תקליט הבכורה של קינג קרימזון - כשהרוק המתקדם באמת התקדם

ב-10 באוקטובר בשנת 1969 יצא אלבום הבכורה המרשים של קינג קרימזון, שנקרא IN THE COURT OF THE CRIMSON KING. זה אחד מאלבומי הבכורה המרשימים ביותר העולם הרוק ואחד משיאי התרבות המוזיקלית בכלל.

ב-10 באוקטובר 1969, כשעשור הסיקסטיז הסוער גסס לאיטו והעולם עוד עיכל את העובדה שבני אדם פסעו על הירח (היו שטענו שהם בכלל צולמו אי שם במדבר נידח...), נחת בחנויות התקליטים עצם בלתי מזוהה.

זה היה תקליט הבכורה של להקה לונדונית אלמונית בשם קינג קרימזון, והוא נשא את השם המלכותי IN THE COURT OF THE CRIMSON KING. הייתה זו רעידת אדמה מוזיקלית שעתידה להגדיר ז'אנר חדש ולהפוך לאחד משיאי היצירה של המאה העשרים. מדובר, ללא ספק, באחת הטרנספורמציות המדהימות ביותר שנראו אי פעם בתולדות מוזיקת הפופ והרוק! רק שנה קודם לכן, ב-1968, השלישייה הבריטית האקסצנטרית, המעצבנת והכה-חביבה ג'יילס, ג'יילס ופריפ שחררה את אלבומה היחיד, THE CHEERFUL INSANITY OF GILES, GILES & FRIPP – אלבום שהיה כולו הומור בריטי אבסורדי בסגנון הבונזו דוג דו-דה בנד או OGDEN'S NUT GONE FLAKE של הסמול פייסז. התקליט נכשל כישלון חרוץ במכירות.

והנה, כמעט בן לילה, ההרכב הקומי-למחצה הזה עבר מוטציה מוחלטת והפך למפלצת הפרוגרסיבית האימתנית והחזיונית של קינג קרימזון! מעולם, בכל תולדות הרוק, לא נרשם שינוי כיוון כה רדיקלי: מאופטימיות בריטית משועשעת לפסימיזם ימי-ביניימי מריר, אפל וטראגי, שנשלט כולו על ידי עיבודים סוחפים בעלי עוצמה כה אדירה. נכון, ב-1968 וב-1969 כבר היו לפופ המתקדם מבשרים – גרסאות פופיות יותר כמו המודי בלוז, בלוזיות יותר כמו פרוקול הארום, או אפילו קצת מ'הדבר האמיתי' כמו הנייס עם קית' אמרסון. אבל למוזיקה הפרוגרסיבית פשוט לא היה נושא דגל ראוותני, מובהק ומנקר עיניים עד ש-IN THE COURT OF THE CRIMSON KING נחת משום מקום, טלטל את כולם ולכד את תשומת ליבו של העולם כולו!

מהייד פארק לאולפן: נס הפקה על שמונה ערוצים

חודשים ספורים קודם לכן, ב-5 ביולי 1969, הלהקה הזו עוד עלתה כהרכב חימום אלמוני לחלוטין בפני כרבע מיליון צופים בפסטיבל הייד פארק המפורסם – בהופעה החינמית ההיסטורית של הרולינג סטונס שהפכה לזכרו של בריאן ג'ונס – ופשוט גנבה למיק ג'אגר ולחבריו את ההצגה בלי למצמץ. חמושים בחוצפה בריטית בריאה, חברי קינג קרימזון אף פיטרו במהלך ההקלטות את המפיק טוני קלארק (המפיק המהולל של המודי בלוז), משום שסירבו בתוקף להישמע כמו שכפול של המודיז, והחליטו להפיק את המאסטרפיס הזה לגמרי בעצמם באולפני ווסקס בלונדון.

ואיזה פלא של הפקה יצא כאן! יש באלבום הזה תעלומה שאי אפשר שלא להתפעל מולה: בהיבט הטכני היבש, התקליט הזה נשמע לפעמים כמו גרוטאות – ובאותה נשימה הוא נשמע פשוט מדהים ומפעים! המיקס עמוס ומגושם, התופים של מייקל ג'יילס לעיתים נשמעים כאילו נבנו מקרטון דק, כלי הנשיפה של איאן מקדונלד חורקים, והמלוטרון תופס נפח עצום ומשתלט כדי לחקות תזמורת מיתרים באופן פרימיטיבי. ועדיין, שום דבר מזה לא משנה, או בעצם – הכל משנה לטובה! זה מה שהופך את ההקלטה לכה ייחודית ומרהיבה.

