הכוכב הגדול שלא זרח: הסיפור הבלתי ייאמן של ביג סטאר

יש להקות שמוכרות מיליוני אלבומים, ממלאות אצטדיונים וקונות איים פרטיים. ויש להקות כמו ביג סטאר. להקות שמוכרות בקושי עותקים שמספיקים כדי למלא ארגז של ירקות, אבל כל מי שקנה את העותק הזה – הקים להקה בעצמו. הסיפור שלהם הוא טרגדיה עטופה באקורדים של פאוואר-פופ מושלם, כישרון מתפרץ, אגו פצוע, תעשיית מוזיקה אטומה, ומעל הכל – טיימינג גרוע בצורה מדהימה.

לפני שביג סטאר הייתה בכלל רעיון במוחו הקדחתני של מישהו, היה את אלכס צ'ילטון. ילד פלא מממפיס, טנסי. בשנת 1967, כשהוא היה כולה בן 16, הוא כבר היה הסולן של ה-BOX TOPS. אתם מכירים את השיר THE LETTER? נו, בטח שאתם מכירים. זה שנפתח עם GIMME A TICKET FOR AN AEROPLANE. ובכן, צ'ילטון שר את זה. הסיפור מספר (ואנחנו אוהבים סיפורים עסיסיים) שצ'ילטון הגיע לאולפן מצונן, אחרי לילה של הוללות, שתייה ועישון סיגריות (בגיל 16, כן?). המפיק אמר לו לשיר את המילה AER-O-PLANE בשלוש הברות נפרדות וברורות. צ'ילטון, בקולו הצרוד והמחוספס שנשמע כמו של זמר נשמה שחור בן 40 ולא כמו של נער לבן מהפרברים, נתן ביצוע שנכנס להיסטוריה.

השיר הזה היה קצרצר – פחות משתי דקות! – מה שהפך אותו למושלם לרדיו, וללהיט מספר אחת בארה"ב. אבל צ'ילטון? הוא שנא את זה. הוא הרגיש כמו בובה על חוט. המפיקים שלטו בו, בחרו לו שירים, ואפילו לא נתנו לו לנגן בגיטרה. באחת ההופעות, כשהלהקה הגיעה לפילדלפיה, הם גילו שהם צריכים להופיע על גג של דוכן נקניקיות. המארגן לא האמין שהם הלהקה המקורית כי הוא ציפה ללהקה שחורה. צ'ילטון היה צריך לשיר את השורה הראשונה של THE LETTER כדי לשכנע אותו. אחרי כמה שנים של תסכול, סיבובי הופעות מתישים באוטובוסים מתפרקים, והרגשה שהוא "זונה של התעשייה", צ'ילטון שבר את הכלים. הוא רצה לעשות מוזיקה משלו. הוא רצה להיות כמו הביטלס.

בצד השני של העיר היה את כריס בל. אם צ'ילטון היה הילד הפרוע והציני, בל היה האנגלופיל הרגיש והאינטנסיבי. הוא היה אובססיבי לביטלס, לציוד הקלטה ולסאונד מושלם. הוא בילה שעות באולפני ARDENT בממפיס, לומד איך להשתמש בכל כפתור ופיידר בקונסולה. השניים נפגשו, ניגנו קצת, והקליק היה מיידי. צ'ילטון, שחזר מניו יורק אחרי ניסיון כושל לקריירת סולו (שבו הוא בעיקר הסתובב עם מוזיקאי פולק וניגן בגיטרה אקוסטית), היה זקוק לכיוון. בל היה זקוק לקול. יחד עם הבסיסט אנדי האמל והמתופף ג'ודי סטפנס, הם הקימו להקה.

אבל איך קוראים לתינוק? הם ישבו על המדרגות האחוריות של האולפן, עישנו משהו שמאלחש עצבים, והסתכלו לצד השני של הרחוב. שם, במלוא הדרו, עמד סופרמרקט מרשת מקומית ידועה. הלוגו היה כוכב ענק ולידו המילים: BIG STAR. אחד מהם אמר: "למה שלא נקרא ללהקה ביג סטאר?". כולם צחקו. ואז השתררה שתיקה. זה היה מושלם. אירוני, שאפתני, ואמריקאי לחלוטין. הם החליטו ללכת על זה, מבלי לדעת שהשם הזה יהפוך לנבואה המגשימה את עצמה בצורה הכי עקומה שאפשר – הם יהיו "כוכבים גדולים" רק בעיני המבקרים, ולא בעיני הקהל.

העבודה על האלבום הראשון, שזכה לשם היומרני RECORD #1, הייתה תהליך של קסם טהור מהול באובססיה. כריס בל היה המנוע. הוא רצה שהכל ישמע כמו בתקליט ABBEY ROAD. הם השתמשו בטריקים אולפניים משוגעים. סיפור מדהים מאותם ימים נוגע לטרי המנינג, טכנאי באולפן וחבר של הלהקה. הוא רצה צליל של תזמורת מיתרים, אבל לא היה להם תקציב לנגנים. הפתרון? מלוטרון.

