ריצ'רד הקטן - אמן רוק'נ'רול גדול. הנה הסיפור שלו

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

א - וופ - בופ - א - לו - בופ - א - וופ - באם - באם!

קראו לו ריצ'רד פנימן, אבל הוא היה ידוע יותר בשם ריצ'רד הקטן, כששילב בלהט את הצעקות הקדושות של הכנסייה השחורה והצלילים המחוספסים של הבלוז כדי ליצור כמה מצלילי הרוק'נ'רול הראשונים והמשפיעים בעולם. ריצ'רד הקטן בהחלט היה משהו אחר. היה לו את הברק והבזק שלצדם אלביס פרסלי נראה ממש איטי. רוק'נ'רול היה מוזיקה גברית חסרת מחסומים בימיו הראשונים, אבל ריצ'רד הקטן הציג תמונה שונה מאוד על הבמה ואהב לומר, בשנים מאוחרות יותר, שאם אלביס היה מלך הרוק'נ'רול, אז הוא ללא ספק המלכה.

היה לו קול מהיר יותר מרכבת מאקספרס, ללא אפשרות לחיקוי מוצלח והוא ידע להתלבש באופן בולט מאד. כן, אם תביטו בפרינס, תבינו שמבחינת מראה - מישהו היה שם בדיוק לפניו, הרבה שנים קודם לכן. כן, ריצ'רד הקטן חולל מהפכה ענקית.

"המצאתי את הכינוי שלי כי בזמנו היו להם אסתר הקטנה, ווילי ג'ון הקטן, וולטר הקטן. כולם השתמשו בתואר 'קטן' כי גם כך רוב האנשים נהגו לקרוא לי 'פני-מן' ואף אחד לא היה אומר 'פנימן', כי הם לא יכלו לבטא את שמי. דבר נוסף - המשפחה שלי לא הסכימה למה שאני עושה, והרגשתי שאם לא אשתמש בשם האמיתי שלי, אנשים לא יידעו שאני חלק מזה. לא רציתי לפגוע בהם. מוזיקה לא זכתה לכבוד אז במשפחתי".

שנים לאחר מכן הפך ריצ'רד הקטן לצל חיוור - חיקוי של עצמו, מלביש את הלהקה שלו בצבע אפור ומאבד קשר עם הקהל כמעט בכל פעם. הוא זרק פעם את ג'ימי הנדריקס מהלהקה שלו כי לבש חולצות צבעוניות עזות ועשה דברים שגנבו את אור הזרקורים - "אה, כן, ג'ימי הנדריקס. הוא היה נגן הגיטרה שלי, ולא ידענו שהוא יכול לנגן עם הפה שלו. לילה אחד שמעתי את הקהל צועק וצועק לעברו! חשבתי שהם צועקים עלי. אבל הוא היה שם מנגן בגיטרה עם הפה. הוא לא עשה את זה שוב, כי דאגנו שהאורות לא יידלקו יותר על האזור הזה שלו".

אבל הייתה תקופה בה הוא היה הגדול ביותר - כדור אנרגיה חסר מעצורים. הוא התעמק במעיינות מוזיקת הגוספל והבלוז, חבט בפסנתר בזעם וצרח כאילו נלחם על חייו, כשהוא מעלה את רמת האנרגיה בכמה דרגות ויוצר משהו שלא ממש דומה לכל מוזיקה שנשמעה קודם לכן - היה זה משהו חדש, מרגש ואף מסוכן. "הוא פשוט פרץ לבמה מכל מקום, ולא היית יכול לשמוע שום דבר מלבד שאגת הקהל", סיפר מפיק התקליטים והמעבד אייץ' בי בארנום, שניגן סקסופון עם ריצ'רד הקטן בתחילת הקריירה שלו.

הלהיט האמריקאי הראשון של ריצ'רד הקטן היה 'טוטי פרוטי' בשנת 1955 וכמו הטעם הפופולרי ההוא של הגלידה, כך היה טעים ומרענן השיר החדש הזה. ריצ'רד הקטן כתב אותו כאשר עבד כמדיח כלים במסעדה בתחנת אוטובוס בעיר הולדתו מייקון, ג'ורג'יה. הוא אמר לרולינג סטון: "לא יכולתי לדבר עם הבוס שלי. הוא נהג להחזיר לי את כל הסירים האלו לרחצה, ויום אחד אמרתי 'אני חייב לעשות משהו כדי למנוע מהאיש הזה להחזיר לי את כל הסירים האלה כדי לשטוף'. אז אמרתי, 'אוואפ בופ א לופ בופ א וופ באם באם - תעיף אותם החוצה!'. כך כתבתי את 'טוטי פרוטי' במטבח המסעדה. הרבה מלהיטיי העתידיים כתבתי שם". "טוטי פרוטי" היה שיר מיני מדי שהשחורים הבינו היטב אך הלבנים לא ידעו באמת במה מדובר.

