הרגשה של יצירה אחת ארוכה, ללא רגע דל לנשימה. כבר בשיר השני, EYES OF A CHILD, ג'ון לודג' נותן לנו רגע פילוסופי מרגש מאין כמוהו. כשנשאל על ההשראה לשיר, סיפר בהתלהבות: "זכרתי שהאלבום כולו עסק בשאלה מה היינו מרגישים אילו היינו האנשים שעל החללית בדרך לירח או למאדים. ופתאום הבנתי שאם תטוס לשם עם כל הדעות הקדומות והרעיונות המתוכנתים מראש בראש שלך, כנראה שתחמיץ הכל. ואז הבנתי - ככה עובד ילד. כשתינוק גדל, הכל הוא פליאה אחת גדולה. הוא ימצא פיסת נייר וישקיע בה שעות, או חתיכת בד, או פרח". משם ריי תומאס לוקח אותנו לריחוף משובב נפש ב-FLOATING, שבו הוא מתאר בהומור אבהי קליל איך זה לבצע "קפיצות של שישים רגל" בחוסר כבידה ולצאת לטיול קליל בין הכוכבים עד לכוכב מאדים, ואחרי החלק השני והרוקיסטי יותר של EYES OF A CHILD מגיחה האתנחתא האקוסטית הקסומה של הייווארד, I NEVER THOUGHT I'D LIVE TO BE A HUNDRED.   


המלוטרון של מייק פינדר מגיע פה לשיאים מבחינת צליל ונגינה עליו, כשהוא מצליח להוציא מהכלי המסורבל צלילים שמיימיים ממש. שימו לב לקטע האינסטרומנטלי BEYOND שהלחין גריים אדג', שבו המוסיקה נשמעת כאילו היא מרחפת בחוסר כבידה. גם OUT AND IN, שנכתב בשיתוף פעולה בין מייק פינדר לג'ון לודג' (אף שקולו הקטיפתי והמחשמל של פינדר מוביל אותו), שסוגר את צד א' של האלבום הוא אחד מהיפים לטעמי בכלל, ומציג את יכולות הכתיבה המיסטיות של פינדר בשיאן - מסע פנימי וחיצוני כאחד שמשכנע את המאזין שהיקום האמיתי שוכן לא פחות בתוך הנפש מאשר בשמי הלילה.


הצד השני, הלהיט שלא קרה של המודי בלוז...


תהפכו את התקליט ותחזיקו חזק. צד ב' נפתח עם שיר רוקי נפלא של ג'סטין הייווארד בשם GYPSY. השיר הזה הפך מיד לאהוב הקהל בהופעות בזכות הקצב הדוהר והאנרגיה המתפרצת שלו. מכיוון שחברת התקליטים בכלל לא הוציאה סינגל רשמי מהאלבום בארצות הברית, שדרני הרדיו האמריקאים פשוט לקחו את העניינים לידיים ובחרו ב-GYPSY כלהיט הרדיו הלא-רשמי שלהם. והטיול החללי ממשיך בעונג רב דרך ETERNITY ROAD החלומי של ריי תומאס, דרך CANDLE OF LIFE המרגש של ג'ון לודג' ומשם אל SUN IS STILL SHINING האופטימי של פינדר והקטע התאום הזעיר I NEVER THOUGHT I'D LIVE TO BE A MILLION, עד שיר הסיום, שנקרא WATCHING AND WAITING. השיר הזה היה ההימור הגדול של הלהקה. הם היו משוכנעים שיש להם ביד את הלהיט הבא ברמה של NIGHTS IN WHITE SATIN. למרבה ההפתעה והאכזבה, כשהשיר יצא כתקליטון הוא נכשל במצעדים ולא זכה להצלחה לה ציפו, למרות היותו בלדה יפהפייה ומרגשת עד דמעות. 


אש מדומה בסטודיו ואספנים שתולשים שערות...


אי אפשר לדבר על תקליט של המודי בלוז בלי להתייחס לאמנות החזותית. עטיפת התקליט המרהיבה עוצבה על ידי פיל טראווארס, האמן הקבוע של הלהקה שיצר עבורם עולם ויזואלי שלם. הרעיון לעיצוב היה לדמות מצב בו התקליט נמצא מתחת לאבן לאחר שהושאר שם במשך כמה מאות שנים, כמו ממצא ארכיאולוגי שמתגלה על ידי דורות העתיד. העטיפה הפנימית מראה את חברי הלהקה כשהם יושבים מסביב למדורה והיווארד מנגן בגיטרה אקוסטית, לדמות את הרגע בו הלהקה נמצאת במקום ראשוני ללא חשמל. כמו האדם הקדמון שגילה את האש ואת המוסיקה בו זמנית. אבל המציאות הייתה קצת פחות רומנטית: הלהקה לא ישבה באמת במדורה אלא בסטודיו לצילום ואש המדורה נוספה באופן גרפי לצילום מאוחר יותר על ידי טראווארס המוכשר. לפחות ככה אף אחד לא חזר הביתה מהצילומים עם ריח של עשן במעיל ואף אחד גם לא שכח להביא תפוחי אדמה בנייר כסף.


ולסיום, פרט מידע שרק המכורים האמיתיים מכירים. לאלו שמחפשים להשלים את מאגר ההקלטות של הלהקה: השיר EYES OF A CHILD יצאה גם בגרסה שונה לגמרי מזו של התקליט. הגרסה השונה מהירה יותר ובעלת עיבוד שונה. באופן פלא אותה גרסה לא נכללה בבונוסים בהוצאות דלוקס מאוחרות של התקליט, מה שגרם לאספנים רבים לתלוש את שיערות ראשם בייאוש. אם אתם מחפשים את הגרסה הזו בדיסק, זה יצא לפני שנים בהוצאה הולנדית של אוסף תקליטוני הלהקה, פריט נדיר ששווה לחפש בחנויות יד שנייה. אז בפעם הבאה שאתם מניחים את המחט על התקליט הזה, תזכרו שאתם לא סתם שומעים מוסיקה – אתם יוצאים למסע בחללית שנבנתה ב-1969 וממשיכה לטוס עד עצם היום הזה. רק אל תשכחו לחגור חגורות, להשאיר את הדעות הקדומות על הקרקע, ולהגביר את הווליום - קדימה, ממריאים!

©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page