אבל לא הכל היה ורוד. כריס בל היה אינטנסיבי להחריד. באחת החזרות בבית משפחת צ'ילטון הוויכוחים התלהטו. אנדי האמל, הבסיסט, העיר הערה שלא מצאה חן בעיני בל. בתגובה, בל – שהיה במצב רגשי לא יציב – פשוט התחיל לדמם על השטיח היקר של אמא של צ'ילטון. לא ברור אם זה היה מהאף או מפציעה עצמית, אבל האמל נזכר בזה בזעזוע: "הוא פשוט דימם על כל השטיח, ואני הצטערתי על כך".

ואז הגיע רגע המאסטרינג (השלב הסופי בהכנת התקליט). לארי ניקס, טכנאי המאסטרינג, עבד שעות כדי לגרום לאלבום להישמע מושלם. כריס בל, באקט של התלהבות יתר (או טירוף זמני), רצה לחרוט כוכב קטן על הוויניל, באזור הריק - היכן שהמחט מטיילת לכיוון המדבקה אחרי סיום השמעת הצד, מה שנקרא RUN OUT GROOVE. ניקס הזהיר אותו: "תיזהר, אל תהרוס את המאסטר". בל לא הקשיב, הפיל את כלי החריטה ישר על החריצים של המוזיקה, והרס את הצד כולו. ניקס רדף אחריו במסדרון בצעקות. הם היו צריכים להתחיל הכל מחדש.

בסוף האלבום יצא. הביקורות היו בשמיים. ברולינג סטון השתפכו. בבילבורד ניבאו גדולות. ומה קרה בחנויות? כלום. שום דבר. נאדה. למה? כי חברת התקליטים שלהם, "סטאקס" (שהיתה אגדת סול בפני עצמה), חתמה בדיוק על הסכם הפצה גרוע עם חברת "קולומביה". קולומביה לא הבינו מה זה הלהקה הלבנה הזו שמנגנת רוק בריטי בממפיס, והתקליטים פשוט לא הגיעו לחנויות. אנשים שמעו שיר ברדיו, רצו לקנות, והמוכר בחנות אמר "ביג סטאר? אין לנו מושג על מה אתם מדברים". זה שבר את ליבו של כריס בל.

הכישלון המסחרי ריסק את כריס בל. הוא נכנס לדיכאון עמוק. הוא הרגיש נבגד. השיא הגיע כשיום אחד הוא נכנס לאולפן ומחק (כן, מחק פיזית!) את סרטי ההקלטה של השירים החדשים שהם התחילו לעבוד עליהם לאלבום השני. אף אחד לא יודע בדיוק מה היה שם, אבל סופר שזה היה חומר מבריק שהלך לאיבוד לנצח. בל עזב את הלהקה. הוא ניסה להתאבד, אושפז, ואחר כך ניסה קריירת סולו מדשדשת (שנתנה לנו את I AM THE COSMOS המצמרר, שיר שנשמע כמו קריאה לעזרה מהחלל החיצון). הוא מת בתאונת דרכים טראגית ב-1978, בגיל 27 בלבד, כשהוא התנגש בעמוד טלפון עם מכונית הספורט הקטנה שלו. הטרגדיה שלו היא הצל האפל שמרחף מעל כל ההיסטוריה של הלהקה.

אחרי שבל עזב, הביטלס של ממפיס הפכו לשלישייה. צ'ילטון, האמל וסטפנס חשבו לוותר. אבל אז, במאי 1973, קרה נס קטן. בממפיס התקיימה "ועידת כתבי הרוק הלאומית". זה היה בעצם תירוץ לחבורה של עיתונאי מוזיקה משועממים להגיע לממפיס, לאכול ברביקיו, להשתכר בסיור במבשלה של בירה, ולראות הופעות בחינם. ביג סטאר עלו לבמה במועדון "לפייאט". ההופעה הייתה מחשמלת. הם ניגנו כאילו החיים שלהם תלויים בזה. הקהל, שהיה מורכב מהאנשים הכי ציניים בתעשייה, יצא מגדרו. בקבוקי בירה רקדו על השולחנות מרב ווליום. באותו רגע, הם החליטו להמשיך ולהקליט את האלבום השני.

האלבום השני, RADIO CITY, היה כבר האלבום של אלכס צ'ילטון. הסאונד נהיה מחוספס יותר, ישיר יותר. אבל גם כאן לא חסרו שערוריות. העטיפה האייקונית של האלבום (צילום של נורה אדומה בתקרה, שצילם הצלם וויליאם אגלסטון) הסתירה סוד קטן. אם מסתכלים טוב בפינה הימנית התחתונה של התמונה, אפשר לראות חלק מפוסטר שהיה תלוי על הקיר. הפוסטר הזה הציג... ובכן... תנוחות סקס שונות. בחברת התקליטים הזדעזעו ורצו לגנוז את העטיפה. אבל אז ג'ון קינג (מנהל השיווק של "ארדנט") הלך למשרדים של חברת "סטאקס", נכנס לאחד המשרדים וראה בדיוק את אותו פוסטר תלוי על הקיר שם! זה סגר את הדיון. העטיפה נשארה כמו שהיא. והתקליט" ענקקקק!

