הלהקה הכי חנונית בניו יורק שהפילה את מועדון הפאנק המטונף על הברכיים בלי דיסטורשן אחד

ב-16 בספטמבר בשנת 1977 יצא תקליט הבכורה של להקת TALKING HEADS. ראשים מדברים בפעם הראשונה.

במשך כשנתיים הופיעה הלהקה במועדון CBGB הדחוס וזכתה לתואר "אחת הלהקות הטובות בניו יורק". עם זאת, חבריה עבדו קשה כדי שלא תודבק להם תווית של מוזיקת פאנק, בידיעה שהם יוצרים משהו אחר לגמרי. הם גם הקפידו שלא להתלבש בהתאם לקוד הלבוש של הז'אנר. שום מעילי עור משופשפים, בלי סיכות ביטחון באוזניים ובאף ובלי תסרוקות מוהיקן מאיימות. במקום המדים השחוקים של המרדנות, הם עלו לבמה בחולצות פולו מכופתרות ומגוהצות, סוודרים ומוקסינים מצוחצחים – מראה של סטודנטים חנונים שזה עתה יצאו מהספרייה. המראה האנטי-רוקיסטי המאופק הזה היה המרד הכי מסעיר, אינטליגנטי ומגניב בעיר.

מלבד THE CARS (שפטיש הניו-וייב שלהם היה ממילא מקרי כמעט), הראשים המדברים הם כנראה להקת הניו-וייב החשובה היחידה ששורשיה אינם נטועים בפאנק! כלומר, עבור השנה המחוספסת והפרועה של 77', כפי שמצוין באופן שאינו משתמע לשתי פנים על עטיפת האלבום, זה נשמע כמו חבורה של לפלפים שמנגנים מוזיקה לפלפית עם צלילי גיטרה לפלפיים, ושרים מילים לפלפיות בקולות לפלפיים! למעשה, זה פשוט נס שהם לא חטפו שריקות בוז וסולקו מהבמה דרך קבע בתקופת ה-CBGB שלהם.

הופעתם הראשונה במועדון הייתה למעשה הופעתם השנייה בסך הכול. קבלת הפנים מצד הקהל הייתה חמה מאוד, אך שאר הלהקות במקום לא אהבו זאת והביעו טינה כלפי שלושת חברי הלהקה החדשים (שכן הקלידן-גיטריסט ג'רי האריסון טרם הצטרף אליהם באותם ימים). הלהקות הוותיקות והמחוספסות במועדון פשוט לא הצליחו לעכל את היצורים המשונים והחריגים האלה שצצו להם פתאום מול העיניים. הקהל של טוקינג הדס היה שונה מזה של הראמונס, שהופיעו שם גם כן בקביעות. כאשר הם ניגנו את TAKE ME TO THE RIVER של אל גרין, הקהל נסחף בהתלהבות לתוך אותו נהר מוזיקלי. היה בזה שילוב בלתי נתפס וממכר בין גרוב של מוזיקת נשמה דרומית לבין עצבנות ניו יורקית מתוחה. את גרסת האולפן המופתית לשיר הם שמרו לאלבומם הבא, אבל כבר אז בהופעות המוקדמות היה ברור שמדובר בכישוף טהור.

חברי הלהקה היו הזמר והגיטריסט דייוויד ביירן, הבסיסטית טינה ויימאות' והמתופף כריס פראנץ (אני מזכיר לכם - האריסון טרם הצטרף). את השם TALKING HEADS הם דגו מתוך מילון מונחי טלוויזיה, שבו המושג תיאר צילום של קריין חדשות מהכתפיים ומעלה – הכול דיבורים ותוכן ללא שום פעולה פיזית. אירוניה מושלמת עבור להקה עם קצב תזזיתי כזה שלא מאפשר לגוף להישאר דומם אפילו לרגע.

