הכסא הקר של אמרסון לייק ופאלמר

ב-27 בספטמבר בשנת 1994 יצא האלבום IN THE HOT SEAT של אמרסון, לייק ופאלמר. עם אצבעות משותקות, מפיק פופ עקשן ושיר נאשוויל הזוי: הסיפור הבלתי ייאמן מאחורי התרסקות הכיסא הלוהט של ELP.

רק שנתיים קודם לכן, ב-1992, הם חזרו בקאמבק מעודד למדי עם האלבום BLACK MOON והוכיחו בסיבוב הופעות עולמי שלדינוזאור הוותיק עוד נשארו שיניים חדות. לכן, שנת 1994 הייתה אמורה להיות שנת חגיגה עבור מעריצי הרוק המתקדם. שלישיית העל הזו חזרה לאולפן כדי להקליט אלבום חדש, כשהתקווה הייתה לקבל המשך ישיר לפאר של ימי הזוהר. הציפיות היו בשמיים, אך מה שהתרחש מאחורי הקלעים היה סערה מושלמת של בעיות רפואיות, לחצים מסחריים, מאבקים אישיים ופשרות אמנותיות כואבות. התוצאה הייתה אלבום שנחשב עד היום לאחת מנקודות השפל בקריירה המפוארת של הלהקה, וסיפורו הוא שיעור מאלף על מה שקורה כשכוחות השוק מנסים לאלף מפלצת רוק פרוגרסיבית שרגילה לבלוע תזמורות סימפוניות שלמות לארוחת בוקר.

אבל... זאת אם משווים את האלבום הזה ליצירות עבר מפוארות של הלהקה. אז, כמובן, הכיסא הזה אינו לוהט אלא כיסא קר כאבן. כשאני מצליח לא לחשוב על TARKUS או TRILOGY, אז מה שנשמע לי שקרה כאן זה שהחבר'ה סוף סוף השלימו עם גיל הזקנה והתמקמו לתוכו בנחת באופן יחסי. אבל לא פעם הנגינה נשמעת קשה ומאולצת. פעם נשמעו חברי הלהקה מנגנים בלהיט אמיתי. פה? איזה להט ואיזה נעליים?

האתגר הראשון והמשמעותי ביותר היה מצבו הבריאותי המתדרדר של המאסטרו, הקלידן קית' אמרסון. האיש שאצבעותיו רקדו על הקלידים במהירות ובדיוק על-אנושיים, מי שבימי הזוהר של שנות השישים והשבעים נהג להתאגרף עם אורגני האמונד, לתקוע בהם פגיונות שקיבל מלמי קילמיסטר מימיו כסבל ציוד בלהקת THE NICE, ולנגן בפסנתר כנף שהסתחרר באוויר ב-360 מעלות, סבל מנזק עצבי חמור בעצב האולנרי של ידו הימנית. האצבעות הרביעית והחמישית שלו פשוט סירבו להגיב והתכווצו. הניתוח שעבר לשחרור הלחץ העצבי הותיר אותו פגוע ומיוסר בדיוק כשהחלו ההקלטות באולפני GOODNIGHT LA בקליפורניה.

הווירטואוזיות שאפיינה אותו פינתה את מקומה למאבק מתסכל. הוא נאלץ להקליט קטעים מורכבים המיועדים ליד ימין באמצעות ידו השמאלית בטכניקת אוברדאבינג מייגעת, להקליט תו אחרי תו בקצב איטי ולהיעזר בסיקוונסרים ממוחשבים, מה שהוביל באופן טבעי לנוכחות קלידים מאופקת ומוגבלת בהרבה מבעבר. עבור אשף מקלדות גאה שהרגיל אותנו למפלי צלילים מטורפים ביצירות כמו TARKUS ו-BRAIN SALAD SURGERY, זו הייתה השפלה פיזית ונפשית שריסקה את רוחו. בספרו, גרג לייק נזכר בכאב: "הפרוגנוזה להחלמה לא נראתה טובה". אז האלבום הזה הוא בעיקר חלון ראווה עבור לייק: אמרסון המנותח לא נכנס כאן לסולואי פסנתר ארוכים או לאלתורי סינטיסייזר אינסופיים - מה שלא אומר שהאלבום משולל לחלוטין מעבודת קלידים; היא פשוט הרבה יותר מאופקת ומרוסנת.

אך כאילו לא די בכך, גם המתופף קרל פאלמר סבל מבעיות משלו. הוא פיתח את תסמונת התעלה הקרפלית, בעיה נפוצה בקרב מתופפים הגורמת לחוסר תחושה ונוקשות באצבעות. פאלמר, מתופף-על אתלטי ועוצמתי שבעבר הרעיד אצטדיונים והוביל את מקצבי הפיוז'ן המהירים של הרוק, סבל מכאבי תופת בשני שורשי כפות הידיים ואיבד את התחושה באצבעותיו במהלך הנגינה. בניגוד לבעיה של אמרסון, מצבו של פאלמר היה פתיר באמצעות ניתוח, שאותו נאלץ לעבור בשתי ידיו, אך בזמן אמת, שניים משלושת עמודי התווך של הלהקה היו פגועים פיזית.

