הילד עם המפוחית שפוצץ את עולם המוזיקה: בוב דילן

בעולם הפופ, ישנם שמות שמהדהדים בעוצמה גדולה יותר מאחרים. אם נרצה לזקק את הפנתיאון לכדי שלוש הפסגות הגבוהות ביותר, נמצא שם את אלביס פרסלי, את הביטלס ואת בוב דילן. אלו הם הענקים האמיתיים, האמנים שהגיעו ושינו את חוקי המשחק לנצח. מבין השלישייה הזו, בוב דילן הוא זה שמכר את כמות התקליטים הנמוכה ביותר, אך השינוי שעשה לעולם לאהיה פחות מהאחרים.

הוא כתב שירים באורך חמש, תשע ואפילו שתים-עשרה דקות, בזמן שהנוסחה הבלתי כתובה של עולם השעשועים צרחה ששיר לא יכול לעבור שלוש דקות. הוא סירב לענות בנימוס על שאלות מטופשות של עיתונאים, כשכלל הזהב בתעשיה היה תמיד להיות נחמד לתקשורת. הוא מעולם לא השאיל את שמו לפרסומות של קוקה-קולה, או הרשה למנגינות שלו להפוך לג'ינגלים בטלוויזיה. הוא סירב להקים מועדון מעריצים רשמי כי לטענתו, "לקרוא למישהו מעריץ זה עלבון". הוא עמד על במות מול קהל שצעק לעברו קללות ומחא לו כפיים בלעג איטי, רק כי שר את הדברים שהאמין בהם, במקום להיכנע לכלל הידוע לשמצה שתמיד צריך לתת לציבור את מה שהוא רוצה. הוא עשה הכל.

בוב דילן, שנולד בשם רוברט צימרמן במינסוטה, היה אכן "ילד מארץ הצפון". האקלים והזמנים היו קשוחים. הנוף הכפרי קולף מיערותיו ונאנס על ידי חברות כרייה חמדניות. בסוף 1960, דילן עזב את מינסוטה, ובתחילת 1961 הגיע לניו יורק הקפואה, בעיצומו של החורף הקר ביותר מזה 17 שנים. הוא שם פעמיו ישירות לגריניץ' וילג', שהיה אז המקלט של סצנת הפולק, ובילה את זמנו בשינה על רצפות של אנשים, ניגון בכל בית קפה ומועדון שהסכים לתת לו במה, והתחברות עם כל השמות הגדולים של הסצנה.

באותה תקופה, האליל הגדול שלו היה וודי גאת'רי. בסופו של דבר, דילן פגש את גאת'רי, הן בבית החולים שבו גאת'רי היה מאושפז מאז 1958 והן בבית של חברים. גאת'רי התרשם עמוקות. "פיט סיגר הוא זמר של שירי פולק", אמר גאת'רי, "וג'ק אליוט הוא זמר של שירי פולק. אבל בובי דילן הוא זמר פולק. הו, אלוהים, הוא לגמרי זמר פולק". לא יכולה הייתה להיות מחמאה גדולה מזו.

כאשר דילן החל להטביע את חותמו, זה היה קודם כל כמופיע, לא ככותב. הוא הדהים אנשים בתור ילד ביישן עם כובע מצחיק בסגנון האקלברי פין (שזכה לחיקויים רבים מאוחר יותר על ידי אמני פולק-רוק כמו דונובן). כשהוא כלל את אחת מיצירותיו המוקדמות, TALKING NEW YORK, בתקליט הראשון שלו, הוא תיאר את תגובות הקהל לבואו כעוינות: "אתה נשמע כמו הילבילי, אנחנו רוצים זמרי פולק כאן". הנקודה, כפי שגאת'רי כבר קבע, הייתה שכמובן שדילן היה זמר פולק, זמר פולק אמיתי ויוצא דופן.

עד שיצא התקליט הראשון שלו בשנת 1962, הוא כבר היה מדגם לא מייצג בעליל לכישרונו, כי בשלב זה דילן כבר כתב שירים בקצב מסחרר – לפעמים חמישה או שישה ביום. כל שיר ביקש להביא נושא מאתגר או מטרה חשובה בדרך חדשה ומקורית, כל זאת במסגרת המבנים של שיר העם האמריקאי.