טוקינג הדס הייתה גלגולה השני של להקה שנקראה קודם לכן THE ARTISTICS. היא הוקמה על ידי ביירן ופראנץ כדי להפיג את השעמום, כלשונם, בעת שלמדו יחד בבית ספר לעיצוב ברוד איילנד. במסיבות הקולג' הם ניגנו חומר מקורי לצד גרסאות כיסוי לשירי נשמה. כשעברו יחד לניו יורק, הם החליטו לנקוט גישה רצינית יותר. ויימאות', שהעריצה את הלהקה, החליטה לעבור איתם, ושלושתם שכרו דירה. הם חיפשו בסיסט אך לא מצאו מועמד מתאים. בתחילה, ביירן לא השתכנע שטינה מתאימה לתפקיד, כיוון שניגנה בס בסך הכול כמה חודשים, וגם זאת בלימוד עצמי תוך האזנה לתקליטי נשמה. לבסוף, משלא נמצא מועמד אחר ולאחר ניסיונות שכנוע מצידה, הוא נכנע. לימים היא תהפוך לאחת הבסיסטיות המוערכות בסצנה. תבניות הבס הגמישות, המלודיות והפ'אנקיות שלה העניקו לשירים שלד ריתמי מופלא והפכו לחותמת הצליל של הלהקה. איזו מלכה הטינה הזו!

השלושה קיימו חזרות במשך שלושה חודשים לפני הופעתם הראשונה כשלישייה. כעבור זמן מה, ביירן הבין שפורמט הטריו מגביל אותו והחל בתהליך של אודישנים. למרבה המזל, פראנץ שמע מחברים על בחור פנוי בשם ג'רי האריסון. הוא הוזמן לג'אם סשן במועדון OCEAN CLUB והתאים להרכב ככפפה ליד; צליל הקלידים שלו היה בדיוק מה שהיה חסר להם. האריסון העשיר את העסק גם בנגינת גיטרה חיונית, מה שאיפשר לביירן חופש תנועה מוחלט להשתולל, לפזז ולהתרכז בשירה הנוירוטית שלו בלי לחשוש שהמבנה ההרמוני יקרוס.

על התקליטון הראשון של הלהקה, עם השירים LOVE GOES TO BUILDING ON FIRE ו-NEW FEELING, אמר ביירן: "הצד הראשי היה ניסוי. הבאנו מעבד כדי ליצור משהו בסגנון של תקליטון פופ, רק כדי לראות מה תהיה התוצאה, והיא נשמעה נורמלית מדי". השיר LOVE GOES TO BUILDING ON FIRE, שנולד מתוך תסכולו של ביירן על חוסר יכולתו לחבר שירי אהבה שגרתיים, נשאר ממתק מקסים אך הושמט לבסוף מרשימת השירים של אלבום הבכורה לטובת קו מהודק וסגפני בהרבה. לגבי השיר השני בסינגל, אפילו אם הוא נפתח בסוג של העתקה של הריף מ-MY EYES HAVE SEEN YOU של הדלתות, הוא מתפתח מהר מאוד לאותה אינטראקציה חסרת תקדים בין ביירן להאריסון – שתתפתח בהמשך לאינטראקציה חסרת תקדים אפילו עוד יותר.

על הקלטת אלבום הבכורה, סיפר ביירן כשהיו במחצית הדרך: "האלבום לא יישמע כמו הסינגל. לא יהיו בו כלי נשיפה, אבל אנחנו רוצים ליצור דינמיקה ואווירה. הקלטנו את הסינגל כבדרך אגב, אבל כעת אנחנו פועלים באופן ממוקד יותר". האלבום הוקלט באולפני SUNDRAGON STUDIOS בניו יורק בהפקת טוני בונג'ובי (בן דודו של ג'ון בון ג'ובי) ולאנס קווין, יחד עם טכנאי ההקלטות המיומן אד סטאסיום. בונג'ובי רצה לעטוף את הלהקה בהפקה מלוטשת ונוצצת, אך חברי ההרכב התעקשו לשמור על צליל חשוף, מתוח, יבש ומדויק. והחיבור הזה מייצר צליל ייחודי ובלתי נשכח: יש שני דברים לגבי '77 שמבדילים אותו מאלבומיהם הקלאסיים הבאים: ראשית, אין פה שום בריאן אינו! ולכן ההפקה היא שלד עירום לחלוטין. למעשה, אין בהפקה שום דבר מעבר לתבנית של שתי גיטרות-בס-תופים; מדי פעם הם זורקים פנימה איזה ליין פסנתר, אבל עדיין, השירים האלה יכלו בקלות להיות מוקלטים בהופעה חיה באולפן עם אוברדאב אחד, מקסימום שניים. זה גם יתרון אדיר – עבור מי שלא אוהבים את המוזיקה שלהם יומרנית וארטיסטית יתר על המידה.