תחשבו על האבסורד: הלהקה שהגדירה מחדש שרירנות מוזיקלית ואנרגיה מתפרצת נראתה פתאום כמו מחלקה אורתופדית שיקומית, כשגרג לייק נותר השריד הבריא היחיד בהרכב, אם כי גם קול הבריטון הקטיפתי והמופלא שלו כבר נשמע הרחק ממה שיצא ממנו בעבר וגרם להמונים להתאהב בו. נראה שהוא עשה שלום אמיתי עם הקול החדש שלו. הוא אפילו לא מנסה לגרום לו להישמע כמו בימים ההם, אלא מחפש סגנון ווקאלי חדש, ולפעמים זה עובד! לפעמים לא...

מעל כל אלה ריחפה העננה של חברת התקליטים החדשה שלהם, VICTORY MUSIC, שהוקמה על ידי פיל קרסון, בכיר לשעבר בחברת ATLANTIC RECORDS. בשנות התשעים, עולם המוזיקה נשלט על ידי הגראנג' והרוק האלטרנטיבי. להקות כמו נירוונה, פרל ג'אם וסאונדגארדן שלטו בערוץ MTV וברדיו, ודינוזאורי פרוג עם יומרות קלאסיות נתפסו פתאום כמו מוצג מוזיאוני שאבד עליו הכלח. יצירות רוק מתקדם ארוכות ומורכבות נחשבו לנחלת העבר. החברה לחצה על הלהקה לייצר להיטים, משהו שיתאים לקהל העכשווי.

כדי "לייעל" את הסאונד, גויס המפיק קית' אולסן, שנודע בעבודתו עם אמנים מלודיים ונגישים יותר כמו פליטווד מאק, כמו גם הפקות עתירות פלטינה ומלוטשות עבור ווייטסנייק, פורינר וסקורפיונס. הגישה המסחרית של אולסן התנגשה חזיתית עם הנטייה של ELP לניסויים שאפתניים ועיבודים מורכבים, והמתח באולפן היה בלתי נסבל. אולסן רצה נוסחת רדיו אמריקאית של AOR – בתים פשוטים, פזמונים קליטים וסולואים קצרים שלא יבהילו אף מאזין – בדיוק ההפך ממקצבים מפותלים של שבע-שמיניות וקטעי באך מסחררים. פאלמר התלונן באותה תקופה: "קשה לנו מאוד לשבת ולנסות לכתוב משהו מסחרי". אבל מבחינת שוחרי הפופ המלוטש, זו בדיוק הייתה נקודת החוזק כי האטרקציה המרכזית כאן היא השירים. ברור שזה לא רוק מתקדם, לפחות מבחינתי, וכל מי שחשבו ש-ELP באמת עומדים לשחזר כאן את היצירות הסימפוניות של ראשית שנות השבעים – מוטב שיוותרו על הרעיון כבר עכשיו. זהו פופ מוצק, משהו שמזכיר מאוד את ג'נסיס בהנהגת פיל קולינס בשיא תפארתם - אבל בלי הכריזמה של ג'נסיס.

הפתרון של אולסן וחברת התקליטים למבוי הסתום היה אולי המעליב מכולם: הם גייסו צבא קטן של כותבי שירים חיצוניים כדי "לעזור" ללהקה. תארו לעצמכם: החבורה שיצרה את KARN EVIL 9 ואת TRILOGY נאלצת לקבל סיוע משכירי עט כאילו מדובר בלהקת בנים מתחילה! אולסן עצמו לקח קרדיט על כתיבת ארבעה שירים, ושותפיו השונים השלימו את המלאכה. הוא הנחית באולפן כותבים כמו ביל ריי, מומחה לרוק מלודי ולפסקולים הוליוודיים, שהיה שותף לכתיבת רצועות פופ-רוק גנריות כמו CHANGE ו-THIN LINE שנשמעו כמו חיקוי עייף של להקת SURVIVOR. השיא המגוחך הגיע בשיר GIVE ME A REASON TO STAY, שנכתב במלואו על ידי סטיב דיימונד וסם לורבר – צמד כותבי פופ מנאשוויל שעבדו עם שינה איסטון וכוכבי קאנטרי, ללא שום מעורבות של אף אחד מחברי הלהקה בכתיבה! התוצאה הייתה טשטוש כמעט מוחלט של הזהות המוזיקלית הייחודית של ELP.