כל האלבום הזה מרגיש כמו ניסיון להריץ משחק וידאו מודרני ותובעני על גבי מחשב אישי עתיק וקרטע: אתה נאלץ לעשות אינספור פשרות, ובסוף מקבל תוצאה מוזרה ומכשפת ביופייה. להקה שעובדת בקצה גבול היכולת הטכנולוגית שלה, עם מכשירהקלטה ובו רק 8 ערוצים עלובים, ובוראת צליל מכשף. בלי התקליט הזה פשוט לא היו קמות להקות כמו יס, ג'נסיס או אמרסון, לייק ופאלמר – לפחות לא באופן שבו אנו מכירים אותן. כולן חייבות חוב ענק ועצום למלך ארגמן.

הנפשות הפועלות: הכימיה שהיממה את ג'ימי הנדריקס

אבל לפני שהמסך עולה, יש להציג את הנפשות הפועלות, חמישה אנשים שונים בתכלית שהתכנסו יחדיו כדי ליצור שלם שהיה גדול מסך חלקיו. על הגיטרה ניצב רוברט פריפ, אינטלקטואל רציני וחדשן בלתי נלאה. מולו, איאן מקדונלד, שניגן במלוטרון, חליל וסקסופון וסיפק את הצבעים העשירים של הלהקה. על הבס והשירה הופקד גרג לייק, שקולו האדיר והצלול הפך לאחד המזוהים ביותר ברוק. ולחשוב שהוא בכלל לא רצה להיות בסיסט. הוא היה בכלל גיטריסט - שלמד לפני כן אצל אותו מורה שאצלו למד פריפ. אבל פריפ אמר לו שאם ברצונו להצטרף ללהקתו החדשה - אין מקום לשני גיטריסטים. אז הוא הפך להיות בסיסט. והקול שלו... הו, הקול! זה קול שמדגיש את הפאר הזה ומפיח חיים ביצירות התיאטרליות.

מבחינת אמביציה, לא היה שום דבר שהתקרב לזה ב-1969: אלבום שלם על סוף העולם הקרב ובא, על גורלה הטראגי של אנושות שמשלה את עצמה, ועל נשף הסיום הגדול שעליו מנצח מלך הארגמן עצמו! בידיים הלא נכונות, השילוב בין שירתו הבומבסטית של לייק לטקסטים היומרניים של סינפילד עלול היה להפוך למבוכה מגוחכת; למרבה המזל, הידיים כאן היו בדיוק הידיים הנכונות. הכימיה בין חמשת החבר'ה האלה הייתה כה נדירה, עד שג'ימי הנדריקס בכבודו ובעצמו, שנכח באחת מהופעותיהם המוקדמות במועדון בלונדון, ניגש אל פריפ מאחורי הקלעים והחמיא לו וללהקתו.

ביל ברופורד, לימים מתופף הלהקה, אך אז חבר בלהקת יס שרק נוסדה קצת לפני כן, סיפר על הפעם הראשונה שראה אותם בהופעה: "בשעת לילה מאוחרת, באביב 1969, הגעתי עם יס מהופעה רחוקה למועדון ספיקאיזי שבלונדון. זה היה מקום קטן שלהקות רוק נהגו לבלות בו. נכנסנו בזמן שקינג קרימזון רק עמדה להתחיל, והכול היה מאוד מכובד ושקט לקראת הצליל הראשון. ואז, החיה העוצמתית האלוהית הכל יכולה, התפרצה לפתע. זה בכלל לא היה דומה לשום דבר אחר שמישהו שמע. איש לא ידע מה לעזאזל הדבר הזה. המילים היו שונות, האופן שבו המוזיקאים התנהלו היה שונה, הצליל היה שונה וזה פשוט הקפיא את כולם במקום. אחרי הלילה ההוא, כל מה שיכולתי לחשוב זה שאני רוצה לעזוב את יס ולהיות בקינג קרימזון".

