המוסך של ג'ו ופרנק זאפה

ב-19 בנובמבר בשנת 1979 יצא אלבום כפול ושאפתני למוזיקאי והגאון המשוגע פרנק זאפה ובו החלקים השני והשלישי של היצירה JOE'S GARAGE. זה הוא המשך של המסע הסאטירי והרעיוני שזאפה הוציא לפני כן את חלקו הראשון, כתקליט בודד.
האמת המפתיעה היא שכל הפרויקט הענק הזה התחיל בכלל מתוכנית צנועה למדי: זאפה נכנס לאולפן עם הלהקה שלו רק כדי להקליט סינגל כפול – השיר JOE'S GARAGE, שסוקר בהומור את האבולוציה של הרוק מימי ה-DOO-WOP ועד ה-NEW WAVE, ובצד השני שלו את CATHOLIC GIRLS, שהיה התשובה העוקצנית שלו לסערה הציבורית שעורר השיר JEWISH PRINCESS מתוך אלבומו הקודם SHEIK YERBOUTI. אלא שאצל זאפה שום דבר לא נשאר קטן, והסשן הזה תפח במהירות ל-16 קטעים שלמים. אז הוא ישב בבית במשך סוף שבוע אחד, תפר סביבם עלילה שלמה, והסביר בחיוך אופייני: "זה בדיוק כמו לפתור תשבצים". מכיוון שחשש שמחיר של אלבום משולש "עלול להיות כבד מדי על הכיס של אנשים בעולם של היום", הוא פיצל את היצירה לשתי הוצאות נפרדות.
ובאילו ימים סוערים בקריירה של זאפה כל זה קרה! ממש באותה שנה, 1979, הוא חגג את ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלו עד אז עם האלבום SHEIK YERBOUTI ומהלהיטים DANCIN' FOOL ו-BOBBY BROWN, ניהל במקביל מלחמת חורמה משפטית מול חברת התקליטים, האחים וורנר, סביב פרויקט הענק הגנוז LATHER (שממנו שלף את קטע הסיום של היצירה שלנו), והקים בביתו אולפן הקלטות משוכלל משלו – ה-UMRK, שאפשר לו חופש יצירתי מוחלט בלי שאף מנהל בחליפה ינשף לו בעורף.
יחד, שלושת החלקים יוצרים אופרת רוק מורכבת המבקרת צנזורה, קונפורמיות וסמכותיות, תוך שהיא מציגה את הגאונות המוזיקלית וההומור הנושך של זאפה. זאפה עצמו תיאר את האסתטיקה הבימתית של היצירה כמשהו שמזכיר "הצגת בית ספר זולה במיוחד, בדיוק כמו שהיו עושים לפני עשרים שנה, עם תפאורה מקופסאות קרטון וצבעי פוסטר". התקליט הזה מעמיק אף יותר בנושאים הדיסטופיים שהוצגו במערכה הראשונה, ומציגים סיפור אזהרה מעולם הנשלט על ידי דיכוי דתי וממשלתי. הרקע למציאות הזו לא היה מנותק מהחדשות של 1979: בהערות האלבום זאפה הזכיר במפורש את המהפכה באיראן, שבה השלטון החדש פשוט הוציא את המוזיקה אל מחוץ לחוק. הסיפור עוקב אחר ג'ו, אדם רגיל שאהבתו למוזיקה מובילה אותו לסדרה של הרפתקאות מוזרות. החלקים השני והשלישי עוברים ממרד הנעורים השובבי שבמערכה הראשונה לטריטוריות אפלות וסוריאליסטיות יותר.
הצנזור המרכזי, גיטרות חוצות יבשות ומחלות באוטובוס ההופעות...
פה התקליט משרטט תמונה עגומה של חברה שבה מוזיקה מוצאת אל מחוץ לחוק על ידי ממשלה טוטליטרית שבשליטת "הצנזור המרכזי", שהוא למעשה רובוט עם קול פלסטיק מפחיד שאותו מגלם זאפה בעצמו כשהוא מדבר לתוך מגפון פלסטיק זול! כדי לשמור על תחושת האלתור והטירוף, זאפה אפילו השאיר בהקלטה את כל הפליטות והמעידות הלשוניות שלו תוך כדי הקריינות, מה שיוצר אווירה של תקליט קומדיה מרושל שמסתירה מאחוריה נגינה וירטואוזית ברמה הגבוהה ביותר.