אם שני האלבומים הראשונים היו פופ מלודי, האלבום השלישי (שנקרא לפעמים THIRD ולפעמים SISTER LOVERS) היה קריסת עצבים מוקלטת. השם SISTER LOVERS הגיע כבדיחה פנימית, כי צ'ילטון וג'ודי סטפנס (המתופף) יצאו באותו זמן עם שתי אחיות.

ההקלטות היו כאוטיות ברמה אחרת. המפיק ג'ים דיקינסון תיאר את האווירה כהתפרקות החומר. צ'ילטון היה שקוע עמוק בתוך אלכוהול וסמים. הוא איבד עניין בלהיות מקצועי. הוא רצה להרוס הכל. בשיר HOLOCAUST הוא מנגן בפסנתר בצורה שנשמעת כאילו הידיים שלו בקושי מצליחות לזוז. זה אחד השירים הכי מדכאים וכנים שנכתבו אי פעם. המילים מתארות אישה (כנראה החברה של צ'ילטון) שנהרסת על ידי סמים ודיכאון.

האלבום הזה היה כל כך מוזר ומטריד, שאף חברת תקליטים לא רצתה להוציא אותו במשך שנים. ג'רי וקסלר, המפיק, שמע את הקלטות ואמר: "המוזיקה הזו גורמת לי להרגיש מאוד לא בנוח". וזו כנראה הייתה המחמאה הכי גדולה שצ'ילטון יכול היה לקבל.

בשלב מסוים, הלהקה (בגלגול מאוחר יותר) יצאה לסיבוב הופעות קצר. זה היה אסון מתגלגל. כשהם הגיעו לקיימברידג', מסצ'וסטס, הם גילו שהוואן שלהם – עם כל הציוד, הגיטרות והמגברים – נגנב. פשוט נעלם. הם נאלצו לשאול ציוד מלהקה אחרת כדי להופיע. בניו יורק, הם התאכסנו במלון גרמרסי פארק. צ'ילטון, בניסיון כושל להיות כוכב רוק פרוע נוסח להקת המי, ניסה להרים את הטלוויזיה בחדר כדי לזרוק אותה מהחלון. הבעיה? הטלוויזיה הייתה מחוברת בברגים לשולחן. צ'ילטון כמעט חטף בקע בניסיון להרים אותה, ולבסוף ויתר והתעלף על המיטה אחרי ששתה בקבוק וויסקי כי הוא שמע שלו ריד אוהב וויסקי.

ביג סטאר התפרקה בקול דממה דקה באמצע שנות ה-70. צ'ילטון עבר לניו יורק, הסתובב במועדון ה-CBGB, ניגן פאנק, הפיק את ה-CRAMPS, ובסופו של דבר עבר לניו אורלינס ושטף כלים במסעדות כדי להתפרנס. הוא הפך לסרבן תהילה מקצועי. כשמעריצים היו באים אליו ואומרים לו כמה האלבומים של ביג סטאר שינו את חייהם, הוא היה מסתכל עליהם ואומר: "באמת? אני חושב שהם די גרועים".

אבל העולם חשב אחרת. בשנות ה-80, להקות התחילו להלל את ביג סטאר. בסופו של דבר, בשנות ה-90, הלהקה זכתה לתחייה. השיר IN THE STREET מהאלבום הראשון הפך (בביצוע של להקת CHEAP TRICK) לשיר הפתיחה של הסדרה המצליחה "מופע שנות ה-70". פתאום, מיליוני ילדים שרו שיר שנכתב על ידי כריס בל ואלכס צ'ילטון בממפיס ב-1972. הצ'קים התחילו להגיע, וצ'ילטון, בדרכו הצינית, אמר שזה הדבר הכי טוב שקרה לו.

ביג סטאר הייתה הלהקה שהיה לה הכל – שירים מדהימים, מראה נכון, וכישרון אינסופי – הכל, חוץ ממזל. הם היו הגשר בין הביטלס של הסיקסטיז לבין האינדי-רוק של שנות ה-90. לפעמים, הכישלונות הכי גדולים בזמן אמת הופכים להצלחות הכי גדולות בפרספקטיבה של ההיסטוריה. ואם אתם עדיין לא מכירים אותם, תעשו לעצמכם טובה: לכו תשמעו את תקליט הבכורה שלהם. זה הדבר הכי טוב שתעשו היום. רק תיזהרו לא לנסות לחרוט כוכבים על התקליט, טוב?