סערת ציקלון והתקפה חזיתית

וכשיצא התקליט? המחט נגעה בצד הראשון - בשיר הראשון. זה נפתח בצלילים של אורגן רוח ואז - בום והעולם עצר את נשימתו. זה השיר הפותח, 21ST CENTURY SCHIZOID MAN, שלא היה שיר אלא התקפה חזיתית על כל מה שהכרנו. אם קינג קרימזון לא הייתה מקליטה מעולם שום דבר מלבד שיר הפתיחה הזה, היא עדיין הייתה מבטיחה לעצמה מקום נצחי בפנתאון הרוק! מדובר באחד משירי האפוקליפסה המבריקים והעוצמתיים ביותר בתולדות המוזיקה. המפץ הגדול שבו 21ST CENTURY SCHIZOID MAN מתפרץ לעולם הוא ללא ספק המפץ המוזיקלי הגדול ביותר של שנת 1969 כולה! 

זו סערת ציקלון מוזיקלית בת שבע דקות. הגיטרות, הסקסופונים וחטיבת הקצב מתרסקים מתוך הרמקולים ללא שום אזהרה – וכך נוצר אפקט בהלה מוחץ, פיצוץ של פאוואר-קורדס שהפיל לי את הלסת כשהקשבתי לראשונה לתקליט הזה, בחנות התקליטים וידאו מיוזיק ברחוב סוקולוב ברמה"ש אי שם באמצע האייטיז. זה פוצץ לי את המוח בפשטות וביעילות כזו, שלידה אפילו הפתיחים הכי אגרסיביים של לד זפלין ודיפ פרפל נראו לי פתאום כמו שיא העידון והאיפוק! במובן מסוים, זהו הריף הכי ישיר, בועט וקליט בתולדות קינג קרימזון – פריפ אמנם לא יהיה זר לריפים כבדים וברוטאליים גם בהמשך דרכו אבל כאן הוא מציג עם מקדונלד ולייק את האמירה שלו במשיחות מכחול רחבות וחסרות רחמים. 

ריף הגיטרה-סקסופון הצורם והמבשר רעות נשמע כמו תרועת קרב מהגיהינום, הבס של לייק רעם עם אפקט פאז מאיים, וג'יילס להטט על התופים כולל שימוש פנומנלי בשתי דוושות בס. הסקסופון של מקדונלד שנשמע כמו צפירת אזעקה מפני הפצצה אווירית, צליל הגיטרה המתכתי-צבאי של פריפ, והעיוות הווקאלי הביזארי נוסח 'איש הברזל' על קולו של לייק? זה פאקינג מחשמל! לייק יורק את המילים הנבואיות והקודרות של סינפילד על שחיתות, מלחמה ותאוות בצע בעידן וייטנאם. זו הייתה תערובת מסחררת של רוק כבד, ג'אז חופשי ודיוק קלאסי שלא נשמעה כמוה מעולם, והיא הציבה את הלהקה מיידית בחוד החנית של זרם חדש שעתיד להיקרא "רוק מתקדם".

את אפקט העיוות המצמרר על קולו של לייק השיגו על ידי ניתוב שירתו דרך מגבר גיטרה שהועמס עד קצה גבול היכולת, מה שגרם לו להישמע כמו דיקטטור פסיכוטי שזועק מתוך מקלט אטומי. ובאופן משעשע, שם השיר היה הדבר האחרון שהגיע. "אני זוכר שנשענתי על אדן האח ופתאום צץ לי הרעיון", סיפר סינפילד. "המילה SCHIZOID. היא קפצה לראשי... רציתי משהו עתידני ולכן הקפצתי אותה למאה ה-21". השיר עצמו היה פאזל של רעיונות שכל חבר הביא ושהודבקו יחדיו לגאונות צרופה.