אחת הקורבנות הגדולות ביותר של הגישה הזו הייתה גרסה שאפתנית לשיר של בוב דילן, THE MAN IN THE LONG BLACK COAT, מתוך תקליטו OH MERCY משנת 1989 (שבמקור הופק על ידי דניאל לנואה באווירה אפלה ומכשפת). אמרסון, שהוקסם מהשיר, ראה בו בסיס ליצירת קונספט ארוכה. הוא הלחין ועיבד קרוב לעשרים דקות של מוזיקה סביב השיר, בסגנון האפוסים המפוארים של פעם כמו PIRATES. אך הרעיון נתקל בהתנגדות. אולסן רצה רק את התסריט ולא את הסרט כולו. בנוסף, שאר חברי הלהקה חששו שכל התמלוגים על יצירה ארוכה כל כך יילכו לדילן. בסופו של דבר, אמרסון נכנע, והקונספט האהוב עליו נקרע לגזרים וקוצץ באכזריות לבלדת רדיו מקוצרת בת ארבע דקות בלבד.

חלק מהמוזיקה העודפת הפכה, בעזרתו של אולסן, לשיר ONE BY ONE, שבו הולחמו קטעי לחן שאמרסון ייעד במקור ליצירת המופת הדילנית שנגנזה. לא יודע... הסאונד של האלבום הזה קשה לבליעה עבורי. באמת שניסיתי להקשיב לזה. נשבע לכם. הצלילים המכניים לא מקובלים עליי. מדובר בצלילים שנשמעים כמו משהו שלהקת פופ מיומנת הייתה זורקת לפח. איפה ההאמונד הבשרני של תחילת הסבנטיז? איפה התופים האורגניים ולא הצליל המוגזם הנוראי הזה? וגיטרת הבס נשמעת כמו משהו שבכלל יוצא מקלידים. מה לעזאזל קורה פה?

במקביל לקשיים באולפן, חייו האישיים של אמרסון התפרקו. שנת 1993 הייתה שנת אסון עבורו. בעיות כלכליות חמורות, שנבעו מהסדרי מס בעייתיים משנות השבעים, צפו ועלו. בנק ברקליס תבע ממנו החזר הלוואה של 145,000 ליש"ט, ונאסר עליו לשמש כדירקטור בחברה שלו למשך שבע שנים. הוא נאלץ למכור את אחוזת טיודור המפוארת בסאסקס, ביתו במשך למעלה מעשרים שנה, שבה שכן אולפן ההקלטות הביתי האגדי שלו ואוסף הקלידים היקר ללבו, מה שהיווה מכה אנושה לנפשו. זמן קצר לאחר מכן, הוא ואשתו נפרדו. נקודת שפל נוספת הגיעה כשהתארח בתוכנית הרדיו של הווארד סטרן, רק כדי לספוג עלבונות והשפלות מהמנחה הידוע לשמצה, שבמקום לדבר על מוזיקה וגאונות קלידנית, בחר לחטט בסדינים המלוכלכים, בגירושין המכוערים ובחובותיו המעיקים של אמרסון בשידור חי מול מיליוני מאזינים. זו פשוט הייתה תקופה קשה להפיק אלבום.

למרות הכול, גרג לייק טען במבט לאחור כי באלבום היו כמה פנינים קטנות של יצירה. השיר הבולט ביותר הוא DADDY, בלדה קורעת לב שלייק כתב בעקבות צפייה בתוכנית AMERICA'S MOST WANTED, שסיקרה את היעלמותה של הילדה שרה אן ווד בת ה-12 שנחטפה באוגוסט 1993 כשרכבה על אופניה לביתה, דקות ספורות לאחר שיצאה מלימודי יום ראשון בכנסייה. גרג לייק, שהיה בעצמו אב לבת, ראה את תמונתה בטלוויזיה, הזדעזע עד עמקי נשמתו ומירר בבכי מול המסך. לייק, שהתרגש עמוקות מסיפורו של האב, כתב לו מכתב אישי ומרגש והחליט להוציא את השיר כסינגל צדקה. השיר, המסופר מנקודת מבטו של האב המחפש את בתו, נמנע מסנטימנטליות זולה והפך לאחד הרגעים הליריים החזקים יותר של לייק.

לייק דאג שכל תמלוגי ההשמעה וההכנסות מהשיר, כולל תרומה ראשונית של 5,000 דולר, יועברו ישירות למרכז ההצלה על שם שרה אן ווד ולארגון CHILD FIND OF AMERICA לאיתור ילדים נעדרים. את קולות ההד המצמררים של הילדה סיפקה קריסטן, בתו של המפיק קית' אולסן, שלחשה ברקע DADDY, WON'T YOU COME AND GET ME, משפט שמעביר צמרמורת אמיתית בכל פעם מחדש. אבל ההפקה, הו, ההפקה! אלו מכונות תופים ברקע? והקלידים נשמעים זוועה. עדיף היה שלייק היה מבצע את כל השיר הזה עם גיטרה אקוסטית כשאמרסון מלווה אותו בפסנתר אקוסטי - במקום כל הציפוי ההפקתי המיותר הזה. שיר נוסף שהזכיר מעט מניחוחות העבר היה רצועת הפתיחה HAND OF TRUTH, שנכתבה במקור תחת השם WE HAVE THE POWER והכילה פתיחה קלידנית דרמטית שהזכירה נשכחות ולו במקצת.

