הלילה שבו רוקסי מיוזיק היתה מוזרה מדי לניו יורק

השנה היא 1973. הזירה: מדיסון סקוור גארדן, ניו יורק. האולם העצום, שנראה כמו קערת מרק ענקית, היה מלא עד אפס מקום. שמונה עשר אלף מעריצים נלהבים של להקת ג'ת'רו טול מילאו כל פינה, והאוויר היה סמיך מעשן חשיש. ענני עשן קטנים עלו מכל עבר, כשגפרורים נשלפו שוב ושוב כדי להצית מחדש מקטרות וג'וינטים. הקהל הזה, שחיכה בקוצר רוח לאיאן אנדרסון שיקפוץ לבמה עם החליל המפורסם שלו, היה תמצית שנות השישים: שיער מקורזל, ג'ינסים עם טלאים, והלך רוח של ילדי פרחים שקצת איחרו למסיבה. הם ישבו בסבלנות, מוכנים לעוד מופע רוק מוכר ואהוב, ולא היה להם מושג שבעוד רגע עולמם עומד להתהפך.

ואז, על הבמה הזו, בפעם הראשונה בניו יורק ובפעם השנייה בלבד על אדמת אמריקה, עלתה להקת חימום שאיש מהם לא שמע עליה. קראו להם רוקסי מיוזיק. הניגוד בין הלהקה לקהל היה כמעט קיצוני. מול ים ההיפים המשופשפים, הופיעה חבורה שנראתה כאילו נחתה זה עתה מחללית. הם היו להקת שנות השבעים בהתגלמותה: זוהרת, מסוגננת ומוזרה באופן קיצוני. הסולן, בריאן פרי, עם שיערו המשוח לאחור בג'ל, לבש שילוב מסחרר של סאטן שחור וזהב. הקלידן ואיש הסאונד, בריאן אינו, עטה ז'קט שעל כל כתף שלו היו נעוצות נוצות שחורות מסולסלות, כאילו שני עורבים שחורים לחשו לו סודות באוזניים. פניו היו לבנים מאיפור כבד ושיערו הבלונדיני היה צבוע בשלל גוונים. הסקסופוניסט אנדי מקיי נראה בחליפת חלל כחולה עם פסים צהובים, והגיטריסט פיל מנזנרה התהדר בזקן עם נגיעות כחולות עדינות. מאחור, המתופף פול תומפסון והבסיסט ריק קנטון השלימו את התמונה המסנוורת.

הם פתחו בנגינה במקצועיות שקטה, וקולו הרוטט והמיוחד של פרי ריחף מעל צלילי הרוק שלהם. הקהל היה המום. לא פחות. שורה שבע, שני צעירים שהעבירו ביניהם מקטרת חשיש, סיכמו את המצב בצורה מושלמת. במשך חמישה שירים הם הביטו בבמה בעין אחת ובעין השנייה השגיחו שהמקטרת לא תכבה. לבסוף, פנה אחד מהם לחברו ומלמל: "בוא'נה, איזה מוזרים אלה!".

בסטנדרטים של אותה תקופה, רוקסי מיוזיק אכן היו מוזרים. אבל הם גם היו ההוכחה החיה לכלל הזהב של הרוק: הכל משתנה. הלהקה הזו הייתה השינוי – משהו אחר, מרגש וחדש. העובדה שהקהל לא הצליח לעכל אותם הוכיחה כלל נוסף: קהל שלא מסוגל לקבל דברים חדשים, מוחלף בסופו של דבר על ידי קהל שכן. וכך, אותם אנשים שבמשך שנים טענו ששיער ארוך הוא סמל למרד, מצאו את עצמם מול להקה כמו רוקסי מיוזיק, והגיבו בכינויים מגוחכים כמו "סיסי רוק" או המונח שדבק בהם, גלאם רוק. קהל של ג'ת'רו טול אפילו לא טרח לעשות את זה. הם פשוט ישבו שם, עם מבט מזוגג של שאננות, ולא הבינו מה רוצים מהם היצורים המהודרים האלה על הבמה. אף אחד לא אמר להם מראש לאהוב את רוקסי מיוזיק, הם לא שמעו אותם ברדיו, והם פשוט לא ידעו איך להגיב.

קאט! קופצים לגילפורד, כשישים קילומטרים דרומית ללונדון. שוב רוקסי מיוזיק על הבמה, אבל הפעם הם המופע המרכזי. הם הגיעו לשם טריים מהצלחה מסחררת של סינגל הבכורה שלהם, VIRGINIA PLAIN, שכבש את צמרת מצעד הפזמונים הבריטי. כאן, התגובה הייתה הפוכה לחלוטין. הקהל רקד במעברים, צרח ודרש הדרנים. מעריצים ניסו לפרוץ את הדלתות מאחורי הקלעים כדי להגיע לחברי הלהקה. המוזיקה הייתה אותה מוזיקה, התלבושות היו דומות, אבל משהו היה שונה בתכלית. הקהל בגילפורד לא הרגיש מאוים. הם שמעו את רוקסי ברדיו, קראו עליהם בעיתוני המוזיקה והיו מוכנים להקשיב למה שיש להם להציע. וכשהם הקשיבו, הם הגיבו בדיוק כמו שהקהל של ג'ת'רו טול הגיב לג'ת'רו טול – הם צעקו, רקעו ברגליים, ופשוט נהנו.