החלק האמצעי והמהיר של השיר, שזכה לתת-הכותרת MIRRORS, דרש דיוק כירורגי מטורף במקצבים אסימטריים של ג'אז-רוק מהיר, שבו פריפ ומקדונלד ניגנו יוניסונים מורכבים במהירות מסחררת בלי להחמיץ אפילו חלקיק תו. החלק הזה, יש בו שלל אלמנטים מג'אז- עם המון ג'אז חופשי קולטרייני שבא בסולו של מקדונלד, שהורכב משני טייקים שונים של סקסופון משתולל שחוברו ביחד. וג'יילס הוא אולי אחד המתופפים הכי מדהימים, ואף על פי שהתופים במיקס נשמעים כמעט מצחיקים בדקיקותם – במיוחד באותו מעבר מטורף באמצע שבו כל חברי הלהקה מנגנים ביוניסון סדרה של תווים מהירים עם עצירות והזנקות חדות – הדקיקות הזו רק מוסיפה לקסם המשגע של הקטע. ג'יילס אמר בהמשך בראיון שהוא לא סובל את הסאונד הזה של התופים שעשו לו.

למרות היותו השיר הפותח, הוא הוקלט אחרון, בטייק אחד חי באולפן ב-1 באוגוסט, מה שהעניק לו את האנרגיה המתפרצת שלו. "היינו להקה מוזרה", נזכר מקדונלד. "כשהסתיים הטייק, לא טפחנו על כתפינו... פשוט אמרנו 'אוקיי' והמשכנו הלאה. היינו לחוצים לסיים". וכשנדמה היה לי, בפעם הראשונה, שהשיר הזה הסתיים - חברי הלהקה שוב הפגיזו בכאוס מוסיקלי צורח עד הסיום המוחלט. בום!

הרגיעה שאחרי הסערה

ואחרי הסערה, הגיעה הרגיעה. ועוד איזו רגיעה! הקטע השני, I TALK TO THE WIND, הציג את הצד הפולקי והפסטורלי של הלהקה. בניגוד מוחלט לעטיפה המבעיתה ולשיר הפתיחה, זה אינו אגרסיבי כלל וכלל! כאן מציגים לנו את הגיבור הרומנטי, בגילומו של מר לייק - שיעביר את המשך המסע שלנו בתקליט עם שיחה עם הרוח שאינה מקשיבה, זוחל בשביל סדוק ושבור כשהוא חושש שמחר ימרר בבכי, וממתין מחוץ לשער כשבובות רוקדות בחצר מלך הארגמן. 

אז זוהי בלדה ענוגה ויפהפייה, עם שירתו החמה של לייק וסולו חליל צד בלתי נשכח. השיר הזה נולד עוד בתקופת ההרכב המוקדם של האחים ג'יילס ורוברט פריפ, ואף הוקלט כדמו עם הזמרת ג'ודי דייבל מלהקת פיירפורט קונבנשן. הגרסה המוקדמת ההיא, שזמינה באוסף THE BRONDESBURY TAPES, הוכיחה עד כמה הקטע הזה עובד נפלא גם כקטע אינסטרומנטלי, עם סולואי חליל וגיטרת ג'אז רכה שמשדרים קלילות ונונשלנטיות – קונטרסט מושלם ומבורך לשאגה המפלצתית של שיר הפתיחה. המלודיה פה כל כך מופלאה.

המילים של סינפילד מביעות תחושת זרות עמוקה וחוסר יכולת לתקשר עם העולם הממוסד והבורגני ("דיברתי אל הרוח, אך הרוח אינה מקשיבה"). כאיזון מושלם לאגרוף בבטן שפתח את האלבום, השיר הזה מלטף את הנשמה. הסולו הזה, למעשה, הוא תוצאה של עריכה מבריקה: שני טייקים שונים של סולו חליל נחתכו והודבקו יחדיו ליצירת קטע ארוך ומושלם אחד.

תרועת המלוטרון והאפוס הגרנדיוזי האולטימטיבי

את צד א' של התקליט חתמה יצירת המופת EPITAPH. היצירה היפהפייה הזו, יפהפייה בצורה בלתי נתפסת, עוקפת יצירות מופת רבות במוזיקה הקלאסית בתחרות על תואר האפוס הגרנדיוזי האולטימטיבי! מדובר ביצירה מופתית למלוטרון, שבה שכבות הקלטה מורכבות יוצרות קרשנדו שבטח גרם למודי בלוז להחוויר מבושה ולטוני קלארק לאבד שליטה על סוגריו מרוב תדהמה ובושה על כך שפספס אותם. כן, כאן נחשף לראשונה במלוא הדרו כלי הנגינה שיהפוך למזוהה ביותר עם הלהקה: המלוטרון.