שיר זה היה, כאמור, הלהיט הראשון שלו, אך ההצלחה שלו הייתה רחוקה מלהיות מיידית. הקלטותיו הראשונות היו בשנת 1952 עבור חברת התקליטים RCA והן היו כישלונות. בשנה הבאה הוא עבר לחברה אחרת וגם בה לא זכה להצלחה. נקודת המפנה הייתה כשלמקום בו מכר משקאות במייקון הגיע להופיע הזמר לויד פרייס. ריצ'רד ביצע מול לויד את טוטי פרוטי וזה מיהר להמליץ עליו לחברת תקליטים אחרת. אותה חברה לקחה את הזמר שחום העור לשורותיה, טוטי פרוטי הוקלט בשנת 1955, יצא כתקליטון והפך להיט ענק.

השיר הזה הציג את צרחת ה- WHOOOOO המפורסמת של ריצ'רד הקטן וגם את הצעקה הגדולה AAAAHHHH אותה הוא שר, רגע לפני סולו הסקסופון של לי אלן. לצעקה של ריצ'רד הייתה מטרה מעשית: להודיע ​​לאלן מתי להתחיל לנגן.

ריצ'רד הקטן: "כשבאתי לראשונה, מעולם לא שמעתי על רוק'נ'רול. שמעתי רק את אלמור ג'יימס, מאדי ווטרס, סוני בוי וויליאמסון, רות' בראון ורוי בראון. זה היה בלוז. פאטס דומינו באותה תקופה לא ניגן אלא שר בלוז נמוך. כשהתחלתי לשיר רוק'נ'רול, שרתי את זה הרבה זמן לפני שהצגתי את זה לציבור, כי פחדתי שהם לא יאהבו את זה. מעולם לא שמעתי אף אחד עושה את זה, ופחדתי. קיבלתי השראה ממאהליה ג'קסון, רוי בראון ומקבוצת גוספל בשם קלרה וורד וזמרי המחלקה כמו גם בחור בשם האח ג'ו מיי. קיבלתי את הצעקה שאתם מכירים ממני - "וו-או-או-הו" - מאישה בשם מריון וויליאמס. והדבר הזה שאתם שומעים אותי עושה - 'לוסיל- אה' - קיבלתי את זה מרות' בראון שנהגתי לאהוב את הדרך שבה היא שרה. חיברתי הכל ביחד. אני באמת מרגיש מעומק הלב שאני הממציא של הרוק'נ'רול. אם היה מישהו אחר, לא ידעתי עליו, לא שמעתי אותו. אז אני אומר שאני האדריכל של כל הסיפור".

הוא סיפר בשנת 1999: "ההישג הגדול ביותר שלי היה 'טוטי פרוטי'. זה הוציא אותי מהמטבח. הייתי שוטף כלים בתחנת האוטובוס, הרווחתי 10 דולר לשבוע בעבודה של 12 שעות ביממה, ו'טוטי פרוטי 'היה ברכה וגם שיעור. אני מודה לאלוהים על 'טוטי פרוטי'..". בקושי אפשר היה לתפוס את המילים בשיר הזה, ובאמת בהתחלה נראה שאלו היו רק מילות ג'יבריש. אבל הייתה לזה משמעות לכל מי שרצה להבין. כאן הייתה שפה פרטית שלא הובנה כלל לאנשים מרובעים. כאן הייתה שפת הרוק'נ'רול!

המראה שלו היה שערורייתי כמו המוזיקה שלו. תסרוקת מבריקה גרמה לראשו להיראות גדול יותר ממה שהיה בפועל, והבעות הפנים שלו נעו בין אימה ושלווה כשעיניו הסתובב תמיד כמו גולות כהות ולבנות. מעל שפתו העליונה הוא טיפח שפם כל כך דק שאולי ניתן היה לצייר אותו בעיפרון חד. היה קשה להאמין שהוא אמיתי. אבל כן, הוא היה אמיתי! וכבשנת 1956 יצא הסרט DON'T KNOCK THE ROCK - בסצנה שבה הוא מופיע על הבמה, ופורץ קרב אגרוף על רחבת הריקודים שהופך לקטטה המונית, זה היה ברור שריצ'רד הקטן הוא תופעה. "לא שתיתי ולא עישנתי באותו זמן. לא לקחתי שום סמים או כלום. המוזיקה הדליקה אותי".