"במהלך ארבע שנות הלימודים שלי היו לי כמה להקות, אבל אלה היו דברים שנעשו בחצי לב", הסביר בריאן פרי הזמר. הוא שילוב מרתק בין אישיות בימתית מחשמלת לבין אדם פרטי ומופנם. כסטודנט לאמנות פלסטית באוניברסיטת ניוקאסל, הוא התמחה בפיסול וציור, ולבסוף עבר ללונדון. "ניגנו מוזיקה של אחרים, הרבה מוזיקת נשמה, שירים של אוטיס רדינג ובובי בלאנד. זה היה סוג של אבטיפוס למה שנעשה מאוחר יותר. במקביל, התחלתי ללמד אמנות במשרה חלקית והתחלתי לכתוב שירים. הייתי בעיקר זמר, לא ניגנתי על שום כלי, למרות שבבית הייתי מנגן בפסנתר בצורה משוגעת, מין נגינת אמנות כזו".

הגרעין הראשון של הלהקה כלל רק אותו ואת הבסיסט מהתקליט הראשון, גרהאם סימפסון. "אחרי חודש בערך פגשתי את אנדי מקיי דרך סצנת האמנות. התעניינתי לא רק ברוק'נ'רול ישן, אלא רציתי לשלב כמה שיותר סגנונות שונים. חשבתי לקנות סינטיסייזר ולעבד דרכו את הקול שלי, ואז פגשתי את אנדי שהיה לו סינטיסייזר וגם ניגן באבוב. שלושתנו רצינו להקליט דמו, ואנדי הכיר את בריאן אינו. הוא בא כדי להקליט אותנו, ומאז הוא נשאר".

אבל ללהקה עדיין לא היה שם. "כתבתי רשימה ארוכה של שמות של בתי קולנוע", נזכר פרי. "רוקסי, ריץ, גרנדה, אודאון. לכולם היה ניחוח נחמד. תמיד הייתי מוקסם מכוכבים, הוליווד תמיד הייתה המכה שלי. השם רוקסי היה ללא ספק הטוב ביותר".

וכך, נוצרה הרביעייה, כשבתחילה אינו היה סוג של טכנאי-מוזיקאי שעמד בחלק האחורי של האולם. לא עבר זמן רב עד שאינו (ששמו המלא והבלתי אפשרי הוא בריאן פיטר ג'ורג' סנט ג'ון לה בפטיסט דה לה סאל אינו) תפס את מקומו בקדמת הבמה, בקצה השמאלי, עובד על לוח הבקרה האלקטרוני שלו. הוא היה ה"מיסטר ספוק" של הלהקה; אולי בגלל כל הזמן שבילה בדיבורים עם מכשירי ההקלטה שלו. "למדתי בבית ספר לאמנות", סיפר אינו, "ואז התעניינתי בשירה פונטית וגיליתי את השימוש בטייפ רקורדר. התחלתי להקליט את הקול שלי, לבנות שכבות על גבי שכבות, ומעולם לא קישרתי את זה למוזיקה".

אבל עד מהרה, אינו צבר מערך שלם של ציוד אלקטרוני. ההזדמנות להצטרף לרוקסי מיוזיק הייתה החשיפה הראשונה שלו לסינטיסייזר. "הם רצו מישהו שיעשה דברים אלקטרוניים. היה להם שם סינטיסייזר, שמעולם לא ראיתי או השתמשתי בו קודם. גיליתי שזה לא כלי שדורש מיומנות, אלא כלי שקשור כולו לשיקול דעת. הסינטיסייזר נותן לך אינסוף אפשרויות של צלילים ועיבודים שכולם זמינים בקלות. זה לא דורש זריזות ידיים או שנים של אימונים כדי ללמוד איך לסובב את הכפתורים נכון". בניגוד למוזיקאים אחרים, אינו לא השתמש בסינטיסייזר כדי לייצר צלילים מוזרים לשם המוזרות, אלא כחלק מהסאונד הכולל. חלק גדול מהצלילים של הכלים האחרים – הסקסופון, הפסנתר, הגיטרה – עברו קודם כל דרך לוח הבקרה שלו, עברו עיבוד, ורק אז יצאו אל הקהל.

מעבר לצליל הייחודי שלה, רוקסי מיוזיק הייתה להקה שפשוט היה כיף להסתכל עליה. "תמיד התאכזבתי כשהלכתי לראות להקות, כי לא היה באמת מה לראות, רק להקשיב", הסביר פרי. "אני מעדיף שהבמה תהיה זירה מיוחדת למשהו שלא יכול לקרות בקהל. רוב הלהקות, אם תיקח מישהו מהקהל ותעלה אותו לבמה, הוא ייראה בדיוק אותו הדבר. אני פשוט אוהב שדברים נראים יפה. זה מוזר, כי אנחנו עובדים בהרבה רבדים שונים, וכל אחד מקבל משהו אחר מהמוזיקה שלנו. יש משהו לכל אחד. עבור בני הנוער, גם אם זה רק הצד הוויזואלי, זה מספיק, כי החיים שלהם כל כך משעממים. הייתי רוצה לחשוב שהם נהנו ממה שהם ראו, גם אם חשבו שמה שהם שמעו היה מוזר. ואני רוצה לחשוב שאנחנו עושים דברים מתקדמים יותר מהלהקות האנגליות האחרות. וכן, יש לנו פוטנציאל להוציא מדעתם עוד הרבה יותר אנשים". טוב, הם בהחלט היו בדרך הנכונה.