התקליט, מלבד TALKING NEW YORK, כלל עוד יצירה מקורית אחת של דילן – מחווה יפהפייה ומאופקת של הצעיר לאלילו, SONG TO WOODY. מעבר לכך, זה היה מרוץ עוצר נשימה דרך שיריהם של אנשי בלוז ותיקים. אם זה בליינד למון ג'פרסון או בוקה ווייט או סי. ג'ונס. העיסוק במוות ובריקבון, לצד עיבודים סוערים לחומרים מסורתיים לחלוטין היה חומר נפץ. זה היה חומר גס, מחוספס וגולמי, ספוג בתחושה של מסורת של אחרים וברעננות של הרגע.

התקליט, שנקרא בפשטות "בוב דילן", הוקלט ב-12 שעות באולפני קולומביה בניו יורק בעלות של 402 דולר בלבד, כשחברתו סוזי רוטולו צופה בו והוא משתמש במחזיק השפתון שלה כדי ללחוץ על מיתרי הגיטרה.

התקליט השני, THE FREEWHEELIN BOB DYLAN, עם סוזי רוטולו על העטיפה, יצא פחות משנה לאחר מכן והדגים את הקפיצה העצומה שדילן עשה. אף שכמה מהשירים התבססו על חומרים מסורתיים, כולם היו יצירות מקוריות של דילן, ונעו בחריפות בלתי מתפשרת דרך שלל נושאים חברתיים ופוליטיים.

היה שם BLOWIN IN THE WIND, שהציג, כמעין קריאה מופשטת לנשק, את קווי המתאר הכלליים של החשיבה החברתית החדשה שחלחלה לתוך חיי השפע החומרניים של אמריקה בשנות ה-50. זה היה המבשר של THE TIMES THEY ARE A CHANGIN. המנון של ממש – והוא נגע בליבם של אלפי אנשים. עד כדי כך, שכ-80 אמנים שונים מחוץ לסצנת הפולק מיהרו לאולפנים כדי להקליט גרסאות מסוכרות משלהם לשיר.

היה שם MASTERS OF WAR, עם כל הארס הבלתי מתפשר של מילים התוקפות את סוחרי המלחמה חסרי הפנים, וזאת עוד לפני ההסלמה האמיתית בווייטנאם. היה שם TALKIN' WORLD WAR III BLUES, עם התיאור המצמרר של השורד האמריקאי מהשמדה גרעינית, שעדיין משחק בעליזות במכוניותיו הנוצצות ברחובות ניו יורק השוממים.

בשלב זה, שמו החל להיות מוכר, אך לעולם החיצון בעיקר ככותב שירים שנויים במחלוקת. בגריניץ' וילג' הוא היה כוכב בפני עצמו, אבל בשאר אמריקה, "בוב דילן" היה רק השם באותיות הקטנות מתחת לשם השיר, כשאנשים קנו את BLOWIN IN THE WIND בביצוע של פיטר, פול ומרי.

אך אי אפשר היה לעצור את דילן לאורך זמן. הוא הופיע סוף סוף בפני קהל לאומי בפסטיבל הפולק של ניופורט ב-1963. הוא הגיע לפסטיבל כאמן זוטר, הרחק למטה ברשימת השמות הגדולים – פיט סיגר, פיטר, פול ומרי, וג'ואן באאז. בסוף האירוע בן שלושת הימים, הוא, כמאמר הקלישאה, גנב את ההצגה. בוב דילן יצא מניופורט כדובר הבלתי מעורער של תנועת הנוער והפולק החדשה.