הוא הגיע אז גם להופעות בבריטניה. זה במסגרת מופעי החבילות האלו עם רבע שעה להפגיז את הלהיטים שלך - או חצי שעה אם היה לך מקום גבוה ברשימת האמנים - ובכל מקום זה היה עם ליווי ההרכב הבריטי SOUNDS INCORPORATED. הוא לא גרם למריבות, אבל הוא היה די פרוע גם ככה. מספיק שישיר את RIP IT UP או LUCILLE ומיד הקהל היה קם וקופץ וצועק וצורח - ואז הוא היה מוסיף עוד קצת פלפל, אחר כך עוד, ואז עוד קצת. הוא לא טרח לשבת על שרפרף הפסנתר: במקום זה הוא היה עומד הרחק מהקלידים, פניו אל האודיטוריום, מטלטל את ידיו למעלה ולמטה לצד אחד. ואז, ללא צורך באקורד מדויק, הוא היה מעלה רגל אחת ודופק אותה על הקלידים.

בשלב הזה הוא כבר נטף זיעה במפלים, אז הוא ניער את הז'קט שלו ושלף אותו מגופו. הקהל צעק ושרק. ואז הוא פתח את הכפתור של החולצה שלו וקרע אותה ממנו - כדי שיראו שהוא במצב טוב פיזית, חום וסקסי עם הזיעה הנוצצת. הוא נראה כאליל. הלהקה עדיין ניגנה בשצף קצב, בשלב זה מזיעה בעצמה וריצ'רד לא הניח - מה שלא יהיה, הוא קרע את הגרון והריאות שלו לגזרים וניצח את הבמה. מה הלאה, ריצ'רד? לטפס על הפסנתר, חוטי מיקרופון נגררים עמו, לשיר ולצעוק ולהשתגע קצת יותר שם למעלה! ואז לקפוץ... אבל הוא נפל, התמוטט, הוא לא יכל לקום! המוזיקה נחנקה ונפסקה, עוזרים מיהרו לבמה עם חלוקים ומגבות וכל מיני דברים. וואו, הוא באמת הביא את עצמו לזה, הוא פשוט השתגע וצלל היישר לתוך האדמה. למה הם לא שמים את הבחור המסכן על אלונקה או משהו במקום רק לשים עליו מגבת? זאת לא דרך לטפל בבחור שכמעט מת או נפל לתרדמת או מחוסר הכרה לכל הפחות. אבל פתאום נשמעה צרחה אדירה - "אוווווווו!!!!" וריצ'רד קם פתאום על רגליו, דחף את כל מי שהיה מסביבו והזניק את הקהל לשלב גבוה יותר ברמת הריגוש.

אפילו ריצ'רד הקטן לא יכל היה לעקוב אחרי זה, אז הוא סיים את השיר ברגע שהוא יכל ואנשי הבמה דאגו להוריד את הווילון. כמובן שהוא נקרא לצאת שוב לבמה אחרת אף אחד לא הולך הביתה. אז הוא עשה זאת,

עטוף בחלוק לבן גדול כמו מתאגרף בזירת אגרוף והרים את זרועו לבשר שזה נגמר. ריצ'רד הקטן היה פשוט הטוב ביותר.

ההשפעה של ריצ'רד הקטן הייתה גם חברתית. "תמיד חשבתי שהרוק'נ'רול מאחד את הגזעים. במיוחד בדרום, איפה שאתה רואה את המחסומים, כשכל האנשים האלו שחשבנו ששונאים אותנו אבל הם מראים את כל האהבה הזו עם המוזיקה".