השיר נפתח בגילגול תוף טימפאני רועם – תוצאה של מזל טהור, שכן התוף פשוט הושאר באולפן מהקלטה קודמת והלהקה מיהרה לנצל אותו לאפקט דרמטי. מכאן, השיר נבנה על גבי שכבות של מלוטרון שיוצרות תחושה של תזמורת אפוקליפטית, כשקולו של לייק מרקיע שחקים בזעקה על גורל האנושות. מלודית הגיטרה המינימליסטית והאבלה של רוברט פריפ בשיר הזה היא הניסיון המוקדם, הפשוט והיעיל ביותר שלו לבקבק את כל יגונה של האנושות בתוך כמה צלילים ארוכים וקורעי לב. הוא הפך להיות מאסטר של זה. אל מול הרקע המרטיט הזה, הזעקה של לייק נשמעת מרשימה ועוצמתית להדהים. מבחינתי, זה אחד הביצועים הטובים ביותר של גרג לייק, מבחינה ווקאלית, בכל הקריירה שלו.

הטקסט של סינפילד, עם השורה האלמותית CONFUSION WILL BE MY EPITAPH, הביא בצורה מצמררת את החרדה הגרעינית של ימי המלחמה הקרה ואת תחושת אובדן התמימות של דור ילדי הפרחים. המלוטרון – אותו כלי קפריזי מבוסס סלילי טייפ מגנטיים שנטה לזייף מכל שינוי מזג אוויר בריטי – הפך כאן בידיו של מקדונלד למפל מיתרים דרמטי שובר לבבות. מקדונלד, בטכניקה חדשנית, הזיז במתינות את שני ערוצי המלוטרון באולפן, זה מול זה, כדי ליצור סאונד גלי ייחודי. השיר הוקלט בעשר שעות בלבד, ב-30 ביולי. אתם קולטים?! עשר שעות בלבד!!!

חלום מכשף ומרתון אלתורים שנוי במחלוקת

צד ב' נפתח עם MOONCHILD, קטע חלומי ומסתורי. אני מת על MOONCHILD – בעצם, אני מת על שליש ממנו - זה שנקרא גם THE DREAM. כי למה לעזאזל צריך אחרי היופי הזה שבע או שמונה דקות של רחשים שקטים, בלי שום מלודיה באופק, כשכל הלהקה נשמעת כאילו היא סתם מכוונת כלים או משתעשעת באולפן?! אולי הם הושפעו מהניסויים של פינק פלויד באלבום UMMAGUMMA מאותה שנה? אלא שבניגוד לפינק פלויד, החבר'ה האלה פשוט לא ידעו מתי לעצור, ובאופן אירוני זהו הקטע הארוך ביותר בתקליט! יש שיגידו שזה יופי זה. זה עניין של טעם. אני לא אוהב את זה! ברור שללהקה לא היה חומר נוסף להקליט והיה צריך למלא חלל בתקליט מבלי ליפול לגרסאות כיסוי. הם קראו לחלק הזה THE ILLUSION. נו, טוב... פריפ, ג'יילס ומקדונלד פשוט התחילו לאלתר שם על גבי מצילות, ויברפון וגיטרה חרישית. לייק וסינפילד כלל לא השתתפו באלתור וישבו בחדר הבקרה בזמן שהשאר ניגנו (ולפי השמועות העבירו את הזמן במשחקי קלפים ולגימת משקאות). שנים לאחר מכן, פריפ עצמו קיצץ את קטע האלתור במהדורות מחודשות, מה שרק חיזק את התחושה שהוא כנראה היה מיותר.