שיר נוסף, GONE TOO SOON, הסתיר סוד מדהים: אמרסון ופאלמר כלל לא מנגנים בו. האווירה באולפן הייתה כה בלתי נסבלת, והמחלוקות האמנותיות היו כה עמוקות, עד שהשניים עזבו את האולפן והשאירו את לייק ואולסן לסיים את העבודה, מה שהופך את השיר ליצירה של גרג לייק יותר מאשר של ELP. מי שניגן בפועל בקלידים, בסמפלרים ובתכנותי התופים בשיר הזה היו טכנאי ההקלטות קית' וכסלר לצד אולסן עצמו. כדי לנסות להרגיע את המעריצים הוותיקים שהרגישו נבגדים מהכיוון הפופי של האלבום, החליטה חברת התקליטים לצרף למהדורת ה-CD רצועת בונוס מיוחדת: גרסת אולפן מחודשת בת כ-15 דקות ליצירת המופת PICTURES AT AN EXHIBITION של מודסט מוסורגסקי, שהוקלטה בטכנולוגיית DOLBY SURROUND. באמת תודה... האמת? זו גרסה נוראית.

עם יציאתו, האלבום נחל כישלון חרוץ. סיבוב ההופעות המתוכנן בוטל, והלהקה התפזרה. גרג לייק נותר לקדם את התקליט לבדו, בעיקר דרך סינגל הצדקה DADDY, מה שגרם לבלבול וחיזק את התחושה שמדובר בפרויקט סולו שלו. הביקורות היו קטלניות. מגזין KEYBOARD האמריקאי פרסם ש"האלבום לא גרוע כמו LOVE BEACH", מחמאה מפוקפקת למדי, וציין את עבודת הקלידים השטחית של אמרסון. כזכור, האלבום LOVE BEACH מ-1978 נחשב עד אז לאסון הגדול ביותר בתולדות הלהקה, בעיקר בגלל אותה עטיפה מביכה שבה חברי הלהקה הצטלמו בבגדי דיסקו צחורים עם חולצות פתוחות שחושפות שיער חזה על חוף טרופי. והנה, 16 שנים מאוחר יותר, רבים מהמבקרים והמעריצים טענו ש-IN THE HOT SEAT הצליח לרדת אפילו נמוך יותר, משום שחסרה בו אפילו טיפת רוח ההרפתקנות שאפיינה אותם מאז ומעולם. האלבום אף נכנס להיסטוריה בתור אלבום האולפן היחיד של הלהקה שלא הצליח להיכנס כלל למצעד האלבומים האמריקאי בילבורד. קהל המעריצים הוותיק שנא את זה. גם אני.

באירוניה מוחלטת, כל הניסיונות של אולסן וחברת VICTORY להפוך את המוצר ללהיט מסחרי עלו בתוהו. המכירות היו עלובות, והכישלון היה כה גדול עד שחברת התקליטים עצמה נכנסה לכינוס נכסים ופשטה את הרגל. נקודת האור היחידה בתקופה האפלה הזו הגיעה ב-23 בנובמבר 1993, כאשר הלהקה זכתה לכבוד והטביעה את חתימותיה וידיה במלט ב"קיר הרוק" של הוליווד בשדרות סאנסט, HOLLYWOOD'S ROCKWALK, מחוץ לחנות GUITAR CENTER המפורסמת. לפחות ליום אחד, החיוכים חזרו, כשידיהם של אמרסון, לייק ופאלמר – אותן ידיים פצועות שיצרו קסמים מוזיקליים בלתי נשכחים – הונצחו לנצח לצד גדולי הרוק של כל הזמנים.

במבט לאחור, חברי הלהקה לא הסתירו את רגשותיהם. "בסופו של דבר לא ממש אהבתי את האלבום", הודה לייק. "כשאתה בלוס אנג'לס... אתה נדפק", סיכם פאלמר. קית' אמרסון עצמו תיאר את התקופה הזו כסיוט המתמשך ביותר בחייו, שבו הרגיש כאילו נלקח ממנו כל מה שהגדיר את זהותו כמוזיקאי וכיוצר. IN THE HOT SEAT נותר צלקת כואבת בקטלוג של ELP. כן, גם הענקים הגדולים ביותר יכולים למעוד וליפול כשהם נאלצים לשבת על כיסא לוהט מדי.