אם איחוד קהלים של שחורים ולבנים היה נקודת גאווה עבור ריצ'רד הקטן, זה היה סיבה לדאגה עבור אחרים, במיוחד בדרום ארה"ב. מועצת האזרחים הלבנה של צפון אלבמה פרסמה חרם על רוק'נ'רול בעיקר משום שהוא הפגיש אנשים משני הגזעים. עם הרבה תחנות רדיו תחת לחץ להרחיק מוזיקה שחורה מהאוויר, הגרסה הנקייה שהקליט הזמר פט בון, של "טוטי פרוטי", הייתה להיט גדול יותר מהמקור של ריצ'רד הקטן, שאמר: "אני מאמין שזו הייתה ברכה. אני מאמין שהגרסה שלו פתחה את הכביש המהיר ובלי זה היה לוקח קצת יותר זמן לקבל אותי בציבור. אז אני אוהב את פט בגלל זה. הוא עשה כמיטב יכולתו. אני חושב שהגרסה שלי הייתה הטובה ביותר, אבל הגרסה של פט בון הייתה בסדר. אני חושב שהוא נאלץ להקליט את זה. הוא היה בלדר ולא זמר רוק. אני מאמין שחברת התקליטים שלו ראתה שאם יקליט את זה, הוא יקבל יותר קהל".

נראה היה ששום דבר לא יכל היה לעצור את הדהירה של ריצ'רד הקטן לפסגה - עד שהוא עצר אותה בעצמו. הוא היה בשיא תהילתו כשעזב את ארצות הברית בסוף ספטמבר 1957 כדי להתחיל סיבוב הופעות באוסטרליה. הוא היה מותש, תחת לחץ כבד של מס הכנסה וזעם על שיעור התמלוגים הנמוך שקיבל מחברת התקליטים. בלי אף אחד שייעץ לו, הוא חתם על חוזה שנתן לו חצי סנט בלבד על כל תקליט שמכר. השיר "טוטי פרוטי" מכר חצי המון עותקים אבל הכניס לכיסו רק 25,000 דולר.

לילה אחד, בתחילת אוקטובר 1957, לפני 40,000 אוהדים בסידני, הייתה לו התגלות. "באותו לילה שלחה רוסיה את הספוטניק הראשון שלה. זה נראה כאילו כדור האש הגדול הגיע ישירות מעל האצטדיון בערך מאתיים או שלוש מאות רגל מעל ראשינו. זה הרעיד את דעתי. זה באמת הרעיד את דעתי. קמתי מהפסנתר ואמרתי, 'זהו. אני עוזב את השואו ביזנס כדי לחזור לאלוהים'...". לפי הסיפור, הוא כרת ברית עם אלוהים כשהוא היה בצרות והוא עמד במילה שלו כשהשליך תכשיטים שלו אל הים ועזב את הרוק'נ'רול. "לא, נהניתי להיות בסיבוב הופעות, אבל היה לי חלום רע. אני חושב שהחלום קצת הפריע לי, המחשבות קצת הרעידו את דעתי. החלום היה 'תתכונן לחיי נצח'. זה היה זה".

היה לו להיט משמעותי אחרון: GOOD GOLLY MISS MOLLY, שהוקלט בשנת 1956 אך לא שוחרר עד תחילת 1958. על הדמויות בשיריו הוא אמר לרולינג סטון: "הייתה מיס אן. היא הייתה גברת לבנה שעבדתי במועדון שלה במייקון. היא ובעלה, ג'וני, חיבבו אותי. הם היו טובים אליי כשהרבה אנשים לא. מאוד הערכתי אותם, אז כשהתפרסמתי, המצאתי שיר עליה. זה האדם האמיתי היחיד שעליו כתבתי שיר. שאר הדמויות בשיריי היו דמיוניות".

עד אז, הוא השאיר את הרוק'נ'רול מאחור והפך לאוונגליסט. הוא הסתפר, התחתן והחל להקליט מוזיקת ​​גוספל. במשך כל חייו, הוא נקרע בין כוח המשיכה של הדת הכנסייתית למשיכת הבמה.

"למרות שאני שר רוק'נ'רול, אלוהים עדיין אוהב אותי", אמר בשנת 2009. "אני זמר רוק'נ'רול, אבל אני עדיין נוצרי".

הוא פותה בחזרה לבמה בשנת 1962, ובמהלך השנתיים הבאות הוא הופיע באנגליה, גרמניה וצרפת וזכה לשבחים רבים. בין מופעי הפתיחה שלו היו הביטלס והרולינג סטונס, אז בתחילת הקריירה שלהם.

הוא המשיך לסיבוב הופעות, ללא הפסקה, בארצות הברית, עם להקה שכללה בזמנו את ג'ימי הנדריקס בגיטרה, לפני שזה הפך לאליל. והשאיר את מעסיקו לשעבר הרחק מאחור.