נשף הסיום הגדול

אך כל זה היה רק הכנה לדבר האמיתי, לסיום המפואר: שיר הנושא, THE COURT OF THE CRIMSON KING. עם מפלי המלוטרון המכשפים שלו, תיפוף מדויק וביצוע בטוח וגאה של כל הלהקה, השיר הזה חתם את התקליט בצורה מושלמת והותיר אותי פעור פה. זו חגיגה. ומי הוא בעצם אותו 'מלך הארגמן'? השיר הזה מציף במוח חיזיון של ממלכת פיות תת-ימית מופלאה. וזה בדיוק היופי במילים של סינפילד: הן תמיד אומרות משהו אחר לגמרי לכל אחד. האם יש להן משמעות אחת מוחלטת? ממש לא, אבל זה כל המשחק, והשיר הזה פשוט פנטסטי! יחד עם EPITAPH, אלו שתי יצירות מופתיות למלוטרון. ובסופו של דבר, כל חלקי הפאזל מתחברים כאן יחדיו: הרקע המיליטריסטי שמאיים על קיום הגיבור, בדידותו, ייאושו לנוכח חוסר יכולתו לתקן את תחלואי העולם, שקיעתו לעולם של חלומות ואשליות, והניצחון האולטימטיבי של מלך הארגמן כשהעולם צועד לאיטו, בטקסיות ובאופן בלתי נמנע, אל עבר הכחדה.

השירים נולדו ממקומות שונים וללהקה לא הייתה כוונה מוקדמת לבנות אלבום קונספט, אבל אתם יודעים איך זה: אלבומי הקונספט הטובים ביותר הם אלה שהקונספט שלהם נולד בדיעבד! כמו אקוואלונג של ג'ת'רו טול או סרג'נט פפר של הביטלס. אז האפוס הזה, שחולק לפרקים כמו THE RETURN OF THE FIRE WITCH ו-THE DANCE OF THE PUPPETS, נבנה סביב מלודיה פנטסטית שסינפילד ומקדונלד כתבו עוד לפני הקמת הלהקה. פיט סינפילד הסביר לא פעם שהשם "מלך הארגמן" הוא למעשה כינוי עתיק לבעל זבוב – שר השדים – אם כי בכוונתו הייתה לייצר מטאפורה פוליטית על חצר מלכות מושחתת שבה מריונטות, ליצנים ושליטים מניעים את גורל האנושות.

בסיום היצירה, לאחר פייד-אאוט מדומה, מפציעה תיבת נגינה קסומה והזויה של אורגן רחוב, שמובילה לקתרזיס של פיצוץ תזמורתי אדיר שמסיים את האלבום בשיא הדרמטיות. וכשחברי הלהקה וחוג חברים מצומצם התכנסו בסוף אוגוסט להאזין ליצירה השלמה, התגובה העיקרית הייתה הלם מוחלט, מהול בסיפוק אדיר. הם ידעו שהם יצרו משהו מיוחד.

העטיפה המבועתת והטרגדיה של בארי גודבאר

אי אפשר לדבר על התקליט הזה מבלי להזכיר את העטיפה המטלטלת שלו. היא נוצרה על ידי בארי גודבאר, חבר קרוב של סינפילד שעבד בחברת מחשבים וצייר כתחביב. בהשראת המוזיקה, הוא צייר שני ציורים בצבעי מים. הציור החיצוני הוא דיוקן עצמי מצמרר, שצויר בזמן שהביט בעצמו במראת הגילוח. הפנים המעוותות, העיניים המבועתות והפה הפעור בזעקה אילמת הפכו לאחד הדימויים החזקים והזכורים ביותר בתולדות הרוק. באופן מכוון, שם הלהקה כלל לא הופיע על העטיפה הקדמית.

הציור הפנימי, דמות מחייכת המכונה "קינג קרימזון", טמן בחובו סוד: כשהיו מכסים את הפה המחייך, התגלו עיניים עצובות להפליא, שיקוף מושלם של האור והצל במוזיקה. באופן טרגי, בארי גודבאר מת מהתקף לב בפברואר 1970, כארבעה חודשים בלבד לאחר צאת התקליט, בגיל 24 בלבד, והציור המטלטל הזה נותר יצירת האמנות היחידה שפרסם בימי חייו.

קבלת הפנים והביקורות: פיט טאונסנד מאבד את העשתונות

הביקורות לא איחרו להגיע והיו נלהבות. במלודי מייקר נכתב: "התקליט הזה, שכה ציפינו לו, אינו מאכזב. הוא מאשר את הכתרת הלהקה כאחת החשובות ביותר שצצו לנו. התקליט נותן קצת רעיון בעניין הכוח הבימתי של ההרכב, אך עדיין מעניק רושם מרהיב".