האלבום פותח בצעד מפתיע במיוחד עם השיר UH-OH, LOVE COMES TO TOWN, שבו שולבו תופי סטילפאן קריביים בתוך שיר ניו-וייב תזזיתי. ביירן כתב את השיר כתיאור של הרגע שבו האהבה נוחתת עליך משום מקום ומשבשת לגמרי את כל התוכניות והמחשבה הרציונלית שלך. רצועה מופלאה נוספת היא DON'T WORRY ABOUT THE GOVERNMENT, שבה ביירן שר בטון תמים להחריד על שמחת המגורים בבניין דירות מודרני ועל הערכתו לפקידי הממשל. הטקסט נכתב מנקודת מבט שנשמעת כמעט כמו של חוצן שמביט על מוסדות החברה האנושית בהשתאות מהולה בחשד. זה שיר אופטימי וממזרי עם פזמון מהפנט, כמעט מנטרי – יש ללא ספק משהו שובה לב לחלוטין כשביירן שר שם שוב ושוב "אני אעבוד, אעבוד..." - אתם לא חושבים?! ועוד לא דיברנו על היילייטס מדהימים כמו HAPPY DAY, עם הפזמון הסנטימנטלי אך הבלתי-טריוויאלי שלו, ועל הפרודיה הרומנטית השופעת THE BOOK I READ – במיוחד הרגע ההוא שבו ליין הפסנתר הנמוך צועד פנימה וביירן פוצח במזמור "נה נה נה נה - נה נה ננה ננה נה".

הם אכן הצליחו במשימתם. בביקורת שפורסמה אז בעיתון מלודי מייקר נכתב: "הנגינה לאורך האלבום מעוררת השראה, במיוחד זו של טינה ויימאות' ודייוויד ביירן. הם מסרבים לבחור בדרך הקלה והצפויה. השירים ראויים לשבח". עם זאת, ניק קנט מה-NME כתב: "הגרסאות המוקלטות של קלאסיקות פוטנציאליות כמו NO COMPASSION ו-PSYCHO KILLER לא מצליחות להעביר את האווירה של ההופעות החיות".

ואם כבר הזכרתי את היהלום שבכתר, PSYCHO KILLER. ביירן הגה את השיר כבר בשנת 1974 בימי THE ARTISTICS, ודמיין אותו תחילה כבלדה תיאטרלית וקודרת שמתאימה לאליס קופר. במקום זאת, נוצר המנון חרדתי, מהודק ורוטט שצולל אל נבכי מוחו של רוצח שמנסה לשמור על קור רוח לשווא. את שורות המפתח הזכורות בצרפתית עזרה לחבר ויימאות', שאמה הייתה צרפתייה. צירוף מקרים מצמרר קישר את צאת האלבום באותו קיץ לסדרת הרציחות של ה-SON OF SAM שהטילה אימה על ניו יורק, מה שהעניק לשיר נופך מציאותי מפחיד וגרם לחלק מתחנות הרדיו להדיר את רגליהן ממנו.

השיר הזה ממש לא מפחיד כפי שהכותרת (או ליין הבס הקודר בפתיחה) מרמזת! ביירן הוא הרי בראש ובראשונה ליצן מבדח, והפזמון עם הפסייכו קילר, קס קסה, פה פה פה פה, פה פה פה פה פה פה, עדיף שתברח, תברח, תברח? זה מדגים את זה מעל ומעבר! זו בהחלט הזמנה מצמררת לחלוק את מוחו של מטורף, אבל זו הזמנה ליצנית ומשעשעת, ואתם יכולים בקלות לשנות את המילים כך שהשיר יעסוק, אני יודע מה, בלהתחיל עם בחורה בבר (אם כי ברור שזה לא היה מייצר את אותו אפקט, או שאולי כן?).