אחת ההברקות הגדולות של האלבום היא הבכורה של הזמר אייק וויליס בתפקיד ג'ו, שקולו החם והחלקלק הפך לסימן ההיכר של זאפה בשנותיו המאוחרות. הסיפור על האופן שבו השניים נפגשו נשמע כמו סרט בפני עצמו: באוקטובר 1977, כשוויליס היה סטודנט באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, הוא הצליח להסתנן לצוות הבמה של הופעתו של זאפה. זאפה גילה במקרה שהבחור יודע לשיר, בחן אותו על המקום בשירים BAMBOOZLED BY LOVE ו-CAROLINA HARDCORE ECSTASY, וביקש ממנו מספר טלפון לאודישנים הבאים. וויליס גם תרם לאלבום חוש הומור ומשחקי מילים משלו, ואף זכה לקרדיט רשמי על המצאת מילת הסלנג המופרעת PLOOK המככבת לאורך היצירה.
העלילה עצמה נפתחת בשיר הנושא JOE'S GARAGE, שיר נוסטלגי בניחוח שנות החמישים המתאר חבורת נערים שמקימה להקת מוסך תמימה, עם קריצה אוטוביוגרפית מובהקת של זאפה: "לא היה לנו גראס או LSD, רק כמה בקבוקי בירה", ובהמשך הוא מסביר שהלהקה ניגנה את אותו שיר שוב ושוב פשוט "כי זה נשמע לי טוב" – משפט שמזקק את תפיסת עולמו של זאפה, שתמיד טען שהוא הקהל היחיד של עצמו. אלא שאז מגיעים חוזה ההקלטות הדורסני, הפיכת המוזיקה ל"מוצר" שמוכרים ביחידות, התפרקות הלהקה, ומעצרו של ג'ו על עצם הנגינה.
המשיכה של ג'ו לכאוס מתחילה כאשר מערכות היחסים הרומנטיות והמאמצים המוזיקליים שלו מתפוררים תחת כוחות חברתיים מדכאים. חברתו מרי, שאותה מגלמת דייל בוזיו, נוטשת אותו לטובת להקת הרוק TOAD-O – עקיצה ברורה ללהקת TOTO, כשזאפה אפילו מצטט בתחילת סולו הגיטרה שלו בקטע TOAD-O-LINE את התווים הראשונים מהלהיט הענק שלהם HOLD THE LINE!
במערכה הראשונה זאפה צולף בצביעות הדתית בשיר CATHOLIC GIRLS על רקע קצב לאונג' קברטי וסיטאר מתגלגל, עם השורה המפורסמת "בשמלה לבנה קטנה... הן אף פעם לא מתוודות". בהמשך מרי מוצאת את עצמה במיאמי ומשתתפת בתחרות חולצות רטובות בשיר FEMBOT IN A WET T-SHIRT – קטע שנולד בעקבות ביקור אמיתי של זאפה במועדון חשפנות במיאמי, שעליו העיד כי "היה כל כך מבחיל שאפילו לא נשארתי לראות את החולצות נרטבות".
בינתיים, ג'ו שבור הלב מסתבך עם בחורה בשם לוסיל ונדבק במחלת מין, מה שמוביל לאחד הסיפורים המצחיקים מאחורי הקלעים. השיר WHY DOES IT HURT WHEN I PEE נולד בספטמבר 1978, כשאחד מאנשי הצוות של זאפה צעק את השאלה הכואבת הזו מתוך תא השירותים של אוטובוס ההופעות, וכל חברי הלהקה שמעו אותו! זאפה הפך את התקרית המביכה לפרודיה קורעת מצחוק על להקות הרוק הכבד הבומבסטיות של הסבנטיז כמו בוסטון, כולל לועגנות על מיתוסים של הדבקה ממושב אסלה: "חטפתי את זה ממושב אסלה, זה קפץ ישר למעלה ותפס לי את הבשר". המערכה הראשונה נחתמת בבלדת הרגאיי-סול המופלאה LUCILLE HAS MESSED MY MIND UP (חידוש לשיר מוקדם של ג'ף סימונס שזאפה ניגן בו בעבר), שבה הצנזור המרכזי מסכם את מוסר ההשכל שלו: "בחורות, מוזיקה, מחלות, שברון לב... הכל הולך ביחד".