אך את הביקורת הצבעונית והנחרצת מכולן סיפק לא אחר מאשר פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי. במודעה שפורסמה ברולינג סטון הוא כתב: "זה מאסטרפיס מופלא ועל טבעי. מאסטרפיס מופלא ועל טבעי. שם האלבום? שמות השירים? אתם וודאי יודעים יותר ממני, אבל אני הוא המוביל פה כי קיבלתי את האלבום שבועות לפני יציאתו כדי לכתוב ביקורת עליו. איזה יתרון זה לשמוע אלבומים לפני מישהו אחר. כמה נהדרת היא ההרגשה כשאני נכנס לחדר ואומר: 'עוד לא שמעתם את זה?!'.. חבל עליכם, כי אני שמעתי וזה נפלא'. יש פה גיטרה פראית-זהירה שצועקת עליך ולא מפספסת תו. תופים שקטים רועמים לידך ומלוטרונים מייללים וגועשים כמו סירנות בעמק. גם אם אינכם אוהבים פנטזיות מוזיקליות מורכבות - אתם וודאי תאהבו את התקליט הזה.

איש הצוות הטכני של המי, בוב, כבר סקרן לשמוע את האלבום. הוא ראה את הלהקה בהופעות והוא כבר מעריץ. הוא לא עוזב את הכסא שלו עד הצליל האחרון של התקליט. אני שומע את התקליט ומרגיש שהושקע בו המון כסף. אולי 20,000 ליש"ט. חבר שלי, ששמע את צלילי התקליט שהשמעתי בעודו נמצא בחדר מתחתיי, בא בריצה ושאל אותי אם זה התקליט החדש של המי. בעומק ליבי אני מתבייש שזה איננו האלבום החדש שלנו. מצד שני אני לא מתבייש, כי פה מדובר במוזיקה ואצלנו מדובר ברוק. השיר הראשון בתקליט הזה נשמע כאילו הוקלטו בו מיליון כלי נגינה, זה על זה. ההקשבה לשיר הזה עצומה בהתאם. זה ה'ריף' הכבד ביותר שהוקלט על ויניל מאז השמינית של מאהלר. חתיכה אמריקנית אחת ניגשת אליי עם החבר שלה ומספרת לי שכל חברי הלהקה מוזיקאים. אני כלל לא חשבתי אחרת. נו טוב".

החותם העל-זמני: מי באמת הנהיג את המהפכה?

טאונסנד צדק. IN THE COURT OF THE CRIMSON KING לא היה רק תקליט בכורה מרשים. הוא היה אבן דרך, יצירה שפרצה גבולות והוכיחה שהרוק יכול להיות מורכב, אינטליגנטי, אמנותי ובועט בעת ובעונה אחת.

עבור קינג קרימזון האמיתית, זו הייתה רק תחנה ראשונה ומפוארת במסע בלתי צפוי. פריפ וסינפילד, שעמדו בסוף 1969 מול שוקת שבורה של להקה מתפרקת, המשיכו הלאה באומץ רב. אתם לא חייבים לאהוב את רוברט פריפ, אבל אתם חייבים להודות שאין עוד אחד כמוהו בעולם – לא אחרי שהוא מכר את נשמתו למלך הארגמן, שאוהב להטביע את חותמו בקורבנות של אי-שפיות עליזה!

אם אין לכם את התקליט הזה באוסף, אתם בעצם... טוב, לא משנה. רק תחשבו איזו השפעה אדירה הייתה לתקליט הזה ב-1969; הוא דחף את כל ענקי הז'אנר הפרוגי לגבהים חדשים ומחוזות בלתי נודעים. הוא הניח את היסודות לז'אנר שלם ונותר, גם עשרות שנים אחרי, רענן, נועז ועוצמתי כפי שהיה ביום היוולדו. ואם תשאלו אותי – המוזיקה הזו לא שייכת רק לשנת 1969; היא על-זמנית, חיה, נושמת ובועטת בכל חובב מוזיקה אמיתי לנצח. ולסיום - למרות מה שנטען, לדעתי זה לא תקליט של רוברט פריפ בפרונט. מי שהיה פה בפרונט הוא בכלל איאן מקדונלד. מהתקליט השני של קרימזון - פריפ הפך למנהיג השולט. עכשיו התמונה ברורה.