בביקורת במגזין הרולינג סטון נכתב: "הם האחרונים מארבע הגדולות המקוריות של CBGB שהקליטו (אחרי פטי סמית', הראמונס וטלויז'ן), ואלבום הבכורה שלהם הוא ניצחון מוחלט. טוקינג הדס כלל אינם פאנקיסטים; הם התקווה הגדולה של מוזיקת הפופ. אינני זוכר מתי שמעתי לאחרונה אלבום כה חיוני ומלא דמיון. המוזיקה של דייוויד ביירן מרעננת, מגוונת ומהנה להאזנה. הוא לוקח את פורמט הסינגל התמציתי בסגנון הביטלס של שנות השישים (קצב מהיר, צלילים נהדרים, נגינה חדה, הפקה ברורה) וסוטה ממנו באימפולסיביות למקומות בלתי צפויים, המאתגרים את המאזין מבלי להיות בלתי נגישים.

זו הלהקה שמבקריה הראשונים דיברו על מינימליזם. אך דפוסי הגיטרה המינימליסטיים של ביירן, הקלידים הצנועים של ג'רי הריסון, הבס המאופק של טינה ויימאות' והתיפוף היעיל של כריס פראנץ מעבירים רצינות מתוחה שפורצת באנרגיה. עבורי, טוקינג הדס ישירים, חדים וצנועים, וההגשה המופשטת, המשוחררת והסוחפת שלהם מעמידה אותם בשורה אחת עם הביטלס והרולינג סטונס של שנות השבעים. זהו לא רק אלבום נהדר, אלא אחד התקליטים המכוננים של העשור".

אף על פי כן, האלבום לא זכה להצלחה מסחרית מיידית מרקיעת שחקים. בניגוד לרושם שנוצר כאילו נכשל לגמרי בארצות הברית, הוא דווקא חדר למצעד האלבומים של הבילבורד וטיפס עד למקום ה-97, ובאנגליה הגיע למקום ה-60 בלבד. הצלחה מסוימת נרשמה מכיוון הסינגל PSYCHO KILLER, שהגיע למקום ה-92 במצעד הבילבורד האמריקאי. גם אם לא היה זה להיט ענק במכירות בזמן אמת, הוא סייע ללהקה לחדור לתודעה הציבורית, ומרגע שזה קרה, טוקינג הדס היו בדרכם להצלחה אמנותית מסחררת שתשנה את חוקי המשחק של הרוק.

אני מניח שהטוקינג הדס לא ממש כיוונו להצלחה מסחרית עם האלבום הזה – איזה מין טמבל ירצה שאלבום הבכורה שלו יימכר עם עטיפה מינימליסטית כל כך?! אבל למעשה, אלו לא ממש בעיות אלא רק סימנים לכך שהלהקה נמצאת עדיין בשלב הביסוס שלה. זה הרי לא קשור לאיכות השירים עצמם – וכל השירים פה פשוט טובים! ביירן כבר גיבש לעצמו את כל השטיק הפואטי והקולי שלו: קצת פרנואיד, קצת רומנטיקן מוזר, וקצת פרשן חברתי ערמומי. הוא כבר הבין שאם שיר טוב הוא לא ג'אם ממושך או יצירת מופת של ניו-אייג', חייב להיות לו הוק מנצח! לכן, אם בהאזנה ראשונה אתם מתכווצים ומתלוננים שהכול נשמע אותו דבר – אל ייאוש! ההוקים האלה עוד מעט יתחילו לעוף עליכם ולנפנף בכנפיים שלהם בכל רגע! כן, החבר'ה האלה היו עקביים ומבריקים כבר מההתחלה. ועכשיו כולם לשיר בקול גדול - פסייכו קילר, קס קסה, פה פה פה פה, פה פה פה פה פה פה!

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459