בשנת 1970, בה הנדריקס החזיר את נשמתו לבורא בגיל 27, בישר עיתון "עולם הקולנוע" הישראלי לקוראיו בידיעה הקטנה הזו: "האלבום החדש של 'מטוסו של ג'פרסון', שייצא לקראת חג המולד, יכלול פזמונים אחדים בהם משתתף ריצ'רד הקטן על פסנתר". הקוראים כבר דמיינו כיצד יישמע השילוב המוזר אך מבטיח הזה של אחת הלהקות היותר פסיכדליות עם אחד מעמודי היסוד של עולם הרוק'נ'רול.

בשנת 1970, החליף ג'ואי קובינגטון את ספנסר דריידן כמתופף הלהקה. הוא לא הסתפק במקומו כאוחז במקלות ומספק את הקצב, אלא רצה גם להיות חלק מכותבי השירים. אז הוא כתב כמה מנגינות שרצה להקליט עם חבריו ללהקה, ואחד מהם, כך הרגיש, התאים לכלול בו צלילי פסנתר בסגנון נגינתו של ריצ'רד הקטן. באופן מפתיע (או אולי לא), לא כל האחרים בלהקה הסכימו איתו.

זה קרה בסן פרנסיסקו, כשחברי הלהקה התכנסו באולפן כדי להקליט את השיר החדש של ג'ואי, BLUDGEON OF A BLUECOAT. ג'ואי כתב את זה כדי לציין את חייו של רובן סלייזר, עיתונאי מקסיקני-אמריקני שנהרג בגיל 42, במהלך צעדת מחאה שנערכה נגד מלחמת וייטנאם. סלייזר ישב בבר במזרח לוס אנג'לס כאשר המשטרה רדפה אחר אדם עם רובה, ירתה דרך הדלת לתוך אותו בר במיכל גז מדמיע והרגה את סלאזר. קובינגטון, אף על פי שמעולם לא היה פוליטי במיוחד, היה חדור מוטיבציה לאחר שקרא על האירוע, והבין שהלהקה תשמח להקליט שיר עם תוכן אקטואלי.

אולם שאר הלהקה הופתעה לגלות שקובינגטון אירגן על דעת עצמו נגן פסנתר אורח שייכנס לסשן, והיה זה לא אחר מאשר ריצ'רד הקטן האגדי.

לאף אחד מהשאר לא היה קשר עם חלוץ הרוק'נ'רול, אם כי סימנו טענו אותו כהשפעה מוקדמת. קובינגטון סבר שהשיר זקוק לפסנתר בסגנון ריצ'רד הקטן וחשב, 'מדוע לקבל חיקוי כשאפשר להשיג את הדבר האמיתי?' קובינגטון: "התקשרתי לחבר שלי, באמפס בלאקוול, שניהל אז את ריצ'רד הקטן, והוא אמר לי להתקשר לאמו של ריצ'רד. אז עשיתי כך, הצגתי את עצמי ואמרתי לה שברצוני לקבל את נגינתו של בנה בשיר שכתבתי. היא השיבה שתדבר איתו.

המשכתי לדבר איתה במשך חודשים ומאד התחבבתי עליה, כשיום אחד התקשר אליי ריצ'רד ואמר שישמח להגיע. הוא ביקש שאציין לו תאריך הקלטה וביקש להביא שניים מחבריו. ברור שהסכמתי". קובינגטון לא רצה שאורחו ירגיש פחות מאירוח דה-לוקס ודאג למזון עשיר באולפן, ביום ההקלטה. הבעיה שהוצאות הדבר הזה, כמו גם כרטיסי הטיסה, נשלחו לתשלום מטעם הנהלת הלהקה.

בסופו של דבר ההקלטה לא ראתה אור יום, באופן רשמי. קובינגטון כעס וחשב שהשאר לא אהבו את זה שהוא הביא לאולפן, ומבלי להתייעץ איתם לפני כן, דמות מן העבר הרחוק, בעוד הם רוצים להיחשב להקה מתקדמת.

בסיסט הלהקה, ג'ק קאסידי, אישר בהמשך: "אני אוהב את ריצ'רד הקטן. עדיין יש לי את האלבום הראשון שלו ונהגתי לראות אותו בקביעות בהופעות בתיאטרון הווארד שבוושינגטון. אבל לא הצלחנו להבין מדוע הוא היה שם באולפן איתנו. ומדוע ג'ואי בכלל הביא אותו. כן, זה דבר נהדר לעשות וכל זה, אבל אני חושב שהרגשנו אז שזה לא הדבר הנכון לעשות, כי אם אתה מתכוון להכין אלבום של ג'פרסון איירפליין, אתה לא אמור להביא את ריצ'רד הקטן. ג'ואי עשה פה טעות ברורה".

ריצ'רד הקטן חזר לבמה ונדמה היה שיישאר שם תמיד, אבל משהו לא טוב נכנס לחייו. אלכוהול וקוקאין החלו לחבל בנשמתו. "כן כן כן. האף שלי היה גדול מספיק כדי להכניס משאיות דיזל. שילמתי כמעט 10,000 דולר לחודש עבור קוקאין. הייתי בעניין. אכלתי את זה. הסנפתי את זה, הקפאתי כל מה שאפשר להקפיא. צרחתי וצעקתי. זו הייתה תקופה נוראית עבורי". בשנת 1977 הוא שוב פנה מהרוק'נ'רול לאלוהים. הוא החל להקליט שוב שירים דתיים ובפעם השנייה נעלם מאור הזרקורים. גלידת הטוטי פרוטי נמסה.

ולאוהבי להקת לד זפלין, הנה אנקדוטה מפיו: "ידעתם שהמנהל של לד זפלין היה הנהג שלי? פיטר גרנט היה הנהג שלי במשך כשלוש שנים! הייתי מתווכח איתו כל הזמן. ראיתי אותו במיאמי מאוחר יותר, והוא אמר: 'ריצ'רד הקטן, אני עשיר עכשיו. אני מיליונר. אתה רוצה שאני אקנה לך ארוחת ערב?' אמרתי, 'לא, פיטר'. הוא אמר: 'אני הולך לקנות את זה בכל מקרה. יש לי להקה בשם לד זפלין. אני לא צריך לסבול את ההתעללות שלך יותר'... גם סוני בונו היה מסיע אותי. זה לפני שהוא שר. זה היה בערך בשנת 1958. הוא עבד בחברת התקליטים שהקלטתי בה והם נהגו לשלוח אותו אליי".

וכן, אי אפשר היה להעלים עין מהעובדה שריצ'רד הקטן תעתע במיניות שלו. בספר שהוא הוציא הוא כתב דברים חריפים נגד הומוסקסואליות, אך לאחר מכן הוא אמר ברולינג סטון: "אני לא נגד זה. אני מאמין שאלוהים נותן לכל אדם בחירה. לכל אדם יש בחירה לעשות מה שהוא רוצה, רע או טוב, נכון או לא, שחור או לבן, עשיר או עני. רק אמרתי שמהמקום שאני עומד, הרבה אנשים חושבים דברים שונים בגלל איך שאתה נראה. יש אנשים שישפטו אותך, והם אפילו לא מכירים אותך. ניגנתי בפסנתר, לבשתי את פאת השיער, התאפרתי וכולם סיווגו אותי בלי לשאול אותי כלום".

"אני חושב שאם אלביס היה שחור, הוא לא היה גדול כמו שהוא. אם הייתי לבן, אתם יודעים כמה ענק הייתי? אם הייתי לבן, הייתי מסוגל לשבת על ראש הבית הלבן! הרבה דברים שהם היו עושים בשביל אלביס ופט בון, הם לא היו עושים בשבילי, כאדם שחור. זה כאילו שהם אפילו לא יתנו לי פרס מפעל חיים, ותראו את פול מקרטני. (מקרטני קיבל פרס מפעל חיים בטקס הגראמי). הייתי האדם המפורסם הראשון שהוא פגש אי פעם, האדם המפורסם הראשון שאי פעם נסע איתו. הם נותנים לו פרס על מפעל חיים, והם לא יעניקו לי. כן. אני פשוט לא מבין כמה דברים לפעמים. ישבתי שם מולו בטקס, והוא לא אמר כלום. זה עושה חשק לבכות. הם אפילו לא יזכירו אותי! הם לא נותנים לי כלום! זה מה שזה. הייתי בהלם. הייתי צריך לרוץ על הבמה ולעשות את אחד המשפטים המקוממים שלי ולומר, 'תקשיב, פול, בוא נודה בזה, עכשיו אתה יודע שאני זה שקנה ​​את ההמבורגרים שאכלת'. הייתי צריך לעשות את זה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.