היום שבו כוכבי רוק אגדיים עלו לגבעת הקפיטול והשפילו את הפוליטיקאים בשידור חי מול כל אמריקה

ב-19 בספטמבר בשנת 1985 הגיעו פרנק זאפה, ג'ון דנבר ודי סניידר (הזמר של להקת TWISTED SISTER) כדי להעיד בסנאט נגד צנזורה.

זה היה אחד המפגשים הסוריאליסטיים, המבדרים והחשובים ביותר בתולדות התרבות הפופולרית: שילוב בלתי נתפס בין מוזיקאי גאון ובלתי מתפשר, אליל פולק-קאנטרי אהוב עם גיטרה אקוסטית וחיוך נצחי, וכוכב גלאם-הבי-מטאל עם רעמת תלתלים בלונדינית ואיפור כבד – שלושתם צועדים יחד אל גוב האריות של ועדת המסחר של הסנאט האמריקאי כדי להגן על האמנות שכולנו נושמים.

בדיון שהתקיים בסנאט, האמנים העידו נגד דרישתו של מרכז המשאבים למוזיקה של ההורים (PMRC) להנהיג מערכת דירוג למוזיקה. המוזיקאים, מצידם, טענו כי מדובר בצנזורה. הארגון הזה, שזכה במהרה לכינוי המלגלג "נשות וושינגטון" בגלל הקשרים הפוליטיים הענפים של מייסדותיו, פתח במסע צלב מוסרני נגד עולם הרוק והפופ. גולת הכותרת שלהן הייתה רשימת "15 המטונפים", ה-FILTHY FIFTEEN הידועה לשמצה, שבה הן סימנו שירים של גדולי הרוק כסכנה מוחשית לנפש הנוער. כמובן שכל חובב מוזיקה עם אוזניים בראשו הבין מיד שמי שבאמת זקוק לבדיקת שפיות כאן הם לא המוזיקאים, אלא אותם פוליטיקאים שמנסים להכתיב לנו מה מותר לנו לשמוע בפטיפון.

הקרב על מילות השירים הבוטות התבשל כבר זמן מה, אבל ג'וני קאש מעולם לא היה צריך לדאוג מחקיקה כלשהי כששר על ירי באדם ברינו רק כדי לראות אותו מת (בשיר FOLSOM PRISON BLUES), ואליס קופר אפילו לא זומן לשימוע כששר על נקרופיליה. קאש כתב את השורה המצמררת הזו עוד בשנת 1953, כששירת כאיש קשר בחיל האוויר האמריקאי בגרמניה, בהשראת סרט כלא שראה, ואף צנזור לא חלם לקרוא לו לבירור. גם אליס קופר שר בריש גלי על אהבת גופות ביצירת המופת המקאברית I LOVE THE DEAD מתוך האלבום BILLION DOLLAR BABIES משנת 1973, והשמרנים אפילו לא הנידו עפעף. אבל באמצע שנות השמונים, כשהרוק הכבד והפופ שטפו את ערוץ MTV ונכנסו לכל סלון באמריקה, הפאניקה המוסרית איבדה כל פרופורציה.

טיפר גור (אשתו של הסנאטור אל גור), סוזן בייקר (אשתו של שר האוצר ג'יימס בייקר), פאם הוואר ונשים נוספות הקימו את PMRC באפריל 1985. רגע ההתפכחות של גור הגיע כשראתה את בתה בת ה-11 מאזינה לשיר DARLING NIKKI של פרינס, ובייקר הזדעזעה כשגילתה שבתה בת ה-7 הקשיבה לשיר LIKE A VIRGIN של מדונה. גור קנתה בתמימותה את האלבום לבתה, וכששמעה מהחדר הסמוך את השורה על ניקי ש"מאוננת עם מגזין בלובי של מלון", היא חטפה זעזוע מוסרי עמוק שהוליד את המאבק כולו, והציבה את השיר במקום הראשון ברשימת השירים המסוכנים שלה. ובמקרה של מדונה? LIKE A VIRGIN, שהופק בגאונות על ידי נייל רוג'רס, נכתב בכלל על ידי בילי סטיינברג כבלדה אישית על התאוששות משברון לב והרצון להרגיש שוב טהור בקשר חדש. אבל בייקר שמעה את המילים "נגעו בי בפעם הראשונה", והחליטה שסדום ועמורה הגיעו לחדרי הילדים.

אז הנשים ההן דרשו מתעשיית המוזיקה להנהיג מערכת דירוג לתקליטים, הדומה לזו הקיימת בסרטים, שתפרט את אופי המילים הבעייתיות:

X – תוכן מיני

O – תוכן הנוגע לנסתר (OCCULT)

D/A – סמים ואלכוהול

V – אלימות

דרישתן לא נענתה, ולכן הן דרשו להוסיף תווית אזהרה אחת שתודבק על כל תקליט עם מילים מפורשות. בינתיים, הקבוצה שלהן גדלה ומנתה 22 חברות. מולן התייצבו ג'ון דנבר, פרנק זאפה ודי סניידר, שייצגו זרמים שונים בעולם המוזיקה, אך היו מאוחדים בהתנגדותם להתערבות הממשלתית. הסנאטורים הנפוחים היו בטוחים שמצפה להם טרף קל, ושהמוזיקאים יוצגו כחבורת תמהונים חסרי השכלה. הם לא חלמו באיזה מארב רטורי ואינטלקטואלי הם עומדים להיתקל.

סניידר דיבר על חוסר ההגינות ברעיון של פרשנות ושיפוט מילים של שירים, וטען שפעמים רבות הדבר מסתכם ברצח אופי. בניגוד לסטריאוטיפ הרווח, הוא היה נשוי עם ילד, ניהל אורח חיים של נוצרי מאמין, ולא נגע בסמים או באלכוהול (גם זאפה התנגד לסמים בתוקף). סניידר הוסיף שהורים יכולים להודות ל-PMRC על שהזכיר להם שאין תחליף להדרכת הורים, אך הדגיש שבכך מסתיים תפקידו של הארגון. ההופעה של סניידר הייתה מופע יחיד מזהיר: הוא נכנס לאולם בגופייה, מעיל ג'ינס בלוי ומשקפי שמש, שלף דפי נאום מקומטים מהכיס האחורי והימם את הנוכחים בשפה רהוטה וטיעונים לוגיים מוחצים.

רגע השיא נרשם כשהוא הגן על שירו הנפלא UNDER THE BLADE מתוך האלבום המצליח STAY HUNGRY, שאותו PMRC האשים בעידוד יחסי מין סאדו-מאזוכיסטיים ואונס. סניידר חשף בפניהם את האמת הפשוטה: השיר נכתב בכלל על חרדותיו של גיטריסט הלהקה, אדי אוז'דה, לפני שנכנס לניתוח גרון, וכל הדימויים עוסקים בסכין המנתחים בבית החולים! סניידר קינח באמירה מחוספסת שהותירה את הסנאט משותק: "האדם היחיד שמצא כאן סאדו-מאזוכיזם ומין היא גברת גור בעצמה, כי לשם המחשבות שלה הולכות".

זאפה היה נשכני בעדותו. הוא טען שרשימת הדרישות של PMRC נראית כמו מדריך הוראות מרושע שנועד לאלף את כל המלחינים והמבצעים בגלל מילותיהם של בודדים. הטיעון המרכזי שלו לא היה נגד המדבקות עצמן, אלא נגד התקדים שהן ייצרו. לדבריו, הקמת מערכת דירוג, בין אם מרצון ובין אם לאו, פותחת פתח לשורה אינסופית של תוכניות בקרת איכות מוסרית, שיתבססו על מה שנוצרים מסוימים לא אוהבים. זאפה, באלגנטיות הצינית האופיינית לו, קרא בפניהם את התיקון הראשון לחוקה האמריקאית והשליך את אחד המשפטים המפורסמים בתולדות השימועים, כשאמר שניסיון הדירוג הזה שקול לטיפול בבעיית קשקשים באמצעות עריפת הראש. כנקמה אמנותית מושלמת בממסד, זאפה דגם מאוחר יותר קטעים מוקלטים של הסנאטורים מתוך הדיון ושילב אותם בתוך הקטע PORN WARS באלבומו FRANK ZAPPA MEETS THE MOTHERS OF PREVENTION.

ג'ון דנבר הקסים את חברי הוועדה בנוכחותו, אך עם זאת היה איתן בהתנגדותו למהלך. הוא התנגד לכל סוג של שיטת דירוג, והסביר שהשיר שלו, ROCKY MOUNTAIN HIGH, פורש בטעות כשיר על שימוש בסמים. הוא השתמש בכך כדוגמה לאופן שבו חווית ההאזנה משתנה מאדם לאדם. עבור הסנאטורים, עדותו של דנבר הייתה הסטירה הכואבת ביותר. הם ציפו שיוצר הקאנטרי הנקי והאהוב, שחתום על נכסי צאן ברזל כמו TAKE ME HOME, COUNTRY ROADS, יתייצב לצידם ויגנה את אמני הרוק. במקום זאת, דנבר השווה באופן ישיר ומצמרר את הצעות הדירוג והצנזורה לשריפת הספרים במשטרים אפלים כמו גרמניה הנאצית. שירו ROCKY MOUNTAIN HIGH נכתב בהשראת מטר מטאורים עוצר נשימה שחווה באספן שבקולורדו, אך תחנות רדיו שמרניות החרימו אותו רק בגלל המילה HIGH, שיוחסה בטעות לעישון מריחואנה במקום להתעלות רוחנית מיופיו של הטבע. דנבר הוכיח מעל לכל ספק שכל ניסיון צנזורה נידון להיכשל בגלל בורות ופרשנות מוטעית.

ב-1 בנובמבר, RIAA, איגוד חברות התקליטים של אמריקה, הסכים להדביק מרצון מדבקות על תקליטים עם מילים בעייתיות. אך הנושא היה רחוק מלהיפתר. בתחילה, המדבקות היו קטנות והודבקו על מעט מאוד תקליטים. מכיוון שקמעונאים רבים סירבו למכור תקליטים נושאי מדבקות, חברות התקליטים השתמשו בהן במשורה. הטקטיקה הזו עבדה לזמן מה, אבל PMRC המשיך להפעיל לחץ, ומדינות ועיריות שונות הציעו חקיקה שתגביל מכירת תקליטים עם מילים מפורשות. בשנת 1990, RIAA הגיב בשינוי התווית למלבן השחור-לבן המוכר, והקפיד לסמן באמצעותה תקליטים עם תוכן פוגעני. באופן אירוני, למדבקות הייתה דווקא השפעה חיובית על המכירות.

המדבקה הנוקשה שנשאה את הכיתוב PARENTAL ADVISORY EXPLICIT LYRICS (ולימים EXPLICIT CONTENT) ייצרה את אפקט הבומרנג המפואר ביותר בהיסטוריה המסחרית: היא הפכה לתו תקן של איכות ומרדנות עבור דור שלם. במקום להתרחק, חובבי המוזיקה נברו בארגזי הוויניל וחיפשו במיוחד את האלבומים הנושאים את המדבקה השחורה-לבנה, מתוך ידיעה ברורה ששם נמצא הרוק'נ'רול האמיתי, הבועט והלא מצונזר. בסופו של דבר, חופש היצירה ורוח המוזיקה ניצחו בגדול, והשאירו את הטהרנים עם המדבקות ביד.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459