עוברים אל המערכה השניה...
במערכה השנייה, זאפה מעביר אותו דרך תחנה סאטירית בלתי נשכחת: בשיר A TOKEN OF MY EXTREME (שהתבסס על קטע פתיחה מהופעותיו ב-1974 בשם TUSH TUSH TUSH) הוא לועג למייסד הסיינטולוגיה ל. רון האברד בדמותו של "ל. רון הובר" מ"הכנסייה הראשונה של האפליאנטולוגיה", שמאבחן את ג'ו כ"פטישיסט סמוי של מכשירי חשמל" ומורה לו שבמקום לצאת מהארון – עליו "להיכנס לתוך הארון", מועדון לילה למכשירי חשמל!
כך נולדים השירים STICK IT OUT (התכתבות פרועה עם שגרת ה-SOFA מימי פלו ואדי, שבה רובוט גרמני זורק לג'ו משפטי פתיחה קלישאתיים של מועדוני דיסקו כמו "אתה בטח מזל מאזניים") ו-SY BORG, קטע R&B-רגאיי חלקלק עם סולו סינטיסייזר מטורף של פיטר וולף, שבו ג'ו מקיים יחסים סוערים עם הרובוט ועם שותפו לחדר – "בובת בוב גיי משודרגת שהולכת עד הסוף" – עד ש"מקלחת זהב" מקצרת את המעגל הראשי של הרובוט, הורגת אותו ושולחת את ג'ו לכלא!
אפילו מאחורי הסורגים, זאפה מוצא מקום לבדיחות פנימיות ולסולואים בלתי אפשריים: הקטע DONG WORK FOR YUDA מחקה את האנגלית המשובשת של שומר הראש שלו ג'ון סמותרס (בקולו של המתופף טרי בוזיו), והקטע KEEP IT GREASY מתפוצץ לחטיבת כלי הקשה לטינית מסחררת. וכאן מסתתר אחד הסודות הטכניים המרתקים ביצירה: כמעט כל סולואי הגיטרה באלבום נוצרו בשיטת ה"קסנוכרוניה" שזאפה פיתח – הוא לקח הקלטות של סולואי גיטרה חיים מסיבוב ההופעות האירופי שלו במרץ 1979 (מתוך שירים כמו INCA ROADS, CITY OF TINY LIGHTS ו-EASY MEAT) והדביק אותם באולפן על גבי פלייבקים חדשים לגמרי במשקלים מוזיקליים שונים לחלוטין!
זהו הרגע שבו האלבום משנה כיוון בחדות והופך למסמך רגשי חשוף מאין כמוהו. כבר בבלדה העוצמתית OUTSIDE NOW, שבה ג'ו שוכב בתאו וחולם על צלילים אסורים, אייק וויליס שר בקול רועד מרעש פנימי את השורה שהיא כנראה הווידוי הכי כנה שזאפה כתב מימיו: "כל מה שאי פעם באמת רציתי לעשות זה לנגן בגיטרה ולמתוח את המיתר", ומוסיף כי חלם על "תווי גיטרה שיעצבנו טיפוסים של מנהלי חברות תקליטים". אחרי כמעט שמונה דקות מהפנטות בקטע האינסטרומנטלי HE USED TO CUT THE GRASS, שבו ג'ו משוטט בעולם אפור ומצופה אפוקסי שכולם עומדים בו בתורים מסודרים, מגיע השיא המוזיקלי של היצירה כולה – סולו הגיטרה המצמרר בשיר WATERMELON IN EASTER HAY.
בניגוד מוחלט לכל שאר הסולואים באלבום שהודבקו מהופעות חיות, היצירה הזו הוקלטה בזמן אמת באולפן יחד עם הלהקה (ובהם המתופף העל ויני קוליוטה ונגן כלי ההקשה אד מאן). זהו הסולו הדמיוני האחרון בראשו של ג'ו לפני שהוא מוותר על המוזיקה לתמיד – קטע כל כך יפהפה וטהור, שמשפחת זאפה שמרה עליו כאחת משלוש "יצירות החתימה" הרשמיות של פרנק (לצד BLACK NAPKINS ו-ZOOT ALLURES), שבנו דוויזל זאפה אסף מחדש ב-1997. ירידה זו לטירוף משקפת את פרשנותו של זאפה לחניקת החופש האמנותי והרוח האנושית.
הקרב נגד הצנזורה, עיתונאי הרוק והציפוי הירוק שעל המאפינס...
זאפה, שתמיד היה תומך נאמן לחופש ביטוי (ואף נלחם בסנאט האמריקאי על כך – מאבק שאכן התממש במציאות כשש שנים מאוחר יותר, בספטמבר 1985, כשהתייצב מול הסנאט האמריקאי נגד ניסיונות הצנזורה של תעשיית התקליטים, מה שהופך את האלבום מ-1979 לנבואה מצמררת במיוחד), השתמש ב-CENTRAL SCRUTINIZER כמטאפורה לצנזורה ולשליטה ממשלתית. האיסור על מוזיקה הדגיש את הסכנות שבשלטון שכזה.
אז כן, התקליט מבקר נורמות חברתיות שונות, מדיכוי מיני ועד צרכנות, לעתים קרובות בהומור אבסורדי וגרוטסקי (כולל רומנים עם מכשירי חשמל ביתיים...). שירים פה לועגים להתמסרות של אנשים גם לכתות (כמו סיינטולוגיה). אבל זאפה לא חסך את שבטו גם ממבקרי המוזיקה ועיתונאי הרוק, שהתעקשו ששום דבר שעשה לא משתווה ללהקתו המקורית משנות השישים.
החלק האחרון של הנרטיב בוחן את ההתמוטטות הפסיכולוגית של ג'ו, כשהוא נכנע לעולם נטול משמעות. אחרי הפסגה הרגשית של WATERMELON IN EASTER HAY, הוא חותם את האלבום בקטע הפרוע A LITTLE GREEN ROSETTA (שנכתב במקור לאלבום הגנוז LATHER). כאן הצנזור המרכזי מזהיר את המאזינים כי "מוזיקה יכולה לדפוק לך את הראש לגמרי", ומציע לכל אזרח טוב "למשכן את הגיטרה הדמיונית שלכם ולמצוא עבודה טובה". ג'ו אכן נכנע, מוותר על החלום ומוצא עבודה מנוונת על פס ייצור במפעל, שם תפקידו היחיד בחיים הוא לזלף שושנת קצפת ירוקה קטנה על מאפינס. וברגע הסיום, זאפה מכבה את מגפון הפלסטיק, מדבר בקולו הטבעי ויורה עקיצה אחרונה לכל עבר: "הם מוזיקאים די טובים, אבל זה לא משנה אם הם מוזיקאים טובים, כי כל מי שיקנה את התקליט הזה לא שם קצוץ אם יש בו מוזיקאים טובים, כי זה שיר מטופש – וככה אני אוהב את זה!"
למרות שהתקליט זכה לביקורות מעורבות עם יציאתו לאור, כאשר חלק מהמבקרים מצאו את התוכן ארוך מדי ומאתגר מדי ועיתונאי מוזיקה שמרנים כמו אלו של ה-NME הזדעזעו ממה שכינו "הזוהמה" של זאפה, האלבום הוכרז מאז כיצירת מופת רעיונית שמעריצי זאפה מכל הדורות מדרגים בצמרת היצירות האהובות עליהם ביותר. בימינו, אפילו קל יותר להזדהות עם מה שקורה שם. כך שנראה כי האלבום הזה אף הקדים את זמנו עם פרשנות מפעם לנושאים שנותרו רלוונטיים, כמו צנזורה, תפקידה של האמנות בחברה והמחיר הפסיכולוגי של קונפורמיות. נו, ברור שזאפה הוא גאון – וכל מי שחושבים אחרת, מוזמנים לחזור לפס הייצור של המאפינס.