התקליט השלישי שלו ביסס אותו כאמן בכל מובן: הוא היה עכשיו זמר-יוצר, ולא רק מלחין ברקע, וזכה לקהל לאומי ואף בינלאומי. יצירתו הכתה במיליוני מאזינים שהיו רגילים לקולות המתוקים של רוי אורביסון וריקי נלסון כמו פצצה. באותה עת, כל זמר פולק מבוסס כבר היה מחויב לכלול שירים של דילן ברפרטואר שלו, והחשיבה של דור שלם של סטודנטים וצעירים מצאה לא רק קול, אלא גם כיוון, דרך דילן עצמו. תודעה חדשה התעוררה – מודעות לכך שאמריקה אינה "ארץ החופש" המהוללת, שישנם דברים רבים להילחם עבורם, וששפע גובר אינו מספיק.

דילן עצמו, בכל מקרה, התרחק מ"מחאה" הרבה לפני שהפכה לאופנה. הוא התרעם על התחושה שכובלים אותו לשיר את BLOWIN IN THE WIND לשארית חייו. הוא חש שהוא כבר אמר את כל מה שהיה לו להגיד בנושא, ורצה לחקור מציאויות אישיות ומופנמות יותר. לאורך כל סיבוב ההופעות שלו ב-1964, הוא צמצם את מספר השירים הפוליטיים הגלויים וכתב במקומם שירי אהבה ושירי תפיסה אישית. רבים ממעריציו הוותיקים תקפו אותו באכזריות על המהלך הזה, אך היצירות החדשות היו מהפכניות לא פחות בדרכן שלהן.

מה שדילן עשה אז היה לקרוא תיגר על האופן שבו שירי פופ תיארו אהבה. הוא דגל במערכות יחסים המבוססות על גילוי אמיתי של רגשות, לא על האופן שבו החברה הכתיבה לאנשים להרגיש. שיריו הבהירו שמשחקי החיזור הישנים הם שקר, שלא צריכה להיות רכושנות או שימוש באחר כקביים לבעיות שלך.

ואז הגיעה שנת 1965. בפסטיבל ניופורט הטראומטי של אותה שנה, דילן עלה לבמה עם גיטרה חשמלית ולהקת ליווי. הקהל, שחש נבגד, שדילן "מכר את עצמו" למוזיקת הפופ חסרת המחשבה, הגיב בשריקות בוז צורמות. הם טעו, ובגדול. דילן לא מכר את עצמו, הוא הפך את הרוק'נ'רול למדיום יצירתי, לצורת אמנות – וכמו תמיד, הוא הוביל את הדרך. תוך שנתיים, כולם התיישרו והבינו שיש עתיד יצירתי לרוק.

אבל באותו רגע בניופורט, הקהל שאג בזעם. הם רצו להחזיק אותו מאחור, שישיר את מה שהם רוצים, במקום את מה שהוא מאמין בו. הם היו צריכים לדעת טוב יותר. דילן ירד מהבמה, ולבסוף חזר, נושא את הגיטרה האקוסטית הישנה שלו. הקהל פרץ בתשואות – הם חשבו שכפו עליו להיכנע. רגעים ספורים לאחר מכן, הם גילו כמה טעו. דילן הביט בהם, ושר להם שהכל נגמר, בייבי בלו. המסר היה חד וברור: המשחק נגמר.

אלו היו השנים שבהן דילן הוכיח את עצמו, כפי שעשה שוב ושוב לאחר מכן, כמחדש אמיתי בעל השפעה ועוצמה שאין להן מתחרים. הוא לקח אלף פיסות וחתיכות מהמורשת העממית של אמריקה – את צורת הבלדה הסיפורית, את ההגשה הקשוחה ממוזיקת ההרים, את המבנים ממוזיקת הקאובויז ואת יסודות הבלוז – והשתמש בהם כדי ליצור משהו מהפכני וייחודי לחלוטין.

הוא נתן את כל האנרגיה היצירתית המדהימה שלו לדור שלפעמים שרק לו בוז ולפעמים הריע, אבל תמיד מצא את עצמו מושפע עמוקות מניפוץ הגבולות שדילן השיג, מהיושרה והנחישות ששמר עליהן מול כל הלחצים, ובעיקר, מהתודעה החדשה שהוא עזר לעצב, ניסח בבהירות, וגיבש בכוחות עצמו. זמן רב אחרי שחשיבותם של כל האחרים תתפוגג ותישכח, חשיבותו של בוב דילן תישאר ברורה